זה לא חוקי להיות מאושר
אנחנו מוצפים בסמים שיכולים לשנות את התודעה שלנו, אבל למה רק לרופאים מותר לומר לנו מה נבלע ומה לא? ולמה זה חוקי להיות שיכור 24 שעות ביממה, ולא חוקי להיות נמרץ ומאושר? ומה הקשר של אושר להארה? חלק שני של הראיון עם פרופ' תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה המשפיעים בעולם
כאשר המערב עסוק בשאלות המוסריות שמעלה הביולוגיה והרפואה, כגון האתיקה של השיבוטים או של תאי גזע עובריים, לא רבים מבחינים במהפכה העצומה שמחוללים מדעי המוח. פרופ' תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה החשובים בעולם (לחלק הראשון של הראיון) מאוד מעורב בסוגיות האתיות שהמחקרים שלו מעלים. לפני פחות משנה הוא ייסד עם חוקרים אחרים פורטל לנוירואתיקה כחלק מהמכון למחקר אינטרדיציפלינרי למדעי המוח באוניברסיטת מיינץ שהוא עומד בראשו.
באתר מקובצים (ופתוחים להורדה) מעל לשמונה מאות מאמרים בנושא, והוא עוסק בבחינת מצבי תודעה שונים מבחינה נורמטיבית: לאילו מצבי תודעה אנחנו אמורים לשאוף? מהו מצב תודעתי ראוי, ומהו מצב תודעתי שאינו ראוי? האם יש מצב תודעתי שאמור להיות בלתי חוקי בחברה שלנו? מדובר, אם כן, לא רק בענף של אתיקה שמכוון לווסת את הנוירולוגיה, אלא שדה הגות חדש ששואל שאלות לגבי מהות העצמיות שלנו, משמעות היותנו בעלי הכרה, והשימושים שראוי או לא ראוי שנעשה בה. בשנה הבאה ייצא גם ספר שכתב על רעיונותיו, "מנהרת האגו", המיועד לקהל הרחב.
"בשנים הללו אנחנו מפתחים את הכלים הראשונים שיוכלו לשנות את המוח בצורה יעילה, ואנחנו צריכים לפתח שדה אתי חדש לכל המחקר הזה", הוא אומר. "למשל במחקר התרופות הפסיכיאטריות. כבר היום אנשים משתמשים בכל מיני מולקולות בצורה שונה ממה שיעדו אותן. את המודפיניל
(Modafinil), למשל, רקחו כתרופה לנרקולפסיה (נרדמות), אבל תעשיית התרופות יודעת שהיא תרוויח מכך שאנשים ירכשו את התרופה הזאת רק בשביל לייעל את העבודה שלהם".
ומה עם ריטלין? כבר היום לוקחים הורים את הריטלין של ילדיהם.
"ריטלין הוא רק ההתחלה. יש מחקר רב על מה שנקרא 'מעצימים קוגניטיביים', גלולות שעושות אותך פיקח יותר, חכם יותר, ערני יותר, בעל זיכרון טוב יותר. יש ארבעים מולקולות חדשות בדרך, במעבדות. חומרים טובים הרבה יותר. והשאלה שנשאלת היא מה נעשה?
"מה נעשה אם יש לנו תרופה שיכולה לתת לנו ארבעים שנה ללא התמכרות או תופעות לוואי רציניות, שבהן יהיה לנו תמיד איזה פלירט סקסי בעיניים, או שפשוט נרגיש טוב מאוד כל הזמן? עוד שאלה היא האם אנחנו נצטרך בקרוב בדיקות שתן באוניברסיטה? כי בארה"ב הסטודנטים כבר לוקחים הרבה מאוד ריטלין ומעוררים שונים לקראת הבחינות. ובתוך עשרים עד חמישים שנה יהיו לנו אפשרויות רבות הרבה יותר. אז אולי כמו ספורטאים, בעתיד גם אינטלקטואלים יצטרכו לעבור בדיקות לגילוי חומרים נרקוטיים?
"כלומר, למה הרופאים הם האנשים בחברה שיחליטו איך אנשים יתייחסו למוח שלהם ואיך הם מעצבים את חיי ההכרה שלהם? למה זה חוקי בשבילי להיות שיכור 24 שעות ביממה, ולא חוקי בשבילי להיות נמרץ, או מאושר? למה לאנשים מותר לנתח את הגוף שלהם כדי להיות יותר יפים ולא לשחק עם המוח שלהם כדי להיות יותר חכמים? צריך להתמודד עם השאלות הללו".
אז מה היא באמת הבעיה? למה שלא יהיה עולם שלם בהיי תמידי?
"השאלה היא בעצם זו: מהו מצב תודעתי טוב? אילו מצבי תודעה אנחנו רוצים בחברה שלנו ואילו לא? כיום למשל, מצב תודעתי שמושפע מל.ס.ד. הוא לא חוקי, ומצב תודעתי שמושפע מאלכוהול הוא חוקי. אבל אנחנו צריכים להיכנס לדיון על כל זה, כי אנחנו צריכים קונצנזוס תרבותי לגבי איך אנחנו בכלל רוצים לחיות את חיינו, ובכלל זה אנחנו גם צריכים ללמד את ילדינו מה הם מצבי תודעה טובים, ואנחנו צריכים להראות להם איך לטפח מצבים כאלה".
כשמטצינגר מדבר על פיתוח מצבי תודעה טובים הוא מתכוון למדיטציה. כבר יותר משלושים שנה שהוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית. הוא מדגיש, עם זאת, שאין שום קשר בין זה לבין מחקריו: הוא לא מסיק מסקנות מתוך חוויותיו האישיות.
"יהיה טוב מאוד אם ילדים צעירים מאוד ילמדו בבתי הספר מדיטציה, הרגעה עצמית, חלימה צלולה [היכולת לחלום תוך מודעות – ת.פ.], כך שתהיה להם קופסת כלים קטנה שאיתה הם יוכלו לשנות את מצבי התודעה שלהם ללא סמים. במצב כזה, אם הם יתקלו בקפאין ואלכוהול אצל הוריהם, או יעשנו את הג'וינט הראשון עם חבריהם, תהיה להם כבר מסגרת להתייחסות והשוואה, והם יבינו מה הם עלולים להפסיד: צלילות ובהירות של ההכרה, היכולת להתרכז וכו'. כך שבדיוק כמו שיש לנו שיעורי ספורט, אני חושב שצריכה להיות לנו מסגרת תרבותית בה אנשים לומדים איך לטפח את ההכרה שלהם. אם לא נעשה את כל זה, יכול להיות שפשוט ניסחף בזרם ונאבד את עצמנו.
"קריטריון נוסף יכול להיות מה אותו כדור, עד כמה שהוא משמח אותי עכשיו, עושה למצבי התודעה העתידיים שלי. האם הוא מגדיל אצלי את האוטונומיה? האם אני נהיה חופשי יותר, ויש לי אפשרות לשנות את דרכי, או האם אני מכור? ועוד שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה היא האם ראוי לשאוף למצבי תודעה שהם פשוט מהנים, מענגים בצורה הדוניסטית, אבל ללא כל מרכיב של ידע – הם לא מלמדים אותי כלום על עצמי. יש סמים שגם מסוגלים ללמד אותנו דברים: תובנות תרפויטיות, תובנות רוחניות".
באשר לאותן תובנות, מתייחסת התיאוריה של מטצינגר בצורה מצומצמת לאותו אידיאל של "הארה" עליו מדובר במסורות מיסטיות רבות, מצב שבו נגלה לאדם שהוא נטול אני (ובמקרה כזה הוא עשוי להרגיש אחד עם הקיום כולו). מטצינגר כמובן מסביר גם את המצב הזה בצורה מטריאליסטית לחלוטין, ומכנה אותו בספרו בשם "System Consciousness" (מודעות מערכתית): זהו מצב בו לאורגניזם יש מודל של עצמי, אבל הוא "עכור" לחלוטין, כלומר הוא נתפס במודע כמודל, ולכן לא כעצמי.
"אם התיאוריה שלי נכונה", אומר מטצינגר, "והמעבר ממודל מערכתי כללי לתחושה של 'עצמי' הוא בגלל השקיפות של המנגנון המנטלי, הרי שאני חייב לתת תחזית אמפירית, שאם אצל אדם כלשהו יהפוך אותו מנגנון לעכור, כלומר הוא יראה את כל מודל העצמיות כייצוג, הרי שהוא יראה את עצמו כפי שאנחנו רואים מחשבות, [כלומר לא כחפץ אלא כמעין חזיון פנימי – ת.פ.]. במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. [...] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל ייראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'".
אבל אם תמונת עולם כזו היא אמיתית יותר, האם ייתכן שכאן נמצא הקשר בין האמת והאושר? אם אנחנו מדברים על מה שאתה מכנה "מודעות מערכתית", שזה מה שנקרא במסורת הבודהיסטית "התעוררות" או "הארה", הרי שהמצב הזה, שבו למערכת יש יותר מידע אמיתי על עצמה מאשר קודם, אמור להיות – על פי עדויות היסטוריות של אנשים שטענו שהם הגיעו אליו - נעים מאוד. האם ייתכן, אם כן, שיש קשר משמח בין האמת והאושר?
"טוב, על זה צריך לדבר במשך שעתיים מעל כוס תה. אני מקווה שאתה צודק. אני מאוד מקווה. זה סיפור יפהפה. אבל צריכים להיות ביקורתיים וכנים מבחינה אינטלקטואלית. כל המבנה של האגו נועד ליצור אשליות רומנטיות, לתת לנו בטחון רגשי ולהציל את עצמו. לכן יש 'אגואים רוחניים' כל כך רבים בעולם – כסף ומין לא מספיקים עבורם, הם רוצים גם את אלוהים! מבנה הליבה של האגו הוא שהוא רוצה פרס. יש לו מוטיבציה לעשות משהו (כמו מדיטציה, או פרקטיקה רוחנית אחרת) רק אם מבטיחים לו משהו.
"אבל אולי. אולי הגדלת הידע שלנו עוזרת לנו להיפטר מדברים שגורמים לנו לסבול. אתה לומד לא להכניס את עצמך למצבים שמביאים לסבל. אבל יכול להיות שבסך הכל מדובר בהפיכת מודל העצמי לקוהרנטי יותר [כלומר לא בראייה אמיתית יותר, אלא נוחה יותר של המציאות - ת.פ.]. אבל זה ייתכן... זו יכולה להיות תשובה נהדרת, אם מיקסום הידע על עצמנו היה מביא למיקסום האושר שלנו. אבל אני לא יכול לומר כרגע אם זה נכון. אף אחד מאיתנו לא ממש יודע, נכון?"
אין אני: עכשיו זה מדעי: לחלק הראשון של הראיון עם פרופ' מטצינגר
נא להמתין לטעינת התגובות
