חומר טוב
האם התודעה נפרדת מהגוף? האם יש משהו בעולם חוץ מאטומים? אורן הנר תוקף את השאלה הפסיכופיזית ממזרח וממערב ואפילו מעז להתווכח עם הבודהא
כששאלו פעם פרופסור אחד לביולוגיה מהי לדעתו משמעות החיים, הוא ענה כי משמעות החיים היא להגיע למינון אופטימלי של ההורמון דופמין, אותו חומר ששחרורו במוח מוביל לתחושה של עונג. אהבה? אמונה? הגשמה עצמית? - לכל אלו, כנראה, תפקיד משני מנקודת מבטו של אותו חוקר. את האושר שלנו, ולמעשה את החוויה שלנו כולה, יש להבין באמצעות תהליכים פיזיולוגיים, והוא בוודאי לא היחיד שסבור כך. היום, עם המונופול שבו זכתה ההשקפה המדעית שמנסה להסביר כל תופעה על פי חוקיות פיזיקלית, רוב האנשים שאני פוגש טוענים בתוקף שהם רק גוף. לדעתם, כל המחשבות והרצונות, הזיכרונות והתקוות הם לא יותר מאשר אירועים המתרחשים במוח, וגם הנטייה לאושר או לדיכאון היא תורשתית. האמונה בנפש נחשבת כמיושנת, לא רציונאלית ובלתי מדעית. אך האם באמת זה כל מה שיש? האם המוח והגוף לבדם יכולים להסביר את שלל החוויות שלנו?
בקרב רוב התורות ההודיות, ההנחה שיש תודעה מתקבלת כמובנת מאליה וכמעט שאין עליה עוררין. מסיבה זו, קשה למצוא בהודו נסיונות להוכיח את קיומה של התודעה. לפיכך, עיקר הוויכוח הפילוסופי בנושא עבר לשאלה מהי אותה התודעה. האם מדובר בנשמה אחת שהיא מהותנו (ה"אטמן") או שמא "אין אני" והתודעה איננה קיימת באופן עצמאי?
בפילוסופיה המערבית, לעומת זאת, יחסי הגוף-נפש קיבלו לא מעט רייטינג. היו כאלו שטענו שהגוף והתודעה הם שני עצמים שונים, אחרים קבעו בנחרצות שיש רק גוף, והיו גם פילוסופים שטענו שבכלל אין גוף ואין חומר, יש רק תודעות. עבור אלו מכם המאמינים שיש רק גוף וגם עבור אלו שלא, הנה כמה נקודות למחשבה, טיעונים פילוסופיים שיעזרו לכם להציל את עמדתכם בארוחה המשפחתית הבאה. חברי אסכולת צ'רוואקה ההודית מסבירים מדוע התודעה איננה קיימת, הפילוסוף האוסטרלי פרנק ג'קסון מביא הוכחה לכך שיש תודעה ושהיא נפרדת מהגוף, ואילו הבודהא מסביר למה כדאי להפסיק כבר להתפלסף ולהשאיר את השאלות האלה בצד.
הפילוסוף הבולט והכמעט יחידי בהודו שבאמת חשב שאין תודעה הוא צ'רוואקה (Cārvāka). עמדתם של צ'רוואקה ותלמידיו. היתה מטריאליסטית, כלומר הם טענו שאין דבר מלבד החומר והגוף. לדבריהם, החומר מורכב מארבעה יסודות והאינטליגנציה היא תוצאה של שינויים המתחוללים ביסודות הללו. כאשר ארבעת היסודות שמהם נוצרה התודעה מתפרקים, גם התודעה נעלמת. חברי אסכולת צ'רוואקה טוענים עוד שמאחר ולעולם איננו רואים תודעה שקיימת בנפרד מהגוף, התודעה חייבת להיות למעשה הגוף. לפיכך, אין הישארות הנפש לאחר הגוף, אין גלגול נשמות, אין גן עדן וגיהינום. מעניין שמטריאליסטים בני זמננו שלדעתם התודעה זהה עם המוח, משתמשים בטיעונים דומים. הם טוענים שכאשר הגוף נפגע, במיוחד המוח, גם פעולת התודעה נפגעת או נפסקת, וזוהי ההוכחה לכך שהתודעה היא המוח.
הטענה המרכזית של אסכולת צ'רוואקה היא שהתודעה היא תוצאה של סידור מסוים ומיוחד של חומר. לדעתם, מי שמאמין בכך שהתודעה נפרדת מהגוף בסך הכל עושה טעות נפוצה ורואה במכלול הדברים משהו נפרד מהחלקים שמרכיבים אותו. אולם התודעה איננה שונה מאותו הרכב מיוחד של חומר, אשר מאפשר את האינטליגנציה. הנה דוגמא שלדעתם מבססת את עמדתם: בתהליך התססת היין מופק משקה משכר משילוב של יסודות שאינם משכרים. בערבוב המיוחד של הענבים, השמרים, הסוכרים וכן הלאה נוצר המשקה האלכוהולי, אבל לא נחוץ לנו מראש אלכוהול כדי לייצר את המשקה האלכוהולי. באותו
נראה שהשקפת העולם המטריאליסטית של אסכולת צ'רוואקה היתה מתקבלת בימינו בצורה טובה מאוד, גם אם היתה זוכה לכמה עדכונים. בעשורים האחרונים, השקפה מקובלת מאוד היא שהגוף הוא מכונה והמוח הוא מין מחשב - מקבל קלט, פולט פלט, וכל תפקידו הוא לעבד מידע. בקרוב מאוד נוכל לייצר רובוטים שיתנהגו וייחשבו בדיוק כמו בני אדם, ולא יהיה הבדל בינינו ובינם. אך האם באמת המראה החיצוני מעיד על כך שאין הבדל פנימי בין אדם למחשב מתוחכם? האם החשיבה האנושית היא רק אירוע פיזיקלי כמו התהליך שבו מחשב מעבד נתונים? והאם עיבוד מידע מספיק כדי שתהיה מודעות?
מסתבר שאפילו היום עוד יש מי שמאמין כי התשובה לכך היא שלילית וכי התודעה האנושית איננה זהה עם הגוף, בדומה לעמדתן של רוב תורות המזרח. למשל הפילוסוף האוסטרלי פרנק ג'קסון. ג'קסון סבור כי הבנה של פעולת המוח אינה מספיקה כדי להבין את החוויה המנטלית שלנו. את העובדה שהגוף והתודעה שונים הוא מדגים על ידי ניסוי מחשבה קטן.
דמיינו לכם את מארי, מדענית מוח מצטיינת שיודעת הכל על התהליכים שמתרחשים במוח שלנו כשאנחנו רואים צבעים. אלא שמארי עצמה נולדה וגדלה בבית שחור-לבן שממנו מעולם לא יצאה, ואף פעם לא ראתה צבעים. כל הספרים שמהם למדה, הרהיטים בבית וכן הלאה צבועים בשחור ולבן. מעולם לא היתה לה טלוויזיה צבעונית. למרות כל הידע שלה, נראה שיש משהו מאוד חשוב בנוגע לראיית צבעים שמארי איננה יודעת: היא לא יודעת מה זה, למשל, לראות אדום. כשתצא מהבית לראשונה ותראה פרח אדום, רק אז היא תלמד מהו הצבע האדום וזה יהיה עבורה משהו חדש לחלוטין. מארי אולי יכולה להתבונן במה שמתרחש במוח שלנו כשאנחנו רואים את הצבע אדום, אבל זה לא מספיק כדי שהיא בעצמה תדע מה זה אדום. למעשה, פירוש הדבר הוא שמארי יודעת את כל העובדות הפיזיקליות-חומריות, אבל היא לא יודעת הכל, ולכן המסקנה היא שיש משהו מעבר לעולם הפיזיקלי.
עמדתו של ג'קסון היא דואליסטית ביחס לגוף ולנפש, כלומר הוא מבחין בין הגוף והנפש כשני יסודות נפרדים. ואכן, נראה שבעולם קורים שני דברים שונים: ישנן התרחשויות השייכות למציאות הפיזיקלית, שבהן יכול לצפות כל אחד, וישנן התרחשויות השייכות למציאות המנטאלית, אותן חוויות שכל אחד מאיתנו חווה לעצמו. תומאס נייגל, פילוסוף אמריקאי בן-זמננו, כותב: "הבעיה היא קודם כל שמושגים מנטליים... אינם תופסים מקום בעולם של ממדי החלל והזמן. לו היו מתנהגים כך, היינו יכולים פשוט לאחוז בחלק מהדברים הללו ולהפריד אותם או להתבונן בהם תחת מיקרוסקופ או לחשוף אותם לניתוח כימי". כל עוד לא נצליח להסביר כיצד קורה ששילוב של יסודות פיזיקליים יוצרים לא רק אורגניזם ביולוגי אלא גם יצור חווה בעל תודעה, לא יהיה לנו הסבר שלם של העולם.
אם כן, שאלת היחסים בין הגוף לתודעה היתה נתונה במחלוקת מאז שחר הפילוסופיה, מזרח ומערב. יחד עם זאת, לא כולם האמינו ששאלה זו חשובה כל כך. הבודהא, למשל, סירב בכלל להתייחס אליה. באחד הכתבים, סוטרה מהקאנון הפאלי, מסופר על תלמיד שפנה אל הבודהא וביקש לדעת האם הגוף והתודעה הם דבר אחד או שהם שני דברים נפרדים. שאלה זו ורבות אחרות העסיקו את התלמיד זמן רב והוא החליט כי רק אם יקבל עליהן מענה, ימשיך לחיות את חיי הפרישות בהנחיית הבודהא.
אולם כאשר הוא אזר עוז וניגש אל המואר, הבודהא איננו משיב. במקום זאת, הוא מספר לתלמיד משל: אדם אחד נפצע מחץ משוח ברעל. חבריו וקרובי משפחתו מיהרו להזעיק למקום רופא, אולם הפצוע מצדו אסר על הרופא להסיר את החץ כל עוד לא ייוודעו לו כל פרטי האירוע. הפצוע שואל שאלות על גבי שאלות: לאיזו קאסטה השתייך היורה? מה גובהו? מה היה גודל הקשת שממנה נורה החץ? מאיזה בעל חיים נלקחה השערה למיתר הקשת? כך ממשיך הפצוע עוד ועוד ובטרם קיבל תשובות לכל השאלות, מת מפצעיו.
סיפורו של הבודהא מבטא את יחסו לעיסוק בשאלות כמו שאלת הקשר בין הגוף לתודעה. גם אם נפתור את הסוגיה הזו ואת שאר השאלות הפילוסופיות שמטרידות אותנו, עובדות החיים יוותרו בעינן: הזיקנה, המוות ושאר הקשיים שבסמסרה מחכים לנו. אסור לחכות עד שנמצא פתרונות לכל אותן השאלות הבלתי-מועילות, עדיף להניח אותן בצד ולהקדיש את הזמן לדרך הרוחנית שתשחרר אותנו ממעגל החיים והמוות. "אני מלמד רק מה שקשור למטרה" ... "רק מה שמוביל לשחרור", כך חותם הבודהא את דבריו. זוהי, על כל פנים, תשובתו לתלמיד החוקר; אולי אדם אחר היה זוכה לשמוע מהבודהא מילים שונות.
כעקרון, יש צדק רב בדבריו של הבודהא ובטח יהיו לא מעט קוראים שיסכימו עם עמדתו. אולם נראה לי שאף על פי שגישה פרגמאטית לחיים היא חשובה מאוד, אימוץ גישתו של הבודהא באופן גורף הוא בעייתי. שאלות פילוסופיות כאלו הן בעלות ערך, בייחוד בעידן מטריאליסטי כמו שלנו. קל לראות כיצד תפיסת עולם מטאפיזית יכולה להשפיע על הערכים והדעות שלנו, ובסופו של דבר על אורח החיים ועל ההתנהגות שלנו. אם איננו מאמינים בתודעה נפרדת מהגוף, הרי שפיתוח האישיות, עיסוק בתכליות שמעבר להנאות החיים האלו, הליכה בדרך רוחנית - כל אלו מאבדים חלק ניכר ממשמעותם. לעומת זאת, אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמלבד הגוף יש גם תודעה, או לפחות חוקרים בשאלה, אנחנו פותחים פתח לחיים רוחניים ודתיים. השאלה, אם כך, איננה מיותרת ותלמידו של הבודהא אולי לא טעה לגמרי בכך ששאל אותה, גם אם עד היום איננו מסוגלים לענות עליה בוודאות מלאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
