אולי באמת הגיע הזמן להחליף את "התקווה"?
ההסתייגויות של הקהילות השונות מההמנון הלאומי, כולל זו של מנהיגה הרוחני של ש"ס, מזכירות דברים שדורשים מענה: איך נראית ישראליות שלא דורשת מאף קהילה לוותר על חלק מזהותה?
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל מי שהיה בטקס רשמי בעופרה, אלקנה או ריכוז דתי-לאומי אחר שם לב שעל-אף ששרו בסוף את 'הַתִּקְוָה' בנאמנות המשיך הקהל מיד ושר "אני מאמין בביאת המשיח". למה? זו הסתייגות שרומזת שהמילים 'נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה' כבר לא נתפסות כצירוף אמוני, מילות הַתִּקְוָה הן מילים שהציבור הדתי חושב שכדאי לחשק אותן כדי להבדיל את הדתיים מהישראליות.
הרב שלום כהן. אולי הוא צודק?
צילום: יוסי עוז, חדשות 24
וכשחושבים על העניין המזרחי שתודה-לאל צף מחדש בסדר היום הציבורי שלנו, צריך להודות שגם מבחינה זו הַתִּקְוָה, איך לומר, לא ממש פוליטיקלי קורקט. כי תקשיבו: "וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". מזרח? אולי מפולין ושוויץ מביטים מזרחה לארץ ישראל, אבל אם באתְּ מעיראק או עליתם מתורכיה וממצרים, אז צפון, דרום ומערב זה, אפעס, יותר רלוונטי. אז למה דווקא נפתלי הרץ אימבר יקבע מאיזו גלות נביט אל הארץ המובטחת? ואולי יש משהו גם בטענה על הטון המיואש משהו של ההמנון הלאומי שלנו "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ".
ולא שאין אלטרנטיבות. היה מי שהציע להמיר את התקווה ב'שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת'. השיר הזה ששמו אגב, 'אני מאמין'(!) מכריז 'כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז'. זה שיר לאומי ומלא שאיפה לאחווה ויש לו עברית קסומה שכתב טשרניחובסקי כשהיה בן 17. יאהבו אותו אפילו הפמיניסטיות שמיד ישימו לב אל לשון הנקבה של "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת" ו"עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".
מצד שני, אולי כדאי לחזור אל ההצעה להחליף את 'הַתִּקְוָה' דווקא במילותיו של דוד המלך "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"? שיבת ציון –זה הרי בדיוק מה שקרה לנו. ויש בפרק תהלים הזה הכרה של אומות העולם "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם", ודבקות הציונית בהפרחת השממה שנשמעת היטב במילים "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".
חשוב שנהיה קשובים לאי-הנחת שמעורר ההמנון הלאומי שלנו, אי-נחת שמשקפת כי השאלות היסודיות שלנו טרם נפתרו: מה מחבר ביננו, ומי חלק מה'אנחנו' על האדמה האהובה הזו ומי עוד לא, ונראה שאין באמתחתנו תשובות קלות. כי אף ש'הַתִּקְוָה' עוד נושאת בגאון את הסיפור הציוני, ולמרות שקולה ארוג ברגעים מכוננים של רבים מאיתנו, ההסתייגויות של הקהילות השונות מזכירות את שרוחש ותובע מענה: איך נראית ישראליות מכילה שלא דורשת מאף קהילה לוותר על חלק מזהותה?
מתברר שאנחנו עוד בדרך והיא דרך קשה, אבל כדי שמשהו יתבהר כדאי שלאורכה נקשיב היטב למאווים השונים של מי ששר הַתִּקְוָה לצידנו, אבל גם לכמיהות של מי שלא שר, נקשיב כדי לקחת את כולם בחשבון. זה הכרחי כדי שתלבלב אפשרות לשותפות, לטוב משותף, לתקוה בחיים עצמם מעבר למילים וללחן. תקוה לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
ד"ר חנה פנחסי היא עמיתה ב"שחרית"
***
צפו: מה קורה כשדתייה לאומית, חרדית, ערבי ורב מזרחי מנסים לדבר ביחד?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם