ביג בן: השמינייה של מנחם בן
הפרשנות הפדופילית לשירי ביאליק, סילבן שלום שמתלכלך על נחום ברנע, הגילוי המאוחר של "רומן רוסי" והשירים הכי יפים של לאה גולדברג. מנחם בן עם תובנות השבוע
ביום חמישי שעבר, כ"א בתמוז, במלאות 73 שנה למותו של ביאליק, מצא לנכון ערוץ 10 לציין את האירוע בתוכנית הלילה שלו "היום שהיה", הפעם בהגשתה של טלי מורנו.
בסוף התוכנית הופיע איזשהו אידיוט שיש לו
באוניברסיטה העברית ביטלו כנס בין דתי בינלאומי המתנגד לדרווין בטענה ש"לא ניתן במה לתעמולה אנטי דרוויניסטית". כלומר, את כולם אפשר להשמיץ בארץ, כולל את אלוהים, אבל לא את דרווין, האליל השוטה של דת האבולוציה.
צדק ד"ר יובל שטייניץ (שלפני שהיה ח"כ היה כידוע מרצה לפילוסופיה), כשטען כי מי שמאמין באבולוציה כמוהו כעובד אלילים המאמין שלחומר יש תבונה משל עצמו לעצב את עצמו. מכל מקום, דיקן הפקולטה למדעי החברה, פרופ' בועז שמיר, שביטל את הכנס, הוכיח כמה כפייה ודיכוי מונחים בעמדה הדרוויניסטית הנאורה כביכול.
לא התכוונתי לכתוב על אוסף כתבותיו של נחום ברנע ("מסעותיי עם פנקס", ידיעות ספרים). מה יש לכתוב. כולנו הרי קראנו את זה בעיתון.
כולנו יודעים שברנע הוא מן הפרשנים המצוינים, המאוזנים, החכמים, האירוניים, שתמיד ימסרו לנו בדל אינפורמציה לוהט, סקופ המתחבא עמוק אי שם בתוך הכפולה שלו. אבל כשפוליטיקאי כמו סילבן שלום, הג'אדה הקטן של הג'ודי הגדולה, מתלכלך על ברנע, מתוך טינה אישית מובהקת וידועה (אתם יודעים, ברנע העליב אותו בצדק, והוא נוקם עכשיו את עלבונו), ומגדיר את ברנע כ"עיתונאי חצר, שיכול היה למצוא מקום כבוד ב'פראבדה'" (איזה הבל, שקר ונבערות), מישהו צריך להגיב, לא? אז הנה אני מגיב. אגב, גם ג'ודי דיברה בתוכנית שלה ברדיו נגד רדיפת אולמרט ונגד רדיפות הפרקליטות. אז אולי גם היא עיתונאית חצר מ"פראבדה"?
וקצת באותו עניין: הכתב הפוליטי שלום ירושלמי סיפר לנו סיפור שלם על מישהו בשם זאב דובר ממוסד ביאליק, שאולמרט עזר לו לבקשתו (באמצעות משקיעים שגייס) במענק בסך 20 אלף דולר לצורך הוצאה לאור של ספר של חיים גורי - המון כסף, אגב - כפי שעזר קודם לגייס תורמים בעשרות אלפי דולרים לטובת פרויקט הוצאת כל כתבי אורי צבי גרינברג.
ומה התודה שלנו לאולמרט, עסקן פוליטי נדיר, שטרח למען התרבות העברית והשירה העברית שמי בכלל מתעניין בה ומי בכלל מוכן לטרוח למענה? התודה היא חקירת משטרה שניסתה לברר בדיוק מה היה האינטרס של אולמרט בהעברת מענקים כאלה ואחרים לטובת ספרי שירה. אנחנו עם חרא. מה יש לדבר.
שרי רז סיפרה בידיעות אחרונות שפעם, מזמן, היא לא רצתה לשכב עם ירון לונדון מחשש שיספר את זה לכל העולם. ומה קרה? לטענתה, אחרי ששכבו, הוא אכן סיפר, "לא לכל העולם, אבל סיפר". והנה, עכשיו שרי מתקנת את המחדל ומספרת לכל העולם. גם סאמט. כולם רוצים ללונדון.
מבחר שיריה היפה כשלעצמו של לאה גולדברג, שהופיע עכשיו בסדרת "עם הספר" (ידיעות ספרים), איננו כולל כמה מן היפים ביותר שבשיריה המוקדמים.
הסיבה הטכנית ברורה: מבחר זה הוא ברובו העתק מדויק של מבחר השירים שערכה לאה גולדברג עצמה באמצע חייה ("מוקדם ומאוחר"), בתוספת שירים מתוך שני ספריה האחרונים, המאוחרים יותר (ומבוא של עוזי שביט). הבעיה היא שגולדברג עצמה השמיטה ממבחר שיריה כמה משיריה העזים ביותר. מדובר בשירים העוסקים בין השאר בעוינות העצמית שהיתה לגולדברג למראה הגופני שלה.
בספרה הראשון, "טבעות עשן" מ-1933, היה לה אומץ משוררי מקסים לדבר על זה, ולכן הגדירה בו את עצמה, בין השאר, כפי שכבר הזכרנו כאן, כ"אשה לא יפה בת עשרים ושניים". מאוחר יותר האומץ הזה אזל, והשיר הזה הושמט מן המבחר שערכה בעצמה. כנ"ל ביחס לשיר אחר, "האחרת", שבו מסבירה גולדברג לעצמה מדוע האהוב נטש אותה לטובת מישהי אחרת: "ראיתיה מרחפת במחול/ צעירה גמישה ומנצחת/ במבט עיניה הכחול/ צחקה שממה זורחת". בקיצור, חתיכה שגזלה ממנה את האהוב.
בהמשך מדברת גולדברג על עצמה בשורות חושפניות ופוגעניות במיוחד, שלבה של המשוררת לא נתן לה לפרסם אותן מחדש: "במראה מולי פה רחב ומר./ על המצח קמט דק נמתח/רק עתה אבין מדוע הוא אמר:/לי לא טוב אתך". לכן לא כללה אותן במבחר שיריה, שהועתק למבחר החדש. וחבל. לא מספיק לדעת לכתוב ולמחוק. משורר צריך גם לדעת לא למחוק.
אחרי שנים של דילוג קראתי סוף סוף, באיחור של עשרים שנה, את "רומן רוסי" של מאיר שלו, והנה ספר מקסים. אחד מארבעת הרומנים הטובים ביותר שקראתי בספרות הישראלית - לצד שתי האוטוביוגרפיות הגלויות "החיים כמשל" ו"סיפור על אהבה וחושך" ולצד האוטוביוגרפיה המוסווית "זכרון דברים".
לעומת כל הכרונולוגיות הריאליסטיות האלה, הרומן הראשון של מאיר שלו הוא ספר שהבדיות והגוזמאות הן חלק מרכזי מנשמתו, ודווקא משום כך הוא עולה לאין ערוך על "יונה ונער", הרומן האחרון שלו.
לכאורה, מדובר באותו כשרון כתיבה, באותו הומור, באותו ברק, באותה צבעוניות, אלא שמאיר שלו עצמו תיאר את "יונה ונער" כספר שאיננו חורג כביכול מגבולות המציאות בשום רגע, אפילו לא בסוף שלו. אלא שהסוף הזה הוא דוחה ומופרך במידה בלתי נסבלת.
כזכור, מתברר בו כי אביו של הנער המספר היה לוחם עברי, מומחה ליוני דואר, שרגעים לפני מותו אונן לתוך שפופרת והזעיק יונת דואר להעביר את הזרע לאהובתו, שהזריקה לעצמה את החומר היקר, וכך נולד מספר הסיפור.
זה לא מצחיק, זה אידיוטי, וזה הופך את כל הרומן כולו למעשייה מפוקפקת לגמרי, למרות שזה "ריאליסטי" כביכול. לעומת זאת, "רומן רוסי" הוא חגיגה משעשעת להפליא של דמיון. וכך, מה שפורץ במודע את גבולות המציאות וחוגג לגמרי את הדמיון הופך ליצירת מופת (נכון, גם עליזה בארץ הפלאות היא יצירת מופת), ומה שמתיימר להיות בגבולות המציאות כביכול הופך להבל תפל.
מלוא המגף מוח /מוצג בגשם:/ הילוך יהיה/ הילוך גדול/ הרבה מעבר לגבולות שהוצבו לנו.
מה פשר הדימוי הפותח, הסתום, החלומי, המופלא, המפחיד? לא ברור. נראה שמדובר בסוג של חלום נוסח סלוואדור דאלי שהמשורר בא לפרש (רק בחלום הצירופים האלה אפשריים: מוח התופס את כל חללו של המגף, המוצב בגשם) ,אבל מאחר שהתבונה (המוח) ניצחה במקרה זה, היא מוליכה את המגף, ולא להיפך (צלאן היה כזכור ניצול שואה).
משמע, אנחנו צפויים לעתיד גדול. פאול צלאן המשורר היהודי-גרמני הגדול והמובן רק בחלקו, ששילב מילים עבריות בעברית בכמה משירי ההתגלות הגרמניים המופלאים שלו, והתאבד בגיל 50 בטביעה בנהר הסיינה, מנבא עתיד גדול, וכשצלאן מדבר (בתרגומו המשובח של שמעון זנדבנק) אנחנו יודעים שהכל אמת.
מתוך השיר נטול השם בעמ' 117 בספר "סורג-שפה", הספריה החדשה, 1994
נא להמתין לטעינת התגובות
