איך קונפוציוס היה מתייחס היום אל הטיבטים?

זהו כלל הזהב של המוסר: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. כה אמר הלל הזקן, וכך חשב גם החכם הסיני קונפוציוס. אבל יש כלל נעלה מזה – והוא דווקא הסובלנות למה ששנוא עליך. אורן הנר על קבלת האחר והרמוניה קוסמית אצל הסינים

אורן הנר | 6/6/2008 9:28

המשחקים האולימפיים בבייג'ין, שייפתחו בעוד כחודשיים, מלווים בקולות מחאה מכל הכיוונים. לצד ביקורת על מדיניות החוץ של סין נשמעים בתקשורת העולמית דיווחים על הפרות חוזרות ונשנות של זכויות האדם במדינה ועל גילויים אלימים של חוסר סובלנות כלפי מי שדעותיו או אמונותיו מאיימים על המשטר הסיני. רדיפת מתרגלי הפאלון-גונג והטבח בתושבי טיבט הם רק שני ביטויים בולטים וקיצוניים מהעשור האחרון להיעדר הסובלנות הזה.

קונפוציוס

במאמר זה ברצוני לקחת את הסובלנות לסיור קצר במחשבתו של החכם הסיני קונפוציוס, על מנת לשמוע מה היה לו לומר על היחס הראוי כלפי השונה.

אך קודם כל, מהי סובלנות? מי שיכול להראות סובלנות הוא רק מי שבפועל מסוגל למנוע את מה שהוא בלתי נסבל עבורו. כלומר סובלנות אפשרית מצד מי שיש לו היכולת להתנגד לאותו שכן מתופף שאוהב להפגין את כישוריו בדיוק בשעות הקטנות של הלילה. אם אני נמנע מלאסור על המתופף את הנגינה, אף על פי שאני יו"ר ועד הבית ובמקרה גם משכיר לו את הדירה – הייתי סובלני כלפיו; אם איתרע מזלי ואני רק זה שמנקה את חדר המדרגות - גם אם אזניי רגישות במיוחד, אינני יכול להפגין סובלנות, פשוט כי אין לי ברירה. לכאורה, הסובלנות היא רק מצב פנימי, גישה מנטאלית. ועם זאת הסובלנות קשורה תמיד לביטוי החיצוני שלה. נניח כי על אדם או קבוצת מיעוט חסרי כוח ואמצעים נכפו כללים שאין באפשרותם להתנגד להם. ברור שהם יכולים "לקבל על עצמם" את הגזירות, אבל הם אינם יכולים להיות "סובלניים" כלפיהן. הסיבה היא שאין להם שום דרך לכפות על אף אחד להפסיק את הטלת החוקים. סובלני יכול להיות רק מי שנמצא בעמדת כוח, ואפילו הבסיסית ביותר.

נחזור לקונפוציוס. ערך מרכזי אצל קונפוציוס, שרבים מציעים לראות בו תחליף סיני לסובלנות המערבית, הוא ה"שו". השו הוא כלל מוסרי מוכר בדתות רבות והוא מכונה "כלל הזהב" וזוהי תמציתו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אצל קונפוציוס זה נשמע כך: "[אמר החכם:] אם על הטוב אתה שואל, די לך שתניח לחברך לעמוד איתן, הואיל ואתה עצמך מבקש לעמוד איתן; הנח לחברך לעלות בסולם המעלה, הואיל ואתה עצמך מבקש לעשות כך; זה הכלל: לעולם יראה אדם בחברו את חזות עצמו. הרי לך דרך בדוקה אל הטוב" (תרגום: דניאל לסלי ואמציה פורת).

קונפוציוס מדגיש עד כמה העיקרון הזה חשוב ומרכזי לחיים מוסריים: "שאל צה-גונג, אמר: כלום יש מאמר אחד שראוי לו לאדם לנהוג על פיו כל ימיו? אמר החכם: הלא הוא המאמר על נתינת הדעת על חבר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

האוניברסליות הכמעט מוחלטת של כלל הזהב, כמו גם האינטואיטיביות שבה אנחנו מבינים אותו, הם ללא ספק מה שיפה בו. ביהדות, למשל, מוכר הסיפור על הלל הזקן, שנתבקש ללמד את התורה כולה על רגל אחת ועל כך ענה: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, ועתה לך למד". גם האיסלאם, הנצרות, הבודהיזם והדת הבהאית, קוראות למאמיניהן לנהוג על פי כלל זה.
אך למרות כל זאת נראה כי כלל הזהב אינו יכול לשמש תחליף לסובלנות: אין בו מקום (לפחות לא במוצהר) לאותו הריבוי והמגוון שהסובלנות כן מאפשרת. הסובלנות מדגישה את ההבדלים הבלתי-נמנעים בין בני אדם, בעוד שכלל הזהב מדגיש את המכנה המשותף לעצמי ולאחרים. מה בנוגע למה שאני אוהב אבל מישהו אחר שונא, או בנוגע למה שאני לא ממש אוהב אבל מישהו אחר דווקא כן? העובדה שעיקר הדגש הוא על המשותף, מצמצמת ומגבילה את מרחב ההתחשבות, ולכן ה"שו" איננו יכול להחליף באופן שלם את הסובלנות. לוּ היינו רוצים להפוך אותו לכלל סובלני יותר, היינו צריכים כנראה לנסח את כלל הזהב כך: "גם אם שנוא עליך, תן לחברך לעשות".

הרמוניה או סובלנות?

אלטרנטיבה מעניינת אחרת לתפיסה של סובלנות אצל קונפוציוס היא ההרמוניה הקוסמית (חֶה). בניגוד ל"שו", ההרמוניה קשורה קשר הדוק לרבגוניות האנושית. החזון של קונפוציוס היה עולם שבו שֺורר סדר מוחלט, עולם שבו כל דבר וכל אדם תחת השמיים יזכו במקומם ההולם, בזמן ההולם. קונפוציוס הניח כי ניתן לפייס וליישב את האינטרסים של כל פרט ופרט. הסדר ההרמוני הוא מצב של אחדות אורגאנית שבו בני האדם יוצרים ביניהם קשר של תמיכה הדדית ומשלימים זה את זה. זהו למעשה מצב שבו תמו העימותים או הקונפליקטים, ובמקומם מתהווה קונצנזוס מוחלט, הסכמה מלאה בין כל בני האדם.

ההרמוניה נותנת מקום לשוני שבין אנשים ללא כפייה ובכך היא דומה לסובלנות: ראשית, ההרמוניה נחשבת כאמצעי לתיאום בין האינטרסים המנוגדים בחברה. נקודת ההנחה שלה היא שאנשים הם יחידים ומיוחדים ושיש לארגן אותם לכדי קשרים, שמאפשרים את ביטוי הייחודיות הזו. ההרמוניה לוקחת בחשבון את מגוון ההעדפות, האמונות והדעות שיש לכל אדם ואדם, ומתוך כך מנסה ליצור סדר שמתחשב בכולן. שנית, דרך ההרמוניה היא היפוכה של דרך הכפייה.

אומר קונפוציוס: "המנהיג את העם לפי חוקים והנותן

סדר ביניהם בכוח עונשים, לא יחוסו העם על כבודם וינוסו מפניו; המנהיג את העם מכוח מידותיו והנותן סדר ביניהם לפי המנהגים, יהיו העם נוהגים כבוד בעצמם ונוהים אחריו מרצון".

התמונה המתקבלת מן התיאור הקצר הזה של ההרמוניה הקונפוציאנית היא תמונה של חברה סובלנית ופלורליסטית, אך האם ניתן למצוא בהרמוניה את רוח הסובלנות? בנקודה זו אני חוזר למאפיין הראשון של הסובלנות - המתח שבין הקבלה ובין הקושי שבקבלה.

הסובלנות, כמו תרגול רוחני טוב, מותחת את סף היכולת שלנו. בניגוד למצב ההרמוני, שהוא מצב של קונצנזוס, שבו כל בני האדם חיים ביחד ללא חיכוכים ובהסכמה, הסובלנות איננה בגדר קבלה שלווה ואינה נעשית בלב שלם. להפך - היא קוראת לנו להקריב את השקט הנפשי ולחיות במידה מסויימת של קונפליקט פנימי. בכך, הסובלנות מרחיבה את מעגל ה"קבלה", ומאפשרת לעוד דעות, אמונות וצורות חיים להיכנס ולהתקבל. אפשר להתווכח מי מבין השתיים, ההרמוניה או הסובלנות, מפותחת יותר או מהווה פתרון מוצלח יותר לחיים משותפים בחברה רבגונית. בהנחה שנשכיל לשמור על רוח הסובלנות וההרמוניה, יוכל כל אחד מאיתנו לבחור בזו שמתאימה לנטיות לבו.

עוד בסדרת מזרח-מערב:

צ'ואנג טסה וסוקרטס: מסע בעקבות שני ספקנים
שפינוזה ונגרג'ונה: על פוליטיקה רוחנית
דיוויד יום: בודהה לא קטן
על חומר ורוח במזרח ובמערב