ביג בן: השמינייה של מנחם בן
על הפתק העניו שהטמין אובמה בכותל, הביצוע המרטיט של יעל קראוס ל"כלניות" של שושנה דמארי, הציפייה לספרו החדש של יהושע קנז ועל שירת ביאליק שמאבדת מכוחה. מנחם בן עם תובנות השבוע
נכון, זה לא היה יפה שהוציאו את הפתק של אובמה מהכותל המערבי, אבל טוב מאוד שפרסמו אותו, כי זה פתק יפה כל כך, חכם כל כך, מעודן ורוחני כל כך, בכתב ידו היפה של ברק.
שימו לב למילים, כמעט ברמת המילים של שלמה המלך, בחלום שחלם מאת ה', כשאלוהים כל כך התפעל ממה שביקש ("ושאלת לך הבין לשמוע משפט"). הנה המילים של אובמה, שוב, כדי שנראה כמה הוא עולה על
אצלנו, אם מישהו מהמנהיגים היה כותב "סלח לי על חטאיי", היו דורשים ממבקר המדינה לחקור מה הם בדיוק חטאיו. כי הנה, תפסנו אותו על חם.
אין קץ להפתעות המקסימות של הפזמון הישראלי. עכשיו זו יעל קראוס (לשעבר זמרת ליווי אצל עברי לידר, אמדורסקי ויוני בלוך) ששרה מחדש, בהרכב העונה לשם "פאניק אנסמבל", בסגנון הבוסה נובה הברזילאי ובדיוק עברי מושלם, את "כלניות" של אלתרמן ווילנסקי.
כי ככה זה תמיד: "שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה/ אבל כלניות לעד תפרחנה". עכשיו זו הכלנית הפורחת מחדש של יעל קראוס, שנשמעת צעירה כל כך, כמעט ילדה, ובכל זאת תשוקתית. הבוסה נובה שלה נשמעת כמו בוסה אדומה מסוג הכלנית ("בוסה": נשיקה, על פי מילון הסלנג של רוביק רוזנטל).
ברזיל כבר אמרנו? ומה עוד? גם קובי אפללו מצוין. ראיתי אותו ואת "ים הרחמים" שלו בכתבה מצוינת ששודרה ביומן בערוץ 1. נפלא.
מה זה תופי הטמטם המטומטמים האלה, המזכירים קצת תיפופי קופי צעצוע, שהצטרפו לשש הפעימות המסורתיות והקלאסיות של החדשות בקול ישראל. מי צריך את זה? תחזרו למה שהיה קודם. לפעמים הכי חדשני והכי נועז זה לחזור לקלאסה הישנה.
אני אמנם מתנגד לכל התערבות נוקדנית וטרדנית במילות הזמרים והשירים, שכל מיני טהרני שפה מוגבלים מטעם עצמם, שלא שמעו בחיים על המושג "ליצנציה פואטיקה" (בלטינית: חופש השירה), מציקים להם לשווא, אבל אני ממש לא מתנגד לתקן את לשונם של נבחרי הציבור שלנו ובכירי התקשורת.
כולם כולם מדברים, למשל, על "חזקת החפות", בפ"א רפויה, ושוגים עם כולם, כי המילה העברית התקנית היא "חפות", עם דגש בפ"א.
ושוב מתפעל מישהו (הפעם זה מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", קודם זה היה מוסף "הארץ") מעוד פרופסור - הפעם זה ישראל קנוהל מהחוג למקרא באוניבסיטה העברית, קודם זה היה פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א - שטוען שמה שכתוב בתנ"ך לא נכון ושהוא יודע יותר טוב מהתנ"ך מה היה באמת. כי הוא פרופסור, והתנ"ך לא.
אין גבול להבל ואין גבול לתאוות הפרסום המסכנה של הפרופסורים, שיודעים מה בדיוק צריך לעשות כדי שיאהבו אותם במגזינים של סופי השבוע שלנו: לרדת הכי נמוך שאפשר.
במלאות 74 שנה למותו של ביאליק בכ"א בתמוז ראיין אורן נהרי ב"מהיום למחר" (ערוץ 1) את פרופ' זיוה שמיר, שהסבירה לו ולנו שביאליק ממשיך להיות המשורר הלאומי שלנו, והוא גם הטוב במשוררים, כי עובדה ששיריו מתקיימים בלבבות, ואנחנו לא מפסיקים לעסוק בו.
אבל ההוכחה של פרופ' שמיר איננה הוכחה. נדמה שמותר לומר ביושר כי אילו הוצא ביאליק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך כמשורר חובה, כל מה שהיה נשאר משירתו, כשירה פעילה ומשפיעה, הוא השירים המולחנים בלבד. כל השאר היה נעלם מהזיכרון, ממש כמו שירי יל"ג. כלומר, מי שמנשים את שירתו הקאנונית הוא למעשה מערכת החינוך.
אף על פי כן, באופן מפתיע, ובניגוד למה שמקובל לחשוב ולהניח, השירים המזומרים של ביאליק הם גם שיריו הנפלאים ביותר, ולכן די בהם כדי לקבוע, אולי לנצח, את מעמדו האהוב בתרבות העברית. החל ב"ביום קיץ, יום חום" דרך "הכניסיני" ועד לפזמונות שוליים כביכול כמו "היא יושבה לחלון" או "מנהג חדש" (מנהג חדש בא למדינה). לעומת זאת, השירים "הקאנוניים" שלו, החל ב"אל הציפור", דרך "המתמיד", עבור ב"מתי מדבר", "הבריכה", "בעיר ההריגה" - כולם-כולם התיישנו במידה רבה.
אלה שירים ארוכים מדי, מליציים מדי, פתטיים מדי, כתובים ברובם בהטעמה מלעלית, וגם אם יש בהם פה ושם יופי גדול ועוצמה (בדרך כלל, רק בחלקים מתוכם), הרי הם לא ממש יכולים לדבר במלאום ללב קוראי השירה היום (אם יש כאלה עדיין). את זלדה ואלתרמן ורחל קונים וקוראים במידה רבה בלי קשר לתוכנית הלימודים. עם ביאליק זה אחרת.
כמובן, היתה לביאליק חשיבות עצומה לתרבות העברית ולספרות העברית, ויש יופי חי ומקסים בשיריו המזומרים. יש, למשל, משמעות גדולה למשפט מתנגן כמו "ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר,/ אך הוא חם מלא אור ופתוח לגר", מתוך שיר נפלא כמו "ביום קיץ, יום חום", ממנו עולה אהבת האדם הנדיבה והחמה של ביאליק, פתיחותו, אהבתו לעניים ולגרים ולכל יתר מושפלי העולם. יש גם משמעות רוחנית גדולה לשורות פשוטות, נפלאות וקלילות לכאורה כמו "היא יושבה לחלון/ וסורקה שיערה,/ בעיניכם היא פרוצה,/ ובעיניי היא ברה".
זוהי הצהרת פתיחות ואהבה לחן הנשי ולחופש הנשי, והיא כמעט ברמת החשיבות של הצהרת זכויות האדם. כמובן, גם בשאר מפעלו הספרותי, הרוחני והמו"לי של ביאליק, אפשר למצוא ערך ועניין גדולים, אבל כמשורר נטו, אלתרמן, למשל, בשיאיו השיריים עולה עליו בהרבה, שלא לדבר על שיאי התנ"ך האלוהיים.
העובדה שתלמיד ישראלי היום נדרש להכיר שירים ביאליקאיים בינוניים וארכאיים, אבל איננו מכיר כמה מפרקי הנבואה הכי נפלאים בתנ"ך היא חלק משערוריית החינוך המתמשכת שלנו, ואין מי שיתקן.
עם כל הכבוד לציפייה הרוטטת לספרו החדש של יהושע קנז, כדאי לזכור כי כל הספרים האחרונים שלו, החל ב"בדרך אל החתולים", דרך "מחזיר אהבות קודמות" ועד ל"נוף עם שלושה עצים", היו ספרים דיכאוניים, עכורים, מרירים, רוויי שנאה למציאות הישראלית (לא במקרה הוא יושב בפריז חלק ניכר מן השנה), בניגוד ליופי הגדול האמיתי של שיאי "מומנט מוזיקלי". השאלה היא לאן ילך קנז בספרו החדש. עד שלא נקרא, לא נדע.
אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם./ בְּחַדְרֵי חֲדָרַי/ הוֹלַכְתִּי זָרִים וְהִצְבַּעְתִּי:/ כָּאן - / גַּאֲוָה רְמוּסָה, כָּאן – צִפִּיַּת שָׁוְא,/ וְשַׁלְוָה לְאַחַר יֵאוּשׁ, /לְהַלָּן.
מי אמיתית יותר וחיה יותר מרחל? כאן, בשיר נפש חשוף מאין כמוהו, החותם את שירי ספרה הראשון, "ספיח", שהופיע בהוצאת "דבר" (לא דביר) בשנת 1927.
אגב, השיר נטול השם נעדר משום מה מאוסף כל שיריה כביכול שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד ,אבל הוא נכלל בקובץ "בגני נטעתיך" בהוצאת "תמוז".
פרופ' בנימין הרשב מספר בספרו החדש "לשון בימי מהפכה" (הוצאת כרמל) כי רחל היתה חלוצה בכתיבת שירה עברית בהגייה מילרעית, הגיית הדיבור שחידש אליעזר בן-יהודה, בניגוד לרוב משוררי המילעיל הספרותיים שפעלו בזמנה . כלומר, היא היתה הראשונה שדיברה שירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
