מה אתה יודע?
החכם הסיני צ'ואנג-טסה פירק לגורמים כל מה שאנחנו יודעים. סוקרטס נלחם ברעיון ש"כל אחד והאמת שלו". מסע בעקבות שני הוגים דגולים אל תהום הספקנות - ובחזרה
הטלת ספק היא הבסיס לפילוסופיות רבות הן במזרח והן במערב. הספקנות מעמידה בסימן שאלה את היכולת שלנו לדעת דברים בוודאות, ולעתים אף את היכולת שלנו לדעת דברים בכלל. הזרם הספקני הפורה ביותר במזרח הוא כנראה הדאואיזם, שאחד מחכמיו הגדולים הוא צ'ואנג-טסה. מחשבתו של צ'ואנג-טסה עשויה לערער את הוודאות של כל אחד ואחת מאיתנו. השאלה הגדולה היא, האם אפשר גם להיחלץ ממנה בחזרה אל ידיעה ודאית?
ניה-צ'ואה שאל את ונג-ני: האם אתה יודע מה מאחד את כל הדברים?
ונג-ני אמר: כיצד אני יכול לדעת זאת?
ניה-צ'ואה: האם אתה יודע שאינך יודע?
ונג-ני: כיצד אני יכול לדעת זאת?
ניה-צ'ואה: אם כך, האם אי-אפשר לדעת דבר?
ונג-ני: כיצד אני יכול לדעת זאת? הנה אומר לך משהו. כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאני יודע, אינני למעשה לא-יודע? כיצד אני יכול לדעת שאם אני אומר שאינני יודע אינני למעשה יודע?". (מתוך "קולות האדמה", תרגומו של יואל הופמן)
בסיפור זה מתגלה אחת השאלות העיקריות של צ'ואנג-טסה: עד היכן מגיעה היכולת שלנו לדעת? אם חושבים על זה, הרי שכשאנחנו "יודעים" משהו, אין לנו אף פעם אמת מידה נוספת לוודא שאכן זו ידיעה. ואולי במקרה מדובר באי-ידיעה? אנחנו נאלצים להסתפק בקריטריונים שלנו ל"ידיעה" ול"אי-ידיעה", אולם מלכתחילה אין לנו דרך לאמת את הקריטריונים הללו. זוהי נקודת פתיחה מעט בעייתית, אבל זה לא עוצר את מחבר הצ'ואנג-טסה מלנסות ולברר: מה בכל זאת ניתן לדעת?
לו היינו שואלים את צ'ואנג-טסה מהי ה"ידיעה" שיש לבחון יותר מכל, סביר שהיה עונה כי אלו הם הערכים והנורמות שלנו. במלים פשוטות, מה נכון ומה טוב לעשות. ולפני שנכנסים לשאלות מה נכון וטוב לעשות בחיים, צ'ואנג-טסה תוהה מניין לנו בכלל שטוב לדאוג לחיים ולשמור עליהם. בעינינו זהו ללא ספק הדבר הטבעי והטוב ביותר לעשות, אולם בעזרת כמה משחקי מחשבה, צ'ואנג-טסה מראה כי ישנן דרכים אחרות לחשוב על החיים ועל המוות.
כך, למשל, הוא שואל: "כיצד נוכל לדעת אם אהבת החיים איננה אשליה? כיצד נוכל לדעת אם זה
ואמנם, אם איננו יודעים מהי חווית המוות (אם בכלל יש חוויה כזו), איך נדע אם המוות עדיף על החיים או החיים עדיפים על המוות?
אחרי ששמים את השאלה המטרידה הזו בצד, נותרות עדיין לא מעט שאלות פתוחות לגבי החיים עצמם. ישנם כל כך הרבה אורחות חיים, האם נוכל אי-פעם לדעת איזו השקפת עולם עלינו לאמץ? הנה כך מספר הצ'ואנג-טסה: "[צ'ואנג-טסה רדף אחר עורב זנבתן מוזר אל תוך שמורת טבע]. הוא הבחין בציקאדה מגלה צל נעים כל כך עד ששכחה עצמה. גמל-שלמה התייצב על מנת להכות בה, נפעם כל כך ממראה ההזדמנות, עד ששכח את מצבו שלו. משראה העורב המוזר את היתרון שלו עצמו, שכח חוש טבעי. אמר צ'ואנג-טסה: 'אה! הדברים קשורים מעצם טבעם ומינים תלויים זה בזה'. מיד כששמט את קשתו בכוונה לעזוב, הדביק אותו המפקח על הציד וקרב אליו".
לסיפור זה יכולים להיות כל מיני נמשלים. מוסר השכל אחד שאפשר לייחס לו הוא שבכל פעם שאנו רואים מצב כלשהו בדרך מסויימת, אנחנו שוכחים לראות משהו אחר. חוכמת היומיום שלנו, ה"קומון סנס", מנחה אותנו לחיות כפי שאנו חיים, אולם במקביל היא זו שאחראית לכך שאנחנו מפספסים דברים אחרים. כמו העורב, כמו הציקדה, כמו הגמל-שלמה, גם צ'ואנג-טסה וגם אנחנו בטוחים שיש לנו פרספקטיבה מלאה ונכונה של המציאות שבה אנו חיים. אנחנו נפעמים מנקודת המבט שלנו, אולם מאחורי הגב יש עוד זוויות שאיננו מצליחים להבחין בהן.
על האופן החלקי שבו אנו תופסים את העולם דרך ההשקפה המוגבלת שלנו מצביע גם משל חלום הפרפר המפורסם, וזוהי לשונו: "פעם חלם צ'ואנג-טסה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח בעצמו ועושה מה שליבו חפץ. הוא לא ידע שהוא צ'ואנג-טסה. לפתע הקיץ משנתו ומצא את עצמו צ'ואנג-טסה שאין לטעות בו. שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'ואנג-טסה, או צ'ואנג-טסה בחלומו של פרפר." משל זה מטיל ספק בוודאות שלנו דרך שימוש בחוויה המוכרת של החלום. בחלום כל חלק וחלק בהתרחשות נראה לנו חי וממשי כאילו התקיים במציאות. אולם לאחר שאנו מקיצים, מתחוור לנו כי הדברים לא היו ולא נבראו. מה מבטיח לנו כי ברגע זה ממש איננו חולמים על כך שאנו קוראים מאמר פילוסופי תמוה ובעוד רגע נתעורר למציאות אחרת (בתקווה, שפויה יותר)?
"טיעון החלום" הזה שימש פילוסופים רבים וטובים, ביניהם אפלטון ודקארט. אצל צ'ואנג-טסה מקבל הטיעון עוד מובן מטאפורי: הוא בא להדגים את האפקט של מעבר מהשקפה כוללת אחת לאחרת. כאשר אנחנו "בתוך" צורת חיים אחת, אנחנו מוצאים אותה נכונה כאילו היתה מובנת מאליה. לאחר שהתעוררנו לדרך אחרת, אנחנו מבינים באותה בהירות ממש איך טעינו קודם לכן, ונעשים משוכנעים באותה מידה של עוצמה בהשקפה החדשה שלנו.
בדרך כלל אנו מתייחסים להשקפת העולם שלנו כטובה יותר מדרכיהם של אחרים. יכול להיות שאנחנו אפילו צודקים בכך. אולם הקטעים הספקניים של צ'ואנג-טסה מזהירים אותנו שההערכה שלנו אינה בטוחה. יש לבחון אותה, משום שייתכן כי אחרים אינם שותפים לסטנדרטים שעל פיהם אנו מעריכים את עצמנו ואת העולם.
רובנו נוטים להיאחז בנקודת המבט שלנו כאמיתית וכוודאית. האירוניה היא שמרגע שמאמצים דפוס חשיבה ספקני, קשה מאוד להיחלץ ממנו ולשוב אל הבטחון שהיה לנו קודם. האם נוכל, אם כן, למצוא דרך חזרה לוודאות ביחס לאמיתותה של השקפת העולם שלנו? בשלב הזה, מעניין לפנות אל המערב ולהציב את הבעייה בפני סוקרטס, כפי שמתארו אפלטון. פרוטגורס, הסופיסט היווני, סבר כי כל אדם הוא קנה המידה של עצמו למה שטוב וצודק. כלומר, עבור כל אדם, השקפת העולם שלו היא האמת עבורו. סוקרטס יצא נגד הרעיון שכל אחד ה"אמת" שלו. כי אם לכל אדם יש סמכות לקבוע מה אמיתי ומה לא אמיתי, מה צודק ומה בלתי-צודק, מה טוב ומה רע , כך טען סוקרטס, הרי שנקבל אנארכיה גמורה. בדיאלוג בשם "תאיטיטוס" הוא עוקץ את פרוטגורס בדברי ביקורת:
"הרי אם אמת תהיה לגבי כל אחד ואחד מה שהוא סובר בתוקף תחושתו, ואם שום אדם לא ייטיב יותר מחברו לשפוט על רשמיו של זה... אם אלה הם פני הדברים, חברי, היכן היא חכמתו של פרוטגורס, שתצדיק תביעתו להיות מורה של אחרים ולקבל תשלום גדול בעד הוראתו... בעוד שכל אחד מבינינו הריהו קנה מידה לחכמתו עצמו?" סוקרטס שואל למעשה, כיצד ייתכן שכל אדם, עם ה"אמת" שלו, יהיה צודק וחכם. הרי דעות והשקפות שונות ברוב המקרים סותרות אלו את אלו. איך יכול להיות שדעות מנוגדות יהיו כולן נכונות, ובמה עדיפה חוכמתו של אדם כלשהו על חוכמתם של אחרים?
כדי להחליש את דבריו של פרוטגורס, סוקרטס מראה כמה בעיות בתיאוריה שלו. קודם כל, סוקרטס מזכיר כי רובנו מאמינים שישנם אנשים חכמים יותר ואנשים חכמים פחות. למשל, יש אנשים שמבינים יותר ברפואה, בממשל או באסטרטגיות לחימה מאחרים. כלומר, יש בעולם חוכמה וידיעה, אולם יש גם ההפך מכך: שגיאות ואי-ידיעה. האם יש מישהו שיטען כי אף אחד אינו טועה, כפי שמשתמע מעמדתו של פרוטגורס? זה מנוגד לדרך החשיבה הרגילה שלנו. שנית, כאשר אנחנו מביעים דעה, בעינינו היא נכונה, אבל סביר להניח כי בכל זאת יקומו לה לא מעט מתנגדים. כעת, אם אנחנו טוענים שדעתם של המתנגדים היא אמיתית, הרי בזאת אנחנו מודים שדעתנו מוטעית. כך גם התיאוריה של פרוטגורס נופלת בעצמה. הסיבה לכך היא שאם יהיו רבים שיחלקו על תיאוריה זו, הרי שהצדק עימם והתיאוריה עצמה תצא מוטעית. לדברי פרוטגורס עמדתם של מתנגדיו היא אמת, ומכאן שהתאוריה שלו לא תהיה אמיתית בעיני אף אחד, אפילו לא בעיני עצמו.
סוקרטס איננו טוען בדברים אלו כי אין להטיל ספק אף פעם. מה שהוא אומר בעצם זה שלא צריך למהר ולהגיע למסקנה שכל השקפת עולם היא נכונה עבור מי שמאמין בה (מה שמכונה "הגישה הרלטיביסטית”), רק בגלל שאיננו בטוחים איזו השקפה נכונה יותר. במקום זאת, הוא טוען כי יש דעות, ידיעות והשקפות עולם נכונות יותר מאחרות. בין אם נאמץ את גישתו של צ'ואנג-טסה, שכל השקפת עולם נכונה ומובנת מאליה למי שנמצא "בתוכה", ובין אם נאמץ את עמדתו של סוקרטס, כדאי שתמיד נקפיד לקחת בערבון מוגבל אפילו את הדעות המגובשות ביותר שלנו. אחרי הכל, אם ירצה הגורל ויסתבר שדעותינו מוטעות, יהיה זה חבל שאנו נהיה האחרונים לדעת על כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
