ביג בן: השביעייה של מנחם בן
מליאור שליין הנטוש ועד חוברת מסמרים. מהחמישייה הקאמרית ועד ביטול האגרה והוספת פרסומות לערוץ 1. מנחם בן עם תובנות השבוע
רינו צרור היה יותר מדי מעודן ורך כשראיין בגל"צ את המפקחת על הוראת הלשון במשרד החינוך, הגב' מזל שניאק, לאחר בחינת הבגרות המזוויעה כרגיל שבה נשאלו התלמידים, בין השאר, על "כיווץ דיפתונג" והתבקשו "לשחבר את המשפט המורכב לפסוקית מושא". כלומר,
התוכנית הסאטירית הכי מצחיקה היום בטלוויזיה היא "החמישייה הקאמרית" שמשודרת מחדש בערוץ 1 (יותר מעשר שנים אחרי ששודרה בפעם הראשונה), החל בשי אביבי שאשתו התרגזה עליו כשבזבז משאלה משלוש המשאלות לדג הזהב וביקש זין ארוך יותר בחמישה סנטימטרים, ועד קרן מור שעונה לשאלה במה לערבב את הסוכר במילים "עם הזין של גולדברג".
אני יודע שאתם לא יודעים מה ההקשר, אבל תאמינו לי שזה הכי מצחיק שיש עכשיו. אתם יודעים, התחרות היא מול שלום אסייג.
מאז עזב אבי גריניק את ליאור שליין, ליאור נראה עצוב יותר ובצדק. גם הצחוקים שלו נשמעים מאומצים מדי.
חבל. בניגוד לקשקוש של רז שכניק ב"7 לילות", תוכנית הלילה של שליין היא מהטובות בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, אבל העצם הכי חיונית שלה היא העליצות הטבעית של שליין, וכשזו לא מתקיימת, הכול עלול להתפורר.
ואם כבר תגובה על מוספי התרבות בסוף השבוע האחרון: עם כל ההסתייגויות החמורות שלי מ"הארץ", אני לא שותף להסתייגויות של מיברג, כפי שהובעו ב"תרבות מעריב" בשישי שעבר.
"דה מרקר" מצוין ואין שום רע בבחורות יפות בשער מוסף "הארץ", בעיקר כשהן מרשימות כמו מגישת העל הכושית הזאת בארה"ב, או כמו נערת הקסם ההיא מחוף פלמחים. די עם כל פרצופי השושו העייפים והזקנים בכתבות השער.
יש פתרון קל, זול, מיידי לבעיות רשות השידור: להתיר פרסומות בערוץ הראשון, ובמקביל, בהדרגה, לבטל את האגרה. גם אם יהיה צריך לפצות את הערוצים האחרים, זה עדיין פחות מקומם ומכאיב מכל פתרון אחר.
כל עוד הנהלת רשות השידור מורכבת מנציגי ציבור, זה לא אמור לפגוע באופי המשדרים. האם רשת ב' היא ממלכתית פחות בגלל הפרסומות? ואם זה יגביר את תחום הבידור האיכותי בערוץ הראשון, אז אדרבה. אני מתגעגע ללאה זהבי.
במוצאי שבת הוקרנו שני משדרי הבל תנ"כיים בטלוויזיה. האחד היה "מקבלים שבת" עם הרב יוסף בצרי, שקשקש לגמרי ברצינות מול דב אלבוים המנומס כל מיני קשקושים קבליים מבישים, והשני היה המשדר של אושרת קוטלר, עם כוכבת הקיטש הממוסחרת יוכי ברנדס, שחוזרת על כל מיני הבלים מחקריים שקלטה מפרופסורים חסרי אלוהים מסוג פרופ' יאיר זקוביץ, יו"ר הוועדה להוראת התנ"ך, ואחד האחראים המרכזיים להשחתה הנוראה שחלה בהוראת התנ"ך בבתי הספר. אין גבול לטעם הרוחני הרע בארצנו הקדושה.
יכול להיות שהשירה פורחת, כמו שמספרים לנו, אבל המשוררים נמקים מחוסר הד. הנה מונחים לפני ארבעה ספרי שירה חדשים, שהופיעו בחודשים האחרונים בהוצאת כרמל, וגם אם מישהו מתוכם הוזכר פה ושם, אף אחד מהם לא זכה לחשיפה ממשית כלשהי. ועדיין ובכל זאת מדובר במשוררים טובים, שלושה מהם פרועי מין על פי דרכם.
יואב רינון, למשל (בספר שירה משולש שמות, "קינת מרסיאס/שלושה תהילים/שיר השירים"), רומז פה ושם לחוויות מיניות בי-סקסואליות בשיריו המחורזים והשקולים במקצועיות לא רעה בכלל. בין השאר, הוא מדבר על אהבה מינית נטולת לב ורגש לאישה כלשהי: "שמעתי אחותי את לחש פיך/ הלב המת יבש, אך לח השפיך". גם ורד לוינשטיין, בספר ביכוריה "מה שממלא את הפה", סוערת באהבות מיניות לאיש וגם לאישה: "אני מוכנה כל כך נמוך/ לרדת/ שערוותה בפי נגרסת".
בהמשך הופך השיר לבי-סקסואלי והנמענת הופכת לנמען: "ואז אקשר בחצאית המבויתת/ ואהיה/ הזונה/ שלך" (הפעם "שלך" בלשון זכר). גם הארוטיקה של חסיה מגל, בספרה "עוגנים", בוטה ומעודנת גם יחד: "מאונן את שמי, שם הרחק/ בבלי דעת/ איך מרגיש חלקת עורנו/ זה בזו בזה בזו/ קבורים עמוק זה בקיבורות/ בשרנו, רגלינו וידינו/ מתנועעים ללא הרף,/ חגבים קטנים/ בתוך עינוגים שיצרנו/ (אכלנו ובקושי הותרנו) ". יפה לאכול (ובקושי להותיר) באהבה.
שלמה לאופר, לעומת זאת (עורך כתב העת לשירה "כרמל", תאומו של "שבו"), הוא הרבה יותר מופנם, ומרבה לדבר בספרו "מדגסקר" על סגירויות למיניהן: "את תשוקתי אני סוגר במרתף/ עבש. את אהבתי באזיקי ייאוש". קצת מדכא. בהמשך אנחנו קוראים אצלו על פניו חרושי הקמטים של אודן בזקנתו ועל אהובו שנטש אותו והשאיר אותו למות בביתו ערירי ומוזנח. עצוב, עצוב, גם אם אינטליגנטי.
מצד שני, בולט בחריגותו רצף הגיגים מפויט, מתפלסף, דחוס, של מיכל בן נפתלי, שנפתלותו הסגנונית הבלתי קריאה מכבידה איכשהו על החוברת כולה. גם הסיפור הארוך ביותר בחוברת, הקרוי "החדר שלי" של ר. איתי, נקרא כרצף בלתי מאורגן של אירועים אישיים שחלקם לוכד לרגע את תשומת לבנו וחלקם מתפזר ואובד.
למעשה, רק סיפור אחד בכל החוברת, זה של אמיר בן דוד (עורך "טיים אאוט" לשעבר, חבר להקת אבטיפוס לשעבר ומחבר השורה הבלתי נשכחת "ותשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום"), על הוויית זוג צעיר המתקשה עם ילדו הראשון ובעיות העיכול שלו, כתוב באופן מקצועי, רגיש וישיר מספיק כדי לענג אותנו באמת ולגעת בלבנו באמת, וגם הוא רחוק מלהיות פורץ.
חריג, אותנטי וקצת לא מפוענח הוא סיפור התכתובת של מירי שחם, מתוכה אנחנו אמורים להבין (ואנחנו לא לגמרי מבינים) מה קרה בין מטפל פיליפיני למעסיקה הקשישה שלו. גם יומן המסע של ירון אביטוב, על היתקעות באוטובוס בקולומביה, נקרא בשעשוע מסוקרן, ומתעד, בין השאר, רצף קללות עסיסי שהחליפו שתי נשים, שחורה וקולומביאנית. ויש גם סיפור אמריקאי בנוסח הישן מן המאה ה-19, שתרגם משה רון, עם פואנטה אנטי גזענית קצת פשטנית מדי.
נדמה לי כי בשלב זה נדרשת חוברת "מסמרים" להתחדשות כלשהי. זה פשוט לא מספיק טוב.
(בפינה זו יובאו מעתה מדי שבוע שורות שירה, על פי בחירת המבקר)
זה שנשאר לי לעת זיקנתי:/שעה לפנות ערב. אולם הקפה./שיחה מתנהלת, ובן שיחתי/ איננו צעיר ואיננו יפה.
אלישבע (1888-1949), הרוסייה המקסימה, הלא-יהודייה, שהתאהבה בעברית ובנו, והפכה להיות מחלוצות שירת הנשים בעברית (שזה עתה הופיע מחדש רומן נשכח שלה בהוצאת הספריה החדשה), מתארת בלי חמדה, במוזיקליות ובחריזה מושלמות, ובהומור קליל ומר, את זיקנתה, בשורות שדן מירון היטיב לתארן את קיסמן (מתוך השיר "שארית", בספר "חרוזים", הוצאת תומר , 1928).
דנה אולמרט, שכתבה את אחרית הדבר לרומן המתחדש של אלישבע, טועה איפוא לגמרי בזילזול שהביעה בשירת אלישבע לעומת הפרוזה שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
