ביג בן: השביעייה של מנחם בן
על חתיכותו של אבישי כהן - האיש וביאליק, על יהונתן גפן וחיבתו לציפי ליבני, על מותו של דרוויש וגם ארבע מהשורות היפות ביותר בעברית, הפעם של עמיחי
היה כיף לקרוא את רשימתו המאוהבת של יהונתן גפן על ציפי לבני ב"סופשבוע" מן השבוע שעבר, שנכתבה בחן גדול. אבל דחילק, להגדיר את לבני כ"בעלת יופי נורדי נדיר"? זה בסדר שגברים מאוהבים, וזה בסדר שגברים מעדיפים בלונדיניות (וגפן אפילו מאמין שהבלונד של לבני בת ה-50 הוא טבעי, מה לעשות), אבל לא לגמרי הבנתי אם גם האף של לבני, בנוסח האף של המכשפה על פי הקריקטורה
הכותרות הצהובות הירודות בנוסח הגעוולד הגזעני של "יד לאחים" בשער "7 ימים" האחרון בעניין היהודים המשיחיים ("כיצד הם מנסים להמיר את דתם של ילדים, חיילי צה"ל וניצולי שואה") ממש לא מייצגות את רוח הכתבה האוהדת בעצם של הכתבת תחיה ברק, שתיארה בה את אנושיותם ורחמנותם של היהודים המשיחיים, הקשובים לניצולי שואה ולחסרי בית ולנערים בסיכון. אז מה היה לנו כאן? סתם הצהבה כותרתית מכוערת של עורך עממי, בנוסח העלול לעודד משלוח מעטפות נפץ ושריפת ספרי הברית החדשה.
הקטע המנצח ב"היפה והחנון", שבו הראו לחנונים את הבחורה הערומה לגמרי (ואל תתקנו לי בבקשה ל"עירומה") - כשרובם אם לא כולם כמדומה ראו בפעם הראשונה בחייהם עירום נשי - הוא מסוג הדברים שמשאירים מאחור את כל מה שמשודר באותו רגע בערוצים האחרים. אגב, לדעתי מדובר באקט חינוכי רגשי ממדרגה ראשונה: להראות לחבר'ה הצעירים - ולא רק החנונים למיניהם - שבחורות עירומים זה לא חולירע, אלא הכי טוב בעולם הזה.
שרת החינוך היא אמנם פרופסור, אבל יש לה מנטליות של גננת לא חכמה במיוחד, שהחליטה עכשיו להוציא את מורשת ז'בוטינסקי, מגדולי הגאונים האמיתיים שהיו לנו, מתוכנית הלימודים, כי "המערכת עוברת משינון לחשיבה". משמעות מגמת "החשיבה" - כלומר, אינספור שאלות לעוסות ומשמימות על החומר הנלמד על חשבון הידיעה כפשוטה של חטיבות ידע מרכזיות - היא שתלמידי ישראל יהיו עוד הרבה יותר בורים מכפי שהם כיום. הם ילמדו הרבה פחות פרקים בתנ"ך, הרבה פחות פרקים בספרות, הרבה פחות פרקים בהיסטוריה, והכול על חשבון שאלות גננתיות של חשיבה כביכול. עכשיו כבר אוגוסט, אבל יולי צריכה ללכת. היא הייתה צריכה ללכת מזמן.
זה עתה הופיע הספר ה-13 בסדרת עם הספר של ידיעות אחרונות. הפעם מדובר באוסף רבני טרחני ומפוטפט בשם "ספרות המוסר". קודם לכן הופיע הספר ה-12 אוסף בלתי קריא מיסודו בשם "תורת הסוד הקדומה". זו סדרת הכתר של ידיעות ספרים, שעל פי הגדרת משווקיה נועדה להביא לקורא הישראלי בן זמננו "את החשובות שביצירות העבריות והיהודיות בכל הזמנים", אבל למעשה מביאה בעיקר ספרות דתית למיניה, וגם אותה בדרך כלל ללא פירוש הכרחי וראוי או בנוסח ארכאי במיוחד (כגון תרגום "ספר הכוזרי").
בשלב זה מותר כבר לקבוע בוודאות כי מדובר מצד אחד בסדרה חובבנית ורבת פגמים (המדלגת על רוב שיאי הספרות העברית החדשה, העולים בהרבה על רוב הקלאסיקות הדתיות), ומצד שני בסדרה חשובה, שעיקר חשיבותה הוא בהצגת מראת אמת לפני הקורא העברי, כדי שנבין כי חוץ מהתנ"ך וכמה משיאי הסיפור התלמודי, אין לנו הרבה.
אם קודם חשבנו לתומנו כי כל מיני כתבי קודש מסתוריים וקסומים ששמענו עליהם מסוג "ספרות ההיכלות" או "ספר הבהיר" או "ספר יצירה" (הכלולים כולם באוסף "תורת הסוד הקדומה") הן פסגות יצירה מיסטיות, הרי שעכשיו מתברר לנו כי מדובר בעיקרו של דבר בבדיונות מיושנים, הכתובים בעברית מסורבלת, שערכם הספרותי והרוחני מפוקפק ביותר. ואם קודם חשבנו שספרי מוסר עתיקים מסוג "חובות הלבבות", "מסילת ישרים" או "שמירת הלשון", שנלמדו עד עכשיו בישיבות ובקורסים אקדמיים אזוטריים, שווים באמת קריאה של קורא בן ימינו, אז הנה אנחנו נוכחים לדעת שממש לא.
כמובן, אינני יכול להדגים בהרחבה מתוך שני האוספים. תצטרכו להסתפק בדוגמה אחת קצרה כדי להבין את התיפלות. הנה למשל קטע מייצג לחלוטין מתוך האוסף "תורת הסוד הקדומה": "אלה שמותם של שומרי פתח היכל השביעי: זה פנודיאי יהוה שר נכבד ונחמד, אביר זהיאי שר נכבד ונחמד ונורא (. . .) ססטוטיאל יהוה שר נכבד ונחמד ונורא ומבוהל". וכו' וכו'. למה לנו כל הקשקשת הזאת?
הבעיה היא שחובשי כיפה למיניהם יחששו לומר משהו בגנות הכתבים הרבניים האלה, ואילו הקוראים החילוניים לא יתקרבו אליהם אפילו במקל. לכן, אין מי שיגיד את האמת. אז הנה, אני אומר.
חשוב כמובן לזכור כי דרוויש משקר בבסיס שירתו ומפיץ את השקר הלאומי הפלסטינאי: "תרשום! / אני ערבי./ אתה גזלת את הפרדסים של אבותי/ ואת האדמה אשר עיבדתי/ אני וכל ילדי/ ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו" (בתרגום סמי שלום שטרית וסיגל עירין). אף טיפת האשמה עצמית. אף מילה על הרצחנות הערבית שהתחילה את מלחמת השחרור ואת כל המלחמות. אז והיום. אבל אין משורר ישראלי שיעמוד מול התועמלנות המתועבת הזאת ויגיד את האמת העברית. אנחנו הרי שכחנו מזמן שאיתנו הצדק, כפי שהבטיח השטן לעשות לנו בשירו האחרון של אלתרמן: "רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק".
אַחַר-כַּך פָּתְחָה מְעַט / אֶת עַצְמוֹת הַבָּרִיחַ,/ שֶׁיּוּכַל לְהָרִיחַ / אֶת רֵיחַ לִבָּהּ.
יהודה עמיחי ב"ביקור מלכת שבא", אחד השירים המשחקיים המוקדמים והנפלאים שלו , אם גם
הפחות-מדוברים (כי שמחת מילים, והיא העיקר בשירה, לא נחשבת אצלנו , מתוך "שירים 48-62"(הוצאת שוקן). שיר אהבה קופצני, משועשע, אפל, מיני, מואר, עמוס חרוזים פנימיים מאושרים, העוסק בביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך ("שר הטקסים הגזים/בטווסים וארגזים").
נא להמתין לטעינת התגובות
