מישהו דואג לי שם למעלה: הצצה אינטימית לחייו של אהוד מנור
רק שבע שנים אחרי מותו של אהוד מנור העזה אלמנתו, עפרה פוקס-מנור, לפתוח את המגירות והארגזים שהותיר ובהם מאות מחברות ודפי נייר בכתב ידו. עכשיו היא חושפת לראשונה שירים שכתב ולא ראו אור מעולם: כאלה שהקדיש לנכדיו ועוד אחד, "באותה מיטה", המספק הצצה נדירה ליחסים האינטימיים בינו לבינה. מסמך
כמעט 40 שנה חי ויצר אהוד מנור בדירה בקומה השישית בבניין מגורים בשיכון ל' בתל אביב, סמוך לשדה דב ולארובה המעשנת של רידינג. אלמנתו, עפרה פוקס-מנור, שעדיין מתגוררת כאן, עומדת ברגע זה במטבח, ליד השולחן הקטנטן שעליו כתב אינספור קלאסיקות שהפכו לפסקול האישי של כל ישראלי, מביטה מבעד לחלון בארובה השולטת בקו הרקיע, ונאנחת.
"חמש שנים לפני מותו של אהוד מדום לב התגלה סרטן בריאות שלו. אני כל הזמן מסתכלת על הרידינג הזה, וחושבת שאולי משם בא הסרטן. זה נורא. טוב, נכון, יכול להיות גם שהסרטן בריאות הוא בגלל ששנים עישנו חמש קופסאות ביום. אבל מאוד יכול להיות שזה בגלל רידינג. אתה יודע שכאן, בתוכנית ל' ובכל האזור של צפון תל אביב, יש אחוזים גבוהים יותר של סרטן?".
אנחנו עוברים לחדר השינה, שם מאוחסנים בארגזי קרטון ובארונות המוני דפי נייר, עם מילים, משפטים ושירים שכתב מנור בכתב יד, כאלה שלא ראו אור מעולם, לא הוקלטו, לא נרשמו באקו"ם. עד היום, יותר משבע שנים לאחר מותו, עפרה לא העזה להסתכל בהם. בשבילה זה כמו הודאה סופית בנצחיותו של המוות. בתוך האוצר החשאי הזה יש גם שירים שכתב בסגנונו המוכר על שלושה מנכדיו, כפי ששנים קודם כתב על ילדיו (שיר על נכד נוסף, עידו, הוקלט עוד בחייו על ידי דוד ד'אור).
"אהוד כתב שיר לנכדו נמרוד, בנה האמצעי של גלי, שהיה אז תינוק, כשהוא כבר נראה נורא בגלל סרטן הריאות, זמן קצר לפני שנכנס לניתוח", אומרת עפרה. "הוא היה במצב שהוא לא ידע אם הוא יוצא חי מהניתוח, והוא יצר את השיר במחשבה שאולי זה השיר האחרון שהוא כותב בחייו. אהוד נפרד משלושת הילדים לפני שהוא נכנס לניתוח. הוא אמר, 'אתם הייתם יותר טובים ממני, ואתם יותר יפים ויותר חכמים, ואני אוהב אתכם'". כשהיא חושפת לראשונה את השיר "עוד עוד לנמרוד", שחיבר לנכדו הקטן רגע לפני שנכנס לניתוח שלא ידע אם ייצא ממנו, אפשר להבין למה מופיעות בו מילים גדולות כמו מזל, תקווה ואהבה.
"הוא יודע לשבת ולעמוד,/ הוא יודע ללכת ולצעוד / הוא יודע לשיר,/ הוא יודע לרקוד,/ ואנחנו , זה לא סוד,/ אוהבים אותו מאוד,/ ומאחלים לו עתיד ורוד/ ועוד/ עוד עוד לנמרוד,/ עד כמה שרק אפשר./ עוד עוד לנמרוד,/ שיהיה רק מאושר./ עוד שמחה, עוד תקווה,/ עוד מזל, עוד אהבה/ בקיצור, כל הכבוד ועוד / לנמרוד"
(מתוך "עוד עוד לנמרוד")
הניתוח הסתיים בהצלחה, לאחריו היה אהוד בשיקום בבית בטיפולה המסור של רעייתו, ולדבריה הבריא לחלוטין מהסרטן. הדברים שבו לשגרה, מנור המשיך לכתוב. בתקופה ההיא, בין השאר, תרגם את המחזה "שיקגו". אבל זמן קצר לאחר מכן קרה הנורא מכל. ב-12 באפריל 2005 נפטר אהוד מנור מדום לב. המדינה כולה התאבלה על לכתו של אחד היוצרים המוכשרים, המצליחים והאהובים שפעלו בינינו. הדבר שהכי מעציב את עפרה היום הוא שאהוד לא זכה להכיר ארבעה מתוך שמונת נכדיו, והם לא זכו להכיר אותו, לא זכו לקבל ממנו שיר שמוקדש רק להם.
"אהוד היה מטורף על הנכדים שלו. הוא אמר שהמשפחה זה הדת שלו. והנכדים היו בנפשו. הוא דיבר על הנכדים כל הזמן עם רבקה'לה (מיכאלי, חברתו הקרובה - שב"ן). כואב לי נורא שהוא לא זכה להכיר ארבעה מנכדיו".
פוקס שולפת את השירים שכתב בכתב ידו על אורי ("חיוך של אורי"), בנה של גלי, בתו הבכורה, ועל דפנה ) "ילדפנה") בתה של ליבי, שעזרה לו בכתיבתו. "דפנה עוד לא בת עשר וכבר רוצה
"בשלג הימלאי/ או גשם סינגפורי/ כדאי לך שיהיה לך/ חיבוק של אורי/ כי חיבוק של אורי/ יעשה לך טוב,/ וייתן לך הרגשה/ שאותך הוא כבר אף פעם לא יעזוב/ אורי, אורי,/ זה לא כל הסיפורי,/ זאת רק ההרפתקה הראשונה./ אורי , אורי,/ זה לא כל הסיפורי,/ כי אורי הוא רק בן שנה"
(תוך "חיוך של אורי")
"זה לא פשוט לבחור שמות,/ הורי ישבו עם רשימות; / חיפשו לי שם נעים, חביב/ שיש בו אור וקצת אביב; / חיפשו בלב ומסביב,/ בסוף נמאס להם לריב,/ נקרא לה דפנה, לא דפנה/ נקרא לה דפנה, לא דפנה/ כי דפנה משתוללת ודפנה מדי שקטה/ כי דפנה מטיילת ודפנה בתוך ביתה/ כי דפנה מתבדחת ודפנה היא רצינית/ כי דפנה ממולחת ודפנה היא הגיונית/ נקרא דפנה, לא דפנה"
(מתוך "ילדפנה")
על אהבתו הענקית לנכדיו ניתן ללמוד גם משיר גנוז אחר, "לשיר עם סבא וסבתא", שכתיבתו לא הושלמה ומעולם לא יצא לאור. שורת המפתח שלו היא "נכד הוא נכס/ ונכדה היא נחמה". זה היה אמור להיות שיר הפתיחה של מופע ילדים חדש שאהוד ועפרה עמדו להשיק ב-27 באפריל 2005 בפסטיבל ימי זמר בתאטרון חולון. עפרה הייתה אמורה לביים את הערב ולהנחות אותו עם אהוד. נעשו חזרות והתפרסמה תוכנייה. שבועיים ויום לפני הבכורה מת אהוד.
"על מה אהוד קיבל את פרס ישראל? מה הם כתבו שם? שהשירים הכי אישיים שלו הפכו לשירים לאומיים. זאת מבלי שהיתה לו כוונה בכלל", אומרת אלמנתו. "ברגע שגלי נולדה, אהוד מיד כתב את 'זו ילדותי השנייה', ותראה לאן זה הגיע. הוא לא היסס לכתוב על הילדים שלו לפסטיבלי שירי ילדים, כמו 'גלי' ו'אחותי הקטנה' (המוקדש לליבי) ( והשיר 'בן' שמוקדש לידי (קיצור של יהודה, על שם אחיו הצעיר של מנור, שנהרג במלחמת ההתשה-שב"ן)".
כתב היד הבא שהיא חושפת הוא אינטימי באופן נדיר. מספק הצצה נדירה לחדר השינה של אהוד ועפרה מנור. "באותה מיטה" שמו. "זה שיר נורא נועז", היא מאשרת במבוכה. השיר נפתח במילים: "שנינו שוכבים באותה מיטה/ בואי נעשה מה שאת מחליטה". נו, אז מה החלטת, אני שואל. "זה יישאר בין אהוד לביני", היא מחייכת.
"שנינו שוכבים באותה מיטה,/ בואי נעשה מה שאת מחליטה./ (אז) תגידי,/ זה תלוי רק בך./ שנינו ציור על סדין לבן/ פעם מהודו, פעם מיפן/ אז תיגעי בי,/ המכחול שלך./ וכשנגיע / אל הרקיע/ נהיה תלויים מעל/ כמו ספינת חלל/ וכשנגיע/ אל הרקיע/ אז נתחבק חזק/ ונחזור את המרחק/ אין פה אסור כי הכל מותר/ גם הרצון הכי נסתר/ אז תשימי/ את הדיסק של באך./ גשר נבנה תחתי או עילי/ מה שטוב לך טוב גם בשבילי/ ותראי מי/ מי אוהב אותך/וכשנגיע/ אל הרקיע/ נהיה תלויים מעל/ כמו ספינת חלל/ וכשנגיע/ אל הרקיע/ אז נתחבק חזק/ ונחזור את המרחק/ נשימתך נוגעת בי/ חמה וקלה/ וכבר אני רוצה/ מהתחלה/ וכשנגיע.../ שנינו שוכבים באותה מיטה/ בואי נעשה מה שאת מחליטה"
(מתוך "באותה מיטה)
פוקס חוזרת לאחד הארגזים עמוסי היצירות. לאחר התלבטויות רבות היא שולפת שיר נוסף בכתב יד, גם הוא לא חולץ עד היום מהגנזך הפרטי של הפזמונאי הלאומי. הסיבה להתלבטות, לדבריה, היא המסר הפוליטי של הטקסט.
"הדגל שלי הוא הקשת/ וההמנון שלי הוא הרוח/ המטבע שלי היא השמש/ והמפה שלי חלון פתוח" ("הדגל שלי")
"זה שיר קצת פוליטי, שיר מאוד שמאלני", מבהירה מנור. "אהוד כתב 'והמפה שלי חלון פתוח' כי הוא רוצה להחזיר את השטחים. השיר מורכב מארבע שורות בלבד, ואהוד כותב בצד שאפשר להוסיף ארבע שורות נוספות. זה שיר נורא יפה. מתאים לאיזו מפלגה לקחת את זה. אהוד היה שמאלני, גם כל החברים שלו. בבנימינה החברים של אבא שלו היו ערבים. הוא כתב שיר בערבית ובעברית. אני לא יודעת אם כדאי לי להבליט את העניין שאהוד היה כל כך שמאלני, אבל אהוד עצמו הבליט את זה בחיים שלו בכל מקום, אפילו על הבמה. הייתי אומרת לו, 'אהוד אל תגזים. אל תהיה קיצוני. יש לך פה קהל, וחלק ממנו ימני'".
ואגב שירים פוליטיים, מנור מציגה בהמשך גם את כתב ידו של אהוד לקלאסיקה הענקית "אין לי ארץ אחרת" - אחד משני השירים שנכתבו על המצבה שלו בבית העלמין בבנימינה. "אהוד הציע את השיר לאריק סיני לפני שפנה לגלי עטרי, אבל אריק לא רצה", היא נזכרת. ומיד מוסיפה: "עד היום אריק מתחרט על זה". השיר נכתב כתגובה מאוחרת למותו של אחיו יהודה במלחמת ההתשה, ומנור אמר בראיון כי הוא רצה באמצעותו למתוח ביקורת על אוזלת היד ועל העדר ההתייחסות למותם המיותר של חיילים רבים בזמן המלחמה. כאשר התפרסם השיר באמצע שנות השמונים הוא נתפס כשיר מחאה נגד מלחמת לבנון, ובהמשך - ערב ההתנתקות מגוש קטיף - אומץ על ידי הימין.
איך אהוד הרגיש כשהטקסט הזה הפך להיות מזוהה עם הימין?
"הוא היה די המום. זה קצת חרה לו, היה לו קשה עם זה, אבל הוא הבליג. הימין הרי אימץ רק את החלק הראשון של השיר, ולא את ההמשך הביקורתי של השיר, שבו הוא כתב: "לא אשתוק, כי ארצי/ שינתה את פניה/ לא אוותר להזכיר לה,/ ואשיר גם באוזניה/ עד שתפקח את עיניה".
אחר כך עפרה מציגה בפני את כתבי יד לקלאסיקות "מישהו" ו"בלדה לשוטר". מתחת לשיר היפהפה שמבצע אושיק לוי, כתב מנור הערה שממנה עולה שהמנגינה של נורית הירש נכתבה לפני המילים. "ב-1972 פנה אלי אפרים קישון בבקשה לכתוב שירים לסרטו 'השוטר אזולאי'", הוא כותב. "קראתי את התסריט ואהבתי אותו מאוד. במיוחד נגעה ללבי דמותו האנושית והכובשת של השוטר אזולאי. וכשהגיעה לידי נעימת הנושא שכתבה נורית הירש, מילות השיר נכתבו כמעט מעצמן".
בינואר 2005 ראיינתי את אהוד מנור לרגל צאת אוסף מחומש משיריו. כמו כולם, נשביתי בקסם המיוחד שלו, באדיבותו יוצאת הדופן. במבט לאחור, הדברים שאמר לי אז מעוררים צמרמורת. "אוסף זה דבר מאוד חביב, אבל זה גם נותן לי תחושה של להיאסף אל אבותי עם השירים", אמר לי בראיון, "יש משהו שתמיד טורד את מנוחתי בסיכומים". חודשיים וחצי אחר כך הוא אכן נאסף אל אבותיו, והתקשורת הוצפה בסיכומים על חייו ויצירתו. אני מראה לעפרה את הראיון ההוא, ודמעות עולות בעיניה.
"תראה, הייתה תחושה שאהוד ידע שמשהו עומד לקרות. הוא לא הרגיש טוב. אמרו לי את זה גם אנשים כמו יואב גינאי, שעמו הוא חלק חדר ברשות השידור, שהוא בקושי עולה במדרגות. אהוד היה בטירוף להיות כל הזמן עם המשפחה, יותר מתמיד, כנראה שהוא הרגיש שמשהו עומד לקרות. הבן שלי קבע לו תור לרופא לב שהיה אמור להתקיים יום אחרי מותו".
מאז מותו עפרה לא שינתה שום דבר בבית. רהיטים, חפצים, ספרים - הכל נשאר כמו ביום האחרון לחייו. "זה מוזר, נכון?", היא תמהה, "יש לי חברות ששלושה חודשים אחרי מות בן הזוג שלהן כל הבית כבר נראה אחרת, הן נתנו את כל הדברים שלו, סידרו מחדש, השאירו מזכרת קטנה וגמרו את סיפור. אולי אני עדיין בהכחשה".
באמבטיה נשאר במקומו האפטרשייב שמנור השתמש בו. בחדר הארונות הסוודרים מקופלים ומסודרים כאילו תכף הוא ישלוף אחד. בחדר השינה עומדת המיטה הזוגית שעליה השתרעו אהוד ועפרה בצילום לעטיפת הספר "אין לי ארץ אחרת". אבל צד אחד נשאר מיותם, היא אומרת, ואף גבר אחר לא הוזמן אליה מאז.
מאחד הארגזים בחדר השינה עפרה שולפת את כתב היד של "כוכבי ספטמבר", שיר שמנור כתב על טבח הספורטאים במינכן, שחזר לאחרונה לכותרות. השיר, שאמנם יצא לאור אבל לא הפך ללהיט מוכר, כולל את השורות: "שוב נושאת את שתי עיני/ אל אח, אל בעל, בן ואב./ כוכבי ספטמבר מעלי,/ אחד עשר, כולם זהב./ והחיים , אומרים לי, חייבים להימשך/ אתה ודאי סלחת לי מזמן./ זיכרון האור ההוא חוזר אלי כשמחשיך/ והתמונות חוזרות שוב על עצמן". מנור נזכרת בנסיעה שקיימה עם אהוד ועפרה חזה לגרמניה. "היינו במינכן, במקום שבו נהרגו הספורטאים, ועשינו טיול שלם של שבוע, ביקרנו גם בדכאו. זה היה שבוע מאוד מרגש".
על המזנון בסלון יש תמונות משפחתיות. באחת מהן, שצולמה במיאמי, נראים אהוד ועפרה, בני 20 וקצת, עתיד זוהר לפניהם. "זה לא יותר מחודשיים אחרי שהכרנו לראשונה, בניו יורק,? היא נזכרת בהתרגשות. "הצילום הזה הוא חלק מהתמונה המקורית, שבה הופיעה גם שושנה דמארי. חתכנו את התמונה כי לשושנה היו רולים בשיער. איזה מצחיקה, שושנה, ככה עם הרולים היא ירדה לבריכה במיאמי".
בסלון ניצב פסנתר עתיק ("מלפני 120 שנה אם לא יותר"). על הפסנתר הקשיש הזה, שאותו הביאו אהוד ועפרה מלונדון, נוגנו אינספור קלאסיקות. כאן השמיעו מוזיקאים למנור בפעם הראשונה את הלחן שחיברו למילותיו. "על הפסנתר הזה, למשל, ניגן מתי את 'ברית עולם'. אבנר קנר הלחין עליו את 'אם זו אהבה'. הפסנתר הזה אמור לעבור למשכן על שם אהוד מנור בבנימינה, אם יקום", היא אומרת.
מי לא ביקר בבית הזה. "גידי גוב ישב בסלון ושיחק עם הילדים באטארי, בזמן שבחדר הסמוך אהוד כתב לו את 'כלים שלובים'. מתי כספי היה כאן הרבה, עפרה חזה הייתה באה לפה עם בצלאל כשאהוד כתב לה את 'חי' ואת 'אדמה'. היא הייתה כזאת מתוקה, בנאדם טהור. ישבה ליד השולחן, לקחה כפית סוכר, ובטעות כל הסוכר נשפך. היא הייתה נורא נבוכה מזה. צביקה פיק היה הראשון שהגיע אלינו עם דובי ענק כשגלי נולדה. וכשנולד הבן של גלי, עידו, הנכד הראשון שלנו, נעמי שמר הביאה לנו רעשן מכסף טהור. הגיעה במונית, ירדנו לאסוף את הרעשן, והיא המשיכה לנסוע עם המונית".
מנור כתב בבית, תחילה על השולחן הקטן במטבח ליד החלון המשקיף אל רידינג, על רקע רעשי המטוסים הנוחתים וממריאים בשדה דב. בתוך הבית התערבבו צלילי חריקת העט על הנייר עם קולות הילדים והנכדים וריחות התבשילים. זה לא הפריע למנור. כך היה גם כשהתגוררו במשך כמה שנים בלונדון. "אני זוכרת שמתי כספי בא לדירה שלנו בלונדון, הוא גר אצלנו והם כתבו תקליט שלם", נזכרת עפרה. "מתי חתך לעצמו סלט ירקות קצוץ דק דק, ביקש ממני לקנות לו פלפל לבן, ובינתיים אהוד כתב לו את 'לא ידעתי שתלכי ממני' ו'מה זאת אהבה'".
מאוחר יותר אהוד עבר מהמטבח אל השולחן הגדול בפינת האוכל. עד היום תלויה מעליו התעודה שמעידה שקיבל את פרס ישראל. "אהוד היה בלגניסט שאי אפשר לתאר", אומרת עפרה, "הייתה לו ערימה של דברים - מילונים באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, המון ניירות. הוא היה מפוזר ולא דאג לתייק כמו שצריך. הערימות שלו תפסו חצי שולחן. בשבעה הורדנו את הכל".
הכל נכתב בכתב יד, אף פעם לא במחשב?
"עד יומו האחרון הוא כתב רק בכתב יד. גם את התרגומים שלו למחזות של מאות עמודים, הוא הגיש לתאטראות בכתב יד, וכמו ילד בבית הספר היה מקשט למעלה את שם המחזה. היה לו כלב, בורגי, שנפטר רק לפני שבועיים. הכלב הזה היה מאוהב באהוד, שאסף אותו מהגינה. הוא ישב למרגלותיו מתחת לשולחן העבודה. ערב אחד אהוד ירד עם הכלב לטיול למטה, חזר למעלה, ושלוש שעות אחרי זה אהוד כבר לא היה בחיים. אחרי שאהוד מת, כשהכניסו אותו למעלית, הכלב רץ אחריו לתוכה".
"מות מנור הוא לתרבות הישראלית כאבידת רבין לפוליטיקה", נכתב באחד העיתונים למחרת מותו. התקשורת הישראלית חיבקה את הפזמונאי במותו כמו בחייו. אבל שבוע האבל לווה גם באקורד צורם מצד ירון לונדון. לונדון הוא מי שהציע לאהוד ויינר הצעיר לשנות את שם משפחתו למנור, כשפגש אותו לראשונה באולפני הרדיו, והוא הגדיר את עצמו "חבר קרוב" שלו. זה לא הפריע לו לפרסם, שלושה ימים בלבד לאחר מותו, ביקורת שלילית על יצירותיו.
"הוא היה מתרגם נפלא, אבל עם הפזמונאות שלו יש לי חשבון", כתב לונדון, שבעצמו חטא בתחילת דרכו בכתיבת פזמונים ("אליעזר בן יהודה", "החיים היפים" ועוד - שב"ן). "דעתי אינה נוחה מהפזרנות שלו, מנכונותו לכתוב חיש לכל זמר, ומן הפער הגדול מדי בין פזמוניו המעולים, וכאלה הותיר רבים, לבין המון גדול של פזמונים בנאליים, שהם בנאליים אפילו באמות המידה של אמנות הגוזרת רדידות על העוסקים בה".
"גם לירון לונדון היו דברים בנאליים", מגיבה עפרה בכעס. "יש קבוצה כזאת של חבר'ה, שכנראה חברים אצלם הם לא חברים. קבוצה שלמה שימכרו את אמא שלהם בשביל שורה בעיתון. ירון לונדון לא היה בסדר. מה זאת הביקורת הזאת? מה, הוא עשה פעם מחקר על השירים של אהוד? אם אני אבחן את ירון, הוא אפילו לא יידע מה הוא כתב. מי שהוכיח את עצמו כחבר באמת היה יוסי שריד. הוא בנאדם, לא אחד שימכור חבר בגרושים".
"בכלל", היא אומרת, "לאהוד היו רק מעט חברים אמיתיים. החברות הכי אמיתית הייתה בינו לביני. והייתה בינינו גם שותפות בעניין היצירה. הוא היה מתחיל משפט ואני ידעתי איך זה ייגמר, ולהפך. היה בינינו משהו סימביוטי שלא תמיד הוא כל כך בריא".
למרות הפופולריות שלו, הרבה פעמים הוא עשה רושם של איש עצוב.
"זה נכון. נפלה על אהוד עצבות בעיקר אחרי שאח שלו יהודה, שהוא כל כך אהב, נהרג. הוא הפך לאדם מאוד עצוב. בקושי ראיתי אותו צוחק. קודם לכן אבא שלו מת ממחלת לב כשאהוד היה בן 14, ולאחר מכן מתה אמו. אחר כך האח הגדול שלו התאבד. הלכה לו כל המשפחה, לכן הוא אימץ את ההורים שלי".
ודווקא את עושה רושם של מי שנשארה עם אנרגיות חיוביות.
"גם זה נכון. יש פה בית שמח. כשבאת, ראית בכניסה לבית את הנעליים הקטנות, ששייכות לבנות של ידי שאהוד לא הכיר. אני נגמרת מזה שאהוד לא זכה להכיר אותן. אבל אין עצב פה. יכולתי להיכנס לשיא הדיכאון, יכולתי ליפול בגדול. בעלי נפטר, שני ההורים שלי מתו, האנשים הכי חשובים בחיי אינם. אני לא יודעת איך זה, אבל אני בנאדם לא דיכאוני. אני אוהבת את החיים. אני אוהבת את הקפה הזה שאני שותה איתך. אני לבד, אבל אני קמה עם חיוך. אולי משהו בי קצת לא בסדר. יכול להיות שאני בהכחשה, ופה הבעיה".
נשמע צלצול טלפון. עפרה קופצת בבהלה. "אוי, איפה הטלפון?", היא שואלת בלחץ. "תשמע, כשיש ילדים ונכדים הפחד הוא תמיד שקורה משהו. כשאבא שלי נפל וקיבל את האירוע המוחי הראשון שלו, ידי ואני אפילו לא ענינו ורצנו מיד לחניון שבו ידענו שהוא נמצא. אני תמיד בחרדה. ועדיין, החרדה שלי קטנה לעומת החרדות שהיו לאהוד. אהוד חי בחרדה תמידית וחסרת היגיון. הילד יצא לבלות עם חברים, ובשתיים בלילה אהוד מעיר את הורי החבר לבדוק אם הילד שלהם הגיע. הוא היה בחרדות איומות, אבל הייתה לו סיבה. כל המשפחה שלו איננה. היו לאהוד גם חלומות שאני עוזבת אותו. בכל פעם שכתב שיר חדש הוא היה בחרדות כאילו זה השיר הראשון שלו".
ממש בימים אלה יוצאת מהדורה חדשה לספר "העכבר שלא רצה להיות עכבר" שכתב מנור עם איורים חדשים של הילה חבקין. הבת ליבי כתבה הצגה על פי הספר, שעפרה ביימה בעצמה. בדצמבר הקרוב ייצא ספר המוקדש לשירי המשפחה, ובו יתפרסמו גם השירים על הנכדים נמרוד, אורי ודפנה, שנחשפים כאן לראשונה. בחנוכה תתקיים מחווה מיוחדת לשירי אהוד מנור ב"מותק של פסטיבל". ובשנה הבאה ייצא ספר ענק שיכלול את שירי האהבה שכתב, בעריכתה.
גילוי השירים הגנוזים מציף את עפרה בגל של רגשות, מחזיר אותה לשבועות האחרונים בחייו. "חודש לפני מותו נסענו לניו יורק, שבה הכרנו, לרגל 40 שנות נישואים. חיפשנו את מועדון צברה, שם הופעתי כזמרת והייתי כוכבת בצעירותי ושם אהוד ואני התחתנו, והתברר שסגרו אותו ובמקום זה יש שם עכשיו בית מרקחת. למקום שאליו באו צעירים באים עכשיו זקנים למצוא תרופות. עמדנו בחוץ וצרחנו מצחוק.
"יומיים לפני שקיבל דום לב, נסענו לאילת עם כל הילדים וכל הנכדים כחלק מחגיגות 40 שנות נישואים. אהוד דיבר שם על תוכניתו לנסוע באונייה עם כולם. זה כאילו שרצה לתפוס עוד ועוד זמן עם המשפחה, כנראה הרגיש משהו. ערב לפני עוד היינו במסיבה אצל יפה ירקוני. בילינו. ירדנו למטה ונפרדנו מנורית הירש בשיחה ליד האוטו. חזרנו הביתה, אהוד ירד עם הכלב. השכן עוד ראה אותו".
עכשיו הזיכרונות נושאים אותה לשעת מותו. "הוא חזר למעלה, כתב שני שירי אהבה והלך לישון. בשלוש בלילה הוא התעורר. היה לו קוצר נשימה מאוד קשה. בשום אופן הוא לא רצה להזמין אמבולנס. לקח כמה דקות טובות עד שהסכים. ואז עבר לסלון, החליף חולצה והתיישב על הכורסה האדומה הזאת פה. ברגע שהם צלצלו בדלת אהוד אמר לי את המשפט האחרון שלו, 'עפרה, אני מתעלף'. וזהו, הוא מת על הכורסה הזאת. הם ניסו מה שהם יכולים, הנשימו אותו המון זמן. הם היו היסטריים כי זה אהוד מנור והם נורא אהבו אותו. זה היה כל כך קשה. מהר צלצלתי והילדים באו. ליבי נפרדה ממנו. לגלי היה קשה להיכנס לדירה, היא ישבה על המדרגות. ידי תפקד בקור רוח".
עיניה של עפרה מתמלאות בדמעות. "הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים זה כשאנשים זרים לקחו לי את אהוד, ולא הייתה לי יותר שליטה על העניינים, אני כבר לא יכולתי לשמור עליו יותר. הכניסו אותו למעלית הקטנה, הכלב רץ אחריו, וידי היה צריך להוציא אותו משם".
מתי את הכי מתגעגעת?
"הרגעים הקשים הם כשאני נוסעת באוטו, ופתאום אני שומעת ברדיו את 'כלים שלובים' שכתב לגידי גוב. אז אני לא שולטת, כל הדמעות יורדות לי, אני בטירוף. או כשאני שומעת את הביצוע של דני ליטני ל'עד סוף הקיץ'. מכל 1,500 השירים שכתב, השורות שאהוד הכי אהב לקוחות מהשיר הזה: 'הנה אנחנו שניים,/ שלובי צלי ידיים,/ מה עוד יכולתי לבקש/ באמצע הרחוב'. או כשאני שומעת את 'לא ידעתי שתלכי ממני', שבו כתב אהוד 'ובדמיוני לראות אהבתי/ איך ביחד נזדקן'. זה גומר אותי. אני מתמוטטת. זה קורה לי באוטו כי בבית אני לא שומעת רדיו, אתה רואה שאין פה אפילו מכשיר. אני זוכרת שפגשתי את שושיק שני ברחוב והיא אמרה לי, 'עפרה, זאת רק ההתחלה, זה לא נעשה יותר טוב. זה לא משהו שמשתפר עם הזמן'. והיא צדקה".
על רקע הקשר הקרוב, הממושך, שהיה ביניהם, מפתיע לגלות שמנור אמר פעם בראיון שהוא לא זוכר מתי עפרה אמרה לו שהיא אוהבת אותו. "אהוד תמיד היה אומר 'אני אוהב, אני אוהב, אני אוהב'. ואני לא הייתי מסוגלת להגיד', מספרת עפרה, "הוא רצה, רצה, רצה, ואני לא יכולתי. חשבתי שאלה רק מילים, המעשים קובעים. אני טיפוס אחר מאהוד. הוא האיש של המילים ואני לא. למה צריך להגיד אני אוהבת אותך?", היא שואלת בלי לחכות לתשובה ומוסיפה בחצי חיוך: "יש לי שריטה בראש כנראה".
היא נולדה לפני 70 שנה, בתם של השחקן יהודה פוקס ומעצבת התלבושות מינה פוקס, ועלתה לראשונה על במה בגיל 12. היא השתתפה בהצגות ילדים ובהמשך גם באופרה הישראלית. בצבא שירתה בלהקת פיקוד המרכז, וכשהשתחרה הייתה הרקדנית הראשית בלהקת כרמון. בהמשך נסעה ללמוד תאטרון בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק, ושם פגשה את הג'ינג'י הצעיר מבנימינה שהגיע ללמוד תקשורת באוניברסיטה. "נולדנו במרחק עשר דקות אחד מהשני, אני בבנימינה ואת בקיבוץ בית אורן", אמר לה, "ומישהו הפגיש אותנו דווקא בקצה השני של העולם".
שבוע לאחר שנפגשו הוא הציע לה נישואים, וכעבור עוד שלושה חודשים התחתנו. את שיריו הראשונים הקדיש לה. כשחזרו לארץ היא הוציאה אלבום, שיחקה ב"ליזיסטרטה" בתאטרון הקאמרי, הופיעה על כל במה אפשרית ופרנסה את שניהם. "המשכנתה על הדירה הזאת שולמה בהתחלה מהופעות שלי כזמרת, גם בשנים הראשונות של אהוד ככותב, אבל לאט לאט הכל התהפך", היא מספרת.
מכיוון שהיא נצרבה בזיכרון כאישה שמאחוריו, זו שהקדישה את חייה לספק לו בית חם, מקום לכתוב בו את שיריו, קל לשכוח שעפרה פוקס הייתה בעצמה זמרת מצליחה ומוכרת. בין הלהיטים שהקליטה בסוף שנות השישים, תחילת השבעים נמנים "שיר אהבה" (כמו גלגל), "אני שומעת צעדים", "איזה בוקר של זהב", "באי קטן" וגם ביצוע מרגש במיוחד ל"אחי הצעיר יהודה", שהוקלט במקור על ידי להקת גייסות השריון. ואז הפסיקה לשיר.
עשית ויתור גדול על הקריירה.
"ויתרתי, נכון. אבל זאת החלטה שלי, אף אחד לא גרם לי לוותר. לאהוד הייתה חרטה, הוא הרגיש אשם שבגללו לא פיתחתי את הקריירה, אבל אני ניחמתי אותו שהוא לא אשם בשום דבר, זאת הייתה החלטה שלי. בוא נשים את הדברים על השולחן, לא הייתי ריטה ולא מירי מסיקה. אם הייתי משהו בלתי רגיל אולי לא הייתי מוותרת".
את מחמירה עם עצמך. עד היום אנשים מתרגשים כשהם שומעים ברדיו את "כמו גלגל".
"פספסתי מאוד בגדול. יכולתי לעשות תקליט שאנסונים שיוחנן זראי כתב לי, אבל אני מרגישה יותר החמצה שלא המשכתי לעשות סרטים דוקומנטריים אחרי שלמדתי טלוויזיה וקולנוע בלונדון ועבדתי בערוץ הראשון. בבית צמח משהו כל כך מוכשר, אז נרתמתי לעזור לו. היו לי גם הריונות לא קלים. אז באיזשהו מקום ויתרתי".
מנור עצמו אמר פעמים רבות כי לא היה מצליח ללא עפרה. היא קראה כל מילה שכתב, עזרה לו בתרגומים, הציעה את יזהר כהן לשיר את להיט הארוויזיון "אבניבי". שנים אחר כך הפצירה בו שיכתוב שיר לשרית חדד, מה שהוביל ללהיט "הייתי בגן עדן", ויזמה את כתיבת ההמנון לרון ארד "כשתבוא", שהקליט בועז שרעבי. "שיר לא היה יוצא מהבית אם לא עברתי עליו קודם", היא מאשרת, "כל היום היינו ביחד, עד כדי אובססיביות. אהוד היה צריך את הגב של המשפחה. יכול להיות שאם לא היינו מכירים הוא היה נשאר באמריקה, מי יודע. אבל אני חושבת שכישרון ענק כמו אהוד היה מסתדר גם אם לא היינו מכירים".
אין ויכוח על כך שמעט יוצרים בישראל מוכרים ואהובים כמוהו. "בכל בתי הספר עושים מחוות לאהוד מנור, יש בתי ספר על שמו, יש רחובות על שמו מחולון ועד צפת, אולם תאטרון ברמת גן, פארק ענקי ובו מילות השיר 'הלוואי' בהרצליה, ויש אולפן בקול ישראל על שמו. אגב, זה לא בסדר שרוב הקריינים לא אומרים שהם משדרים מאולפן אהוד מנור. לצערי, רק בבנימינה לא מנציחים אותו. זה לא רגיש מצדם. כבר שבע שנים אני מחכה לזה. אני חושבת שבבנימינה צריך להיות 'משכן אהוד מנור'. לשם ארצה להעביר את כתבי היד של השירים שלו וחפצים אישיים כמו הפסנתר שלו, הספרייה ועוד. מי יודע אם אחיה לראות את זה קורה".
ויש לה טרוניה נוספת. "יש בעיה שחוקרי התרבות לא בודקים לעומק את שיריו של אהוד, כי יש מין תדמית כזאת שאם הוא פופולרי והשתתף באירוויזיון אז הוא לא עמוק מספיק. כל מיני פיינשמקרים באקדמיה מעדיפים לעשות מחקרים על יוצרים אחרים, מתוך הנחה שיוצרים מחוץ לזרם הם יותר מיוחדים. חבל לי על זה. היה מתאים לי שחוקר של השפה או משהו יבדוק גם את השירים העמוקים והמרגשים של אהוד".
ובכל זאת מתברר שבאקדמיה הישראלית יש לפחות חוקרת אחת שעוסקת בשיריו של אהוד מנור: בתו, ד"ר גלי מנור, מרצה לספרות ותקשורת בסמינר לוינסקי לחינוך. "אהוד היה אינטלקטואל, מאוד משכיל, והכל בענווה ובצניעות", אומרת עפרה. "הוא כל הזמן השתדל להראות כמה הוא עממי, הוא לא רצה להתנשא. הוא אמר שמבחינתו 'אבניבי' הוא שיר שווה ערך ל'ברית עולם'. השירים הכי מדהימים שכתב יצאו דווקא בפסטיבלים ובתחרויות זמר. למשל 'מישהו', שאהוד כתב על אבא שלו ויהודית רביץ שרה".
מאז מותו עפרה מגויסת, יחד עם שלושת ילדיהם, לשימור מורשתו. "יש לי מזל מאלוהים שיש לי שלושה ילדים כאלה", היא אומרת. "ידי הוא עורך דין עם תואר שני ורישיון אמריקאי, מומחה לזכויות יוצרים. אז אני לא צריכה סוכנים ולא שום דבר. הוא מנהל בגאון את העיזבון של אהוד. ליבי עבדה עם אהוד בכתיבה וממשיכה לכתוב, עכשיו היא כותבת הצגת ילדים חדשה, 'מי ראה את באני', שמתי כספי חיבר לה מנגינות. וגלי, כאמור, חוקרת באקדמיה את שיריו של אהוד. אז בהחלט יש תחושה של המשכיות".
תגידי, היה באהוד משהו שהרגיז אותך?
"הייתה תכונה אחת באהוד שלא אהבתי. כשהיינו עם אנשים שהוא עבד איתם, והוא היה מתעצבן ממשהו שהם עשו או אמרו, אהוד היה מוציא את הכעס עלי באותו מעמד. זה הדבר שהכי לא אהבתי אצלו. הוא היה מדבר עם מישהו שהופיע איתו, למשל, ההוא היה מעצבן אותו, ואהוד היה מדבר אלי לא יפה".
יש מצב לבן זוג חדש?
"לא עולה בדעתי אפילו. יש לי חברה שהיו לה כבר כמה רומנים מאז מות בעלה. אצלי זה אפילו לא במחשבה. זה איש שאין לו תחליף. וזה לא מעניין אותי. אני זוכרת שבשנה הראשונה שאחרי המוות הייתי בהיכל התרבות וגבר אחד התחיל איתי. הייתי בהלם. הייתי בשוק. זה כל כך דחה אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם