ראשי » תרבות » במה

הסטנדאפיסט הערבי מוחמד נעמה: "בוז'י? ילד כאפות"

הוא עומד בצפירה, שר את ההמנון (בלי "נפש יהודי"), ומאמין שזכותם של היהודים על הארץ מעוגנת בתנ"ך. מוחמד נעמה הוא סטנדאפיסט צעיר ומבטיח שחורך את הבמות בכל רחבי הארץ, ויוצא במופע משותף עם הקומיקאי אמיר מויאל

אולם מועדון הגולה בפתח-תקווה הומה אדם. זהו יום חמישי בלילה, זמן של בילויים, אבל גם בהנהלת המועדון הופתעו לגלות שהכרטיסים למופע "הכיבוש מצחיק" נמכרו עד תומם. במודעות הפרסום הוזמן הציבור למופע חדשני מסוגו: מוחמד נעמה ואמיר מויאל, הערבי מהצפון והמתנחל מהשומרון, עושים סטנד-אפ משותף. את האירוע קידם סרטון טיזר שרץ בפייסבוק ובו נראים מויאל, אושיית רשת וסטנדאפיסט, ואור רייכרט, יזם המופע, כשהם מכוונים בשלומיאליות אקדחים לראשו של נעמה והוא כפות לכיסא. הוא מצדו מתעצבן וקם, נוטל את האקדח ומראה להם איך עושים את העבודה כמו שצריך. משם ואילך - יום, שעה, תבואו.

והציבור הגיע, ואפילו היה סקרן. כשהצוות עלה לבמה למנגינת "תקוף תעשה פיגועים" ונעמה ענטז קלות לעבר הקהל, קשה כבר היה לעצור את הצחוק.
 
אל הבמה בחר לעלות כשלצדו תיק גדול. "בכל פעם שאני מתחיל מופע, חלק מסתכלים עליי וחלק על התיק", הוא מספר לנוכחים, ואז מוסיף: "לא חוטפים היום יהודים, אל תדאגו".

הקהל מתגלגל מצחוק, והוא ממשיך לרכוב על הפאנץ'. "כשאתה ערבי, ללכת עם תיק ברחוב זו פריבילגיה. שנייה אני מניח אותו וכבר מגיע רובוט ובום, מפוצץ. זה הגיע לרמה שהרובוט ואני כבר מכירים באופן אישי".

לאחר מכן הוא נוטל כוס מים מהשרפרף, שם יד על הראש וממלמל: "ברוך אתה ה' א-לוהיכם מלך העולם שהכול נהיה בדברו". הקהל מפרגן במחיאות כפיים סוערות.

אחרי סשן של סטנד-אפ מבריק, חובר נעמה למויאל ולאריאל פלקסין, מנחה האירוע, ומשם ואילך גולשים השלושה לערב שכולו צחוק. הפוליטיקלי קורקט נשאר בחוץ. משפטים כמו "יש גזענים בקהל?" או "אני מגיע לקניון, עומד מאבטח רוסי ואומר: תפתח בגאז'! ואני עם אופניים. גנובים, סבבה, אבל אין בגאז'".
 
לעלות עם תיק על הבמה זאת חתיכת הצהרה.
"את יודעת למה אני עולה עם תיק? כי אני רוצה לשים להם בפרצוף על ההתחלה את הנושא הכי טעון שיש. מפחדים מערבי עם תיק? הנה ערבי עם תיק על הבמה".

צריך אומץ לבוא לגולה, מועדון שפונה לקהל סרוג, עם פאנצ'ים כאלה.
"נכון, אבל אני באמת מאמין שאלו שני הקצוות שצריכים להתחיל לדבר, מתנחלים וערבים. המתנחלים הרבה יותר מעניינים אותי מהשמאלנים התל-אביבים".

למה?
"כי השמאלנים לא מודעים לגזענות שלהם. יש משפט שאומר: אל תפחד מהאויב שלך, תפחד מהחבר. אז מתנחל גזען אני מבין, לפחות יש לו מודעות, הרבה יותר מהשמאלנים שמנסים להתחבר אליי בכוח ואומרים 'יש לי חבר ערבי חמוד, מכיר את אחמד? עובד בבניין שלנו'. מה, אני ווייז של ערבים? זאת הכי גזענות, והם לא מבינים את זה. אמיר הוא החבר המתנחל הראשון שלי, והתחברנו באופן הכי טבעי שיש, בלי הצהרות וטייטלים. אם לא הייתה כימיה - לא היינו עולים יחד לבמה".

עוד אנחנו מדברים בחדר האמנים, ולמשרד פורצת אחת הנשים בקהל, דורשת בתוקף לראות את נעמה. "המופע הזה שינה לי את החיים", היא אומרת לו בדמעות, "עשרים שנה אני בפוסט-טראומה בגלל פיגוע שבו נהרג בן דוד שלי, עד שבאת והחזרת לי את האמון בבני אדם".

"אחרי משפט כזה אני לא צריך יותר כלום", הוא אומר, נוטל סיגריה מהחפיסה.

את הרעיון למופע הגה איש הפרסום והקריאייטיב אור רייכרט, שחיבר בין מויאל לנעמה. סוגיות בוערות כמו כיבוש, גדר הפרדה, בידוק ביטחוני, אלאור עזריה ושאר חומרים נפיצים זוכים לטיפולם ההומוריסטי המסור, במה שנדמה כמו שילוב בין פאנל לסטנד-אפ, ומזכיר קצת את הפורמט של התוכנית "סמל סטטוס" בגל"צ.

חששתם שהמופע לא יתקבל?
"לא חששתי לרגע, אפילו הייתה לי תחושה שיהיה סולד-אאוט", אומר מויאל. "מה שיפה הוא חוסר היומרנות שיש כאן. אני לא חושב שאנחנו נביא את השלום או נשנה את העולם, אבל אנחנו כן יכולים קצת להוריד מעוצמות הפחד. כי פחד מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לכעס, וכעס מוביל לסבל, ואני חושב שיש הרבה פחד. אנשים הגיבו לפרסומים של המופע במשפטים כמו: 'מה, אתה לא מפחד שהוא ירצח אותך?', ואז אתה מגיע להופעה ועולה איתו על הבמה ומגלה שהוא בסך הכול בחור צעיר כמוך, וכל החומות נופלות".
 

נעמה: "קומדיה תמיד עובדת, לא משנה מאיזה דת ומוצא אתה. אם החומרים טובים אנשים יאהבו. אני במקצוע הזה כבר תשע שנים, וכבר חשבתי שהגעתי למקומות הזויים, אבל בכל פעם אני מופתע מחדש. לפני שבועיים שברתי שיא והופעתי בבית כנסת".

אתה צוחק עליי.
"אמיתי לגמרי. זה היה כנס של יהודים וערבים בבית כנסת ואני הייתי המופע. מודה שהתרגשתי".

ועדיין, לגולה הגיעו בעיקר כיפות סרוגות ועוד שניים-שלושה חברים שלך.
"נכון, אבל צריך לזכור שזאת רק ההתחלה. זאת הפעם הראשונה שאני כאן, עד היום לא ידעתי בכלל על המקום הזה. עצם זה שאני מגיע לפה ומופיע ומצליח לשנות תפיסה, זאת כבר התחלה".

נעמה (27) נולד וגדל בכפר דיר אל-אסד הסמוך לכרמיאל, למשפחה מוסלמית מסורתית. אביו יוסף עבד במועצה המקומית ואמו אניסה הייתה עקרת בית. מוחמד הוא החמישי מבין שבעה אחים, ועד בגרותו לא התחכך יותר מדי בחברה הישראלית.

"עד מלחמת לבנון השנייה הגדרתי את עצמי כערבי ולא הרגשתי הזדהות עם מדינת ישראל, עד שיום אחד חיזבאללה ירה טיל לעבר הכפר שלנו והרג שני אנשים מהחמולה. הסיפור הזה גרם לבלבול אצל הרבה אנשים בכפר. פתאום הבנתי שבעצם גם אני ישראלי, שהמחבלים לא מסמנים כפר ערבי ואומרים - תדלגו עליו. קלטתי שזה הבית שלי, ואין לי שום צורך להזדהות עם האויב שלי כי הוא ממילא רואה בי בוגד".

המפגש הראשון שלו עם החברה הישראלית התרחש כשהיה בתיכון. "הייתי במגמת תיאטרון, וזה קרה במסגרת פרויקט משותף לבית הספר שלנו ובית ספר כרמים בכרמיאל. זאת הייתה הפעם הראשונה שהכרתי ישראלים לעומק. ישבנו, דיברנו, טיילנו ביחד, צחקנו והרמנו מופע. פתאום נפתחה לי דלת חדשה שלא הכרתי, הבנתי שאני לא מעוניין להישאר בכפר ולהתחתן ולהביא ילדים. יצאתי משם והלכתי לעשות שירות לאומי בבית החולים איכילוב".
 

זה נדיר אצלכם?
"באותה תקופה כן. אני נחשב לאחד מחלוצי השירות הלאומי במגזר הערבי. מאוד רציתי לשרת את המדינה אבל לא יכולתי להתגייס כי יש לי בעיה לפגוע באנשים מהדת שלי, וזה היה הפתרון האידאלי. שימשתי כעוזר צוות תרגום לערבים ופלסטינים שאושפזו בבית החולים".

ונתקלת שם בגזענות?
"תראי, גזענות זה משהו יומיומי. את יודעת איפה מרגישים אותה הכי חזק? בנתב"ג. כשאת טסה לחו"ל, באיזה שעה תגיעי לנמל התעופה?"

בערך שעתיים לפני הטיסה.
"יפה. ערבים באים ארבע שעות לפני, זה סוג של חוק לא כתוב אצלנו. כשאת מגיעה לשדה התעופה את עוברת תשאול ושיקוף. שלום, ארזת לבד וכאלה, איזה נוח. אני מגיע לשדה התעופה ועובר בדיקת MRI. במופע יש לי בדיחה על זה שאני הראשון שבבדיקה הביטחונית גילו לו אבנים בכליות. הגזענות היא חלק מהחיים שלך כערבי בישראל, וגם בשירות הלאומי זה תפס אותי. הכניסו אותי לדירת חיילים עם כל הקצוות של החברה הישראלית. מה לא היה שם - ערבי, אתיופי, הומו, צרפתי וחרדי".

נשמע כמו התחלה של בדיחה.
"זה היה כמו פרק אחד ארוך של האח הגדול. תוקעים אותך עם אנשים שבחיים לא פגשת ואתה צריך להסתדר איתם. בהתחלה לא הפסקנו לריב. פעם אפילו הגענו למצב של מכות. ואז קלטנו שאנחנו הולכים לחיות שנתיים ביחד ושאין ברירה, חייבים ללמוד להסתדר. שם למדתי מה זה להיות בן אדם. יש חרדי בבית? אני אכבד אותו ולא אדליק אור בשבת. הגעתי למצב שכמעט שמרתי שבת שלמה בשבילו. לאט-לאט גם הוא התחיל לראות אותי. ברמדאן הוא היה נמנע מלאכול ולעשן לידי. זה היה סוג של כור היתוך יומיומי".

נעמה, כאמור, לא חזר לכפר אחרי השירות הלאומי, אלא החל ללמוד משחק וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. אל עולם הסטנד-אפ נחשף במקרה, כאשר הוזמן להופעה של קובי מימון. "מהרגע שהוא עלה לבמה אמרתי לעצמי 'זהו, זאת העבודה שלי. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים'. התחלתי לשאול ולהתעניין איך מתחילים להופיע ואיפה כדאי.
 
וזה לא היה פשוט.
"ממש לא. ניסיתי להתקבל לקאמל קומדי קלאב אבל לא רצו לשמוע ממני. בלית ברירה התחלתי לעבוד שם כטבח. הייתי מסתכל על האמנים עולים ויורדים מהבמה, וכל הזמן ניסיתי להתחכך בתוך הברנז'ה שלהם עד שיצרתי קשרים. בסוף אזרתי אומץ, כתבתי כמה חומרים והתחלתי להריץ אותם".

ואיך הלך לך?
"בהתחלה לא אמרתי שאני ערבי שלם. הייתי פותח כל מופע בבדיחה על זה שאמא שלי מרוקאית, כי רציתי שזה יירד להם בגרון. רציתי שיאהבו אותי. הייתי עולה לבמה עם השם 'מוחמד מאור'. אבל זה האדם שהייתי אז. אם לפני שמונה שנים הייתי פוגש אותך, סביר להניח שהייתי עושה הכול, אפילו מתחזה ליהודי, כדי שתעריכי אותי. במשך שנים ניסיתי להיות ערבי מחמד עד שהבנתי שזה לא זה ושאין טעם ללחוץ בכוח. היום אני מוחמד, ולעזאזל עם כולם".

אומרים שהומור טוב מגיע מתוך כאב, אבל אצל מוחמד קשה למצוא אחד כזה. הוא נטול מרמור על החברה הישראלית, ואת התלונות שכבר יש לו על מצב הכפרים הערביים וענייני חינוך ותשתית הוא מעדיף להפנות דווקא לחברי הרשימה המשותפת, שאותם הוא לא ממש מסמפט, בלשון המעטה. את בנט, לעומת זאת, הוא לגמרי מעריץ.

"אני רוצה לפגוש את נפתלי בנט. אני רוצה שהוא יבוא להופעה שלנו".

באמת?
"כן. וגם את דעתי בנושא ארץ ישראל אין לי בעיה לומר".
 

שתף אותי.
"לפי התנ"ך והקוראן, ארץ ישראל היא של היהודים. משה רבנו היה לפני מוחמד. כשאני אומר את זה בכפר, דוד שלי שותק. כי זה כתוב בקוראן ומי שרוצה להכחיש את זה, זו בעיה שלו. אני לא יודע מה העמדה שלי לגבי בית המקדש ואל-אקצא, אבל מה שבטוח הוא שלפני שהיה כאן אסלאם היו כאן יהודים. הם יצאו ממצרים, וזה מה שהיה".

ח"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לפני שבוע שהוא לא ראה ערבי אחד שעבר פסיכומטרי, נעלבת?
"מודה שכן, כי מי הוא שיחליט עלינו דבר כזה. זה הופך אותו לגזען. זה כמו שאני אתחיל לדבר על כל המתנחלות או הדתיות או המרוקאיות".

ועדיין, אתה רוצה שבנט יבוא להופעה שלך.
"כן, כי קודם כול הוא איש של מעשים, ואני עוקב אחריו ומעריך אותו, הוא דואג למגזר שלו. מבחינתי כל הרשימה המשותפת שווה לנעל. אם הם היו מכוונים שליש מהעבודה שלהם למגזר הערבי, היינו במצב הרבה יותר טוב. עזבו אותי מכיבוש, זו סתם המצאה. אני קורא הרבה על המבצעים של המוסד, את 'בן החמאס' (מאת מסעב חסן יוסף, בנו של מנהיג תנועת החמאס ביו"ש ששימש כאחד מסוכני השב"כ החשובים בתולדות ישראל), וכשאתה קורא אותו אתה מבין שהם רוצחים כי הם רוצים לרצוח נטו. אתה מסתכל על זה ואומר - אם אתה רוצח נטו, למה אתה מקבל טיפול בישראל? איך זה מסתדר?"
 
מי מעלה לך את הסעיף?
"כולם. אחמד טיבי, איימן עודה. גם דב חנין. הוא יותר מדי שמאלני. אוהב ערבים יותר מדי. הרשימה המשותפת עושה דברים, אבל 90 אחוז מהעבודה שלהם מתמקדת בדיבורים על החמאס והכיבוש ובעזה. לעזאזל, הם בחרו בחמאס? מה אני קשור? למה אני צריך לסבול מחוסר תשתיות? כנסו כבר לממשלה ותביאו תקציבים".

מה הצבעת בבחירות?
"אני לא מצביע. אבל אם כן אצביע, זה יהיה לבית היהודי, איך אני איתך?"
 

עד כדי כך?
"בנט איש מוצלח בעיניי. הוא הצליח בחיים ויש לו ראש. הוא אומר למגזר הערבי - רוצים זכויות? תשרתו. והוא צודק. צעיר יהודי משרת שלוש שנים ומגן באותה מידה עליי ועליך, כי כשמגיע קסאם הוא לא מבחין בין כפר ערבי ליהודי".

מה אתה חושב על אלאור עזריה?
"לא הייתי שם ואני לא יכול לומר אם הוא זכאי או לא. אל תשפוט אדם עד שאתה נכנס לנעליים שלו - אז אני לא יודע איך הייתי נוהג במקומו ובאיזה מצב נפשי היה. יש מצב שהוא טעה, וגם יכול להיות שבגלל כל הרגשות וכל המתח של אותה תקופה הוא ירה בשוונג. מאוד קשה לי להביע עמדה בעניין".
 
ומה אתה חושב על נתניהו?
"נתניהו איש חכם מאוד. יש לו גאונות שאי אפשר להתעלם ממנה וגם כריזמה. הוא יודע לעשות מהלכים טובים וזה משפיע לטוב וגם לרע. מצד שני, היום במפה הפוליטית אין מי שיחליף אותו. בוז'י הרצוג לא מתקרב לזה, הוא ילד כאפות. והוא יותר גרוע מביבי בעיניי, כי הוא שמאלני מתנשא. הוא יכול לומר משפט בסגנון של 'אני אוהב את כולם באותה מידה, אפילו את הערבים'. זה יוצא לו, הוא לא שולט בזה. כשנתניהו דיבר על הערבים שנוהרים לקלפיות, הוא אמר את האמת מבחינתו".

אז עשית שירות לאומי, אתה מאמין שארץ ישראל שייכת ליהודים ומעריץ את בנט. תכף תגיד לי שאתה גם עומד בצפירה.
"אני עומד בצפירה".

ברצינות?
"כן".

למה?
"קודם כול, לא רק חיילים נפלו, יש גם ערבים שנפלו. אז תעמוד ותכבד. אני עומד גם באמצע הכפר בצפירה".

ואיך מגיבים?
"לא צריך להגיב. הכפר שלי הוא חילוני".
 

וזה נפוץ לעמוד?
"לא".

אתה גם שר את התקווה?
"כן. אבל בלי 'נפש יהודי הומייה'".

קשה לך עם המילים?
"לא אמור להיות לי קשה. אני שר את ההמנון איך שאני רואה לנכון".

אתה רוצה לומר לי שגדלת כערבי ישראלי ולא חווית שום תחושת סוג ב'? אין לך שום תסכול?
"גם אם יש, הכול תלוי איך אתה מסתכל על הדברים. אני יכול לשבת ולבכות ולהגיד כל היום אכלו לי שתו לי. מה זה יעזור? קום תעבוד. קום תעשה משהו עם החיים ותתקדם. זה לא מעניין מי נגד מי. לא מעניין אותי. את יהודייה אשכנזית שגרה בהתנחלות ויש לי את כל הסיבות לשנוא אותך, אבל מי החליט את זה? למה? תני לי סיבה הגיונית".

אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"לא. אני ערבי מוסלמי. ולפני הכול - אני בן אדם. אני חושב שיש הבדל מאוד גדול בין ציונות לבין יהדות".

כמה העמדה שלך נפוצה אצל צעירים במגזר הערבי?
"נפוצה מאוד. אם פעם היינו שני אחוז, היום אני מעריך שזה מתקרב לעשרים. יש תהליך של התפכחות. מי שיוצא מהכפר, מי שעושה צעד החוצה מהבועה שלו, מעדכן את עמדותיו. ואני רואה את זה קורה לכל מי שמצליח לצאת. הדעות משתנות, אנחנו פוגשים עולם, ואין מה לעשות, זה משפיע".
 

לא מתנכלים אליך?
"למה שיתנכלו?"

איך הרגשת באינתיפאדת הסכינים אחרונה?
"קודם כול זה הכעיס אותי. הרי יכולתי להיפגע בדיוק כמו כולם. יש לי ידידה סטודנטית שעבדה במקס ברנר ונכחה שם בזמן הפיגוע במתחם שרונה. כשהגיעו המחבלים הם לא שאלו מי ערבי מי יהודי, פשוט ירו. היא הייתה עלולה למות שם בדיוק כמו כל אחד אחר. גם אני הייתי מאוים באינתיפאדה, ואפילו יותר מאחרים. אני זוכר שממש פחדתי משני הצדדים - כי ערבים יכולים לחשוב שאני יהודי תימני, ויהודים שרואים אותי עם תיק חושבים שאני מחבל. הייתי הולך ברחוב עם אוזניות אבל לא מקשיב למוזיקה. לך תדע מאיפה זה יבוא. או שידקרו אותי, ואם יש דקירה אולי יירו בי בטעות. פחדתי לצאת מהבית".

את תחילת דרכו בעולם הסטנד-אפ עשה נעמה במופע הומור משותף עם הסטנדאפיסט קובי בן-חמו, שבינתיים חזר בתשובה. כיום הוא מופיע בכל הארץ, משיק פינה חדשה בתוכנית של שי גולדן ושרון כידון, ומפעם לפעם מבליח כשחקן בסדרות כמו תאג"ד ("איש מאפיה בדואי מן הסתם").

כמו שהישראלים תמיד משחקים מחבלים בהוליווד?
"לגמרי. בפאודה הייתי הרוג, ב'שנות השמונים' שיחקתי ערבי. מגוון, את יודעת. לא מקבל תפקיד של עורך דין".

תוך כדי השיחה בינינו הסלולרי לא מפסיק לצלצל. מפיקה בתוכנית בוקר מזמינה אותו לריאיון, מלהק באח הגדול שוב מנסה לשכנע אותו להיכנס לווילה בנווה-אילן.

תוכניות ריאליטי בטח מחזרות אחריך.
"בלי סוף, והציעו לי הכול. האח הגדול, המירוץ למיליון. אני לא בעניין. לא רואה את עצמי ככוכב ריאליטי".

למה?
"כי אני קומיקאי. לא מעניין אותי לשבת ארבעה חודשים בבית, גם לא בשביל פרסום. אני לא יודע איך יוציאו אותי שם ואין לי שליטה על זה. אני יכול לצאת גזען גדול או להיות אהוב העם, ובגלל שאין לי דרך לקבוע מה יהיה, אני מסרב. אם הייתי יכול לקבוע שאני שולט בצילומים הייתי נכנס, ומוכיח לכולם שמה שחשוב זה קודם כול להיות בן אדם".

מעצבן אותך שרואים בך ערבי מחמד, או שמנסים להכניס אותך למשבצת כזו?
"עד לפני שנתיים רציתי נורא שיאהבו אותי. בשלושים השניות הראשונות על הבמה הייתי מוכרח להצחיק בכל מחיר. תמיד הייתי עולה לחוץ. היום אני יכול לעמוד דקה שלמה בלי לדבר והקהל יצחק".

 

מה השתנה?
"מה שהשתנה הוא הדבר הזה", הוא אומר, וחושף צלקת גדולה שמתפרשת לאורך חזהו. "לפני שנתיים עברתי התקף לב פתאומי, זה קרה אחרי סיפור עצוב עם בת זוג שהייתה לי אז. הייתי מונשם ומורדם במשך חודש באיכילוב, ואחרי הדבר הזה נפתחו לי העיניים. ראיתי את אמא ואבא שלי עומדים מעליי והבנתי שמהיום אני מחליט על חיי, ולא מנסה יותר למצוא חן בעיני אף אחד. מי שרוצה לאהוב אותי יאהב, ומי שלא - לא".

מה החלום שלך?
"אני מת להופיע בחו"ל, ויש אפילו מופע בארה"ב שאני מתכנן לשנה הבאה. אני רוצה קצת לצאת מהארץ, להתפתח. מעניין אותי לפגוש אנשים שלא גרים במקום הטעון הזה שקוראים לו המזרח התיכון, ולאתגר את המחשבות שלהם, לשמוע גם מה הם חושבים".

כדאי שתתחיל מעכשיו, כי עד שתגיע לוויזה...
"כן, זה ייקח איזה שנה, הא? בכל זאת ערבי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg