ביג בן: השביעייה של מנחם בן
רובנס מאטרף באמת באטרף, בובת השעווה של היטלר מפלצתית, אבטיחים במקום אקטיביה, שאלת פוליגרף לגדי סוקניק וההבדל בין דובר ומשורר. מנחם בן עם שבע תובנות לסוף השבוע
קראתי בריתוק גדול את כתבת השער הנפלאה ב"תרבות מעריב" על רובן סולומון (רובנס) המקסים, סולן להקת אטרף, שאשכרה נכנס לאטרף, וחזר אלינו עכשיו עמוס תרופות פסיכיאטריות. אם שלמה ארצי מחפש עדיין "זמר לשיר על השמחה" (בשיר "האמיתי") - רובנס הוא האיש. או לפחות היה האיש.
כי על פי הניסיון המסוים שיש לי בעניינים האלה (ויש לי ניסיון מסוים) אי אפשר להיות במצב אמיתי של שמחה או של יצירה או אפילו של פיכחון אמיתי עם התרופות האנטי-פסיכוטיות האלה, ועם כל הזהירות של מי שאיננו רופא (ולא זו בלבד, אלא שאני אף עוין את רוב הרפואה), נדמה לי שהסיכוי היחיד שרובנס ימשיך
לחלוטין. ואפשר תמיד להפסיק ברגע הנכון, וכל החוכמה היא לבחור את הרגע. לפני שנהרסים.
אבל אני לא מציע לרובנס לשמוע לעצות האנטי-רפואיות, הבלתי אחראיות שלי, אלא רק לעצמו ולאוהביו הקרובים, ויש כאלה בכמויות, נדמה לי.
ועוד שתי הערות: ראשית, מריחואנה אכן יכולה בהחלט לשגע (גם את זה ראיתי בימי חלדי), ולכן גם היא לא מומלצת לרובנס. בטח לא בשלב הזה. שנית, בניגוד לשי להב, כותב הכתבה ואוהבו הגדול של רובנס, אני דווקא חושב שגם "מנגו, בננה ומלון" הוא שיר קיץ מקסים ומדבק (ובחייכם, אל תתקנו לי ל"מידבק").
מי שהסיר את ראש השעווה של בובת היטלר במוזיאון השעווה בברלין הוא גיבור אמיתי גם בעיניי. כי יש הבדל בין להוציא לאור מחדש (ואני לגמרי בעד) את "מיין קאמפ", כתב התועבה המבחיל והמטורף של היטלר, שנבין כמה היה האיש מורעל שנאה, כתבן גרוע, פשטן וגזען נוראי, ש"מרח את הכול בחרא" כמו שכתב עליו ברטולט ברכט, לבין הצבתו במוזיאון השעווה בברלין, במין פסל מחמיא, כחול עיניים, המנסה לטשטש את מפלצתיותו של האיש הנורא ביותר בהיסטוריה.
מי שקרא את האוטוביוגרפיה של אובמה ברק הכתובה נפלא ("חלומות מאבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום עדנה שמש), והוא כתב אותה בעצמו לשם שינוי, מבין כמה האיש אמיתי, מבריק ונבון.
אני בהחלט לא פוסל את הטענה המחקרית האחרונה שהאבטיח הוא הוויגארה של הטבע. למה לא? רגע, תנו לי להיזכר בניסיון שלי בעניין זה? טוב, לא חשוב עכשיו.
מה שבטוח שאני מעדיף אבטיח על פני כל ה"אקטיביה" המגעילה הזאת מהפרסומות, עם ה"חיידקים הטובים להסדרת מערכת העיכול". אבטיח מסדיר את זה הכי טוב בעולם. ובחורף - התפוזים.
וכמה שיותר. כי בעניינים האלה יותר זה פחות.
הנה שאלה לגדי מול הפוליגרף: בימים שהגשת את החדשות, מי משכה אותך יותר: אשתך, מיקי או יונית?
שתי רעות חולות מקלקלות את בחינת הבגרות האחרונה בספרות. האחת היא מחלת ה"דובר", והשנייה היא מחלת "דרכי העיצוב". שניהם מושגים מלאכותיים, אוויליים, דוחים, מייבשי שכל ומיותרים לחלוטין.
אז נגיד בפעם האלף שהשימוש במילה "דובר" במקום במילה "משורר" הוא המצאה אקדמית שוטה מאין כמוה, שכמה מהכותבים בעיתונות אימצו אותה למרבה הצער. פשוט, אין דבר כזה. ראשית, אין בשיר "דובר". בשום שיר. יש רק משורר.
בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים המשורר מדבר בשיר בשם עצמו על עצמו, וגם כשאיננו מדבר בשם עצמו, אלא בשם אישה נניח או בשם אלוהים, זה עדיין המשורר שמדבר בקול אישה או בקול אלוהים. זה בשום מקרה לא ה"דובר" שמדבר מפיו.
כשרחל כתבה "רק על עצמי לספר ידעתי" זו לא "הדוברת בשיר" שאומרת את זה, אלא רחל, וכך גם ביאליק הקוטר הנאנק "תחת פטיש צרותי הגדולות". גם כשביאליק מדבר בשיר "בעיר ההריגה" מפי אלוהים, זה המשורר שמדבר מפי אלוהים.
לתאר אותם כ"דוברים" זה בערך כמו לתאר את מאיר אריאל או ברי סחרוף או שלמה ארצי כ"דוברים". נכון שלא הייתם עושים להם את זה? אבל על משוררים מותר לחרבן חופשי ולקרוא להם "דוברים", ואז לצפות שמישהו ירצה לקרוא אותם.
ועכשיו לרעה החולה השנייה בבחינת הבגרות האחרונה: שאלות על "דרכי העיצוב". שוב מדובר במושג זר, מדכא בחוסר הפשר שלו, הנטול מתחום הקרמיקה. לא מתחום הספרות. קדרים מעצבים כדים, משוררים וסופרים לא "מעצבים" שום דבר.
הם כותבים, מדמים, חורזים, מספרים, לועגים, אבל אין להם "דרכי עיצוב". מי שלא מבין את זה, לא מבין שום דבר. מצד שני, אפשר להעציב באמצעות "דרכי העיצוב" את התלמידים ואת הסטודנטים ולהמאיס עליהם את הספרות בכלל. גם זה משהו, לא?
לפני שבתיה גור, סופרת המותחנים האינטליגנטית והמנוחה, גדלה מעל למידותיה, עם הרוח הגבית של מוסף "הארץ", הירשפלד וסאמט, כדאי להבהיר כי לפחות כמבקרת היתה המורה הוותיקה לספרות מאוד בינונית, בלי הברקה אמיתית אחת, בלי דעה חריגה אחת, בלי לערער על שום מוסכמה קלאסית ישנה או חדשה, בלי לגלות שום דבר שלא גילו לפניה. כך עולה מאוסף רשימותיה המכונסות "מבלי דלג על דף" (כתר).
היא יודעת להלל את יעקב שבתאי ו"זכרון דברים" שלו (אבל דן מירון היה שם קודם). בכלל , בכל הרשימה שלה על "זכרון דברים" היא גם מחמיצה לגמרי יסוד מרכזי בספר הגדול: ההומור.
כי בכל גורלות האדם האינסופיים (והאותנטיים כנראה) בספר של שבתאי ניכר תמיד ההומור של הגורל, הטרגי? קומדיה של מי שמת, למשל, תוך כדי ישיבה בבית השימוש (כפי שקורה לאחד מגיבורי "זכרון דברים", שכחתי כבר למי).
את זה בתיה גור ממש לא קלטה, ולעומת זאת, היא מוצאת בספר טינה כביכול לציונות שהורגת את בניה, אבל אין שום דבר כזה ב"זכרון דברים", וגור בדתה את הדברים מלבה האנטי ציוני, כי שבתאי פעל לאורך הרומן הגדול שלו במידה רבה כמצלמה אובייקטיבית המצטטת דברים פוליטיים ולא-פוליטיים מכל הקצוות, בלי לתפוס שום צד.
נא להמתין לטעינת התגובות
