זן נדיר: התקוות של הרוק הנשי הישראלי
אין נערת רוק בישראל, ובכל זאת, הרחק בשוליים, הצלחנו למצוא שלוש אייקוניות רוקנ'רול פוטנציאליות. ולא רק בגלל הסטייל
גם בנוף הפלסטיק של "כוכב נולד", מלי שלום היתה עוף מוזר. ההופעה המוחצנת והחיוך הממזרי עוררו כלפיה לא אחת את חרונם של השופטים וככל הנראה גם את של הקהל, שלא ממש תגמל אותה. בפורמט שאוהב את הבנות שלו כרוכות בתמימות מלאכית, שלום הציגה כמויות קסם וביטחון עצמי הרסניות. אבל עבור יעל כהן ויפעת נץ, לשעבר המכשפות, הם היו מרכיבים חשובים בליהוקה של שלום כצלע החדשה בפרויקט הסיקוול שנקרא המחשפות. כיום עובדת מלי, 29, עם גיל פלדמן על שירים חדשים, שבהם היא משלבת השפעות של דיפ פרפל ולד זפלין עם פורטיסחרוף והחברים של נטאשה. "פציעות נשיות", היא קוראת לזה. בשאר הזמן היא מתמודדות ראש בראש עם הצל של ענבל פרלמוטר.
איזה תגובות קיבלת בעקבות ההצטרפות למכשפות?
"קיבלתי 'וואט דה פאק' רציני אחד ממישהי שהיתה מעריצה מאוד אדוקה של ענבל והיה לה מאוד קשה עם זה. גם בערב ההשקה של המחשפות נאמר לנו שכמה מבקרי מוזיקה הגיעו במטרה לכתוב למחרת את הביקורת הרעה והמגעילה, אבל בסופו של דבר חלק מהם העזו להגיד שמרוב שהם כל כך ציפו להתאכזב, הם התאכזבו מזה שהם לא התאכזבו. בהופעות אנחנו עושות חיים משוגעים ומקבלות תגובות נהדרות. זה כיף גדול לבצע את השירים האלה ולהיות חלק מההרכב הזה. כל הופעה היא כמו מסיבה".
מפתיע, בהתחשב בעובדה שבחרת לגעת במשהו שגובל בקדושה בתרבות הישראלית.
"אני חושבת שהדבר החשוב והטוב הוא ששמרנו על הקדושה. מאוד שמרנו על ענבל ואנחנו שומרות על הזיכרון ומחיות את השירים. אני בכלל לא חושבת שזה נכון להגיד או לחשוב שניסיתי להיכנס לנעליים שלה, כי זו לא היתה המטרה שלנו. כשנמצאים בהופעה שלנו כבר מהרגע הראשון מבינים שאין כאן שום כוונה להגיד 'אוקיי, אנחנו עכשיו עושות ענבל'. יש פה רצון להנציח משהו, לקחת את השירים האלה ולתת להם את הנפח של השנים, של הזמן שעבר".
יש תוכנית לשחרר חומרים חדשים עם המחשפות?
"לעת עתה יש תוכנית להאריך את מספר השירים בהופעה, וכמה מהשירים הולכים להיות חדשים, כן. אם זה הולך להיכנס ביום מן הימים לאיזשהו תקליט חדש? אני חושבת שעוד מוקדם לדבר על זה. אם זה יקרה, זה יתהווה תוך כדי הדרך והעבודה המשותפת. אני לא חושבת שזה משהו שצריך לשבת ולתכנן. בינתיים אני גם עובדת על חומרים משלי".
כשתפרצי באמת תיווכחי לדעת שאין לך המון מתחרות בז'אנר שלך.
"אני גם מרגישה ככה. היתה פה תקופה נורא טובה בשנות התשעים שבה נשים באמת יצרו. גם היום נשים יוצרות, פשוט כללי המשחק קצת השתנו. זה אומר שהיום הדברים עובדים אחרת כבר מהשלב הראשון. זה כבר לא כמו שהיה בעידן חברות התקליטים. אם תשאל אותי באופן אישי, נורא חסרות לי כאן השפעות נשיות".
לאן זה נעלם לדעתך?
"אולי 'נעלם' זה לא ממש מדויק. יש המון נשים שיוצרות, מופיעות ועושות רוקנ'רול. התחום הזה באופן כללי נהיה קצת יותר קשה, אולי מבחינת עניין, אולי עברנו למקום אחר. אנשים כבר לא מחפשים להיפצע בטקסטים, למות על הבמה, להיחשף ולהנהיג. משהו הפך להיות מאוד מתוקתק. לא אומר זול, אבל לא מחפש להעמיק באמת. אנשים יותר חושבים 'איך אני הולך לתדלק את האוטו'".
זה באמת חשוב לך, להיות מהנשים הבודדות שעוד עושות רוק בארץ?
"זה חשוב לי מאוד, אחרת לא הייתי לוקחת את פרויקט המחשפות. קיבלתי המון הצעות, אבל שום דבר לא נגע בי יותר מהעבודה עם המחשפות. קראתי את הטקסטים של ענבל, הבנתי לתוך מה אני נכנסת ואמרתי לעצמי 'זה מתאים לי בול, את זה אני עושה'. בתור יוצרת, בטח שזה חשוב לי. אני גם מאמינה גדולה בזמן. דברים צריכים לשקוע. קח למשל את איה זהבי פייגלין
איך שלא תסתכלו על זה, עדי אולמנסקי בת ה-24 היא מפעל של אישה אחת. אחרי שני אלבומים עם להקתה לורנה בי, היא בדרך לאי.פי ראשון משלה, שייצא בנובמבר, ואלבום שיבוא בעקבותיו. היכולת שלה לזלוג לתחומים משלימים כמו אופנה והפקה מעניקה לה שליטה כמעט מוחלטת על האופן שבו היא רוצה להיתפס, וגם הפוטוגניות והיופי שלה מסייעים. מבחינתה, החוסר בכוח נשי ברוק הוא תופעה ישראלית ייחודית; חיה לבנטינית. באנגליה, שם שהתה כמה חודשים השנה עם חברי להקתה, הסיפור שונה לגמרי.
יצא לך לחשוב על זה שאין נשים חזקות בחזית הרוק הישראלי היום?
"האמת היא שזה מעניין, כי תמיד הרגשתי שלאנשים יש איזשהו קושי לקבל כוח של אישה, בעיקר בארץ. דווקא בחו"ל יש משיכה לעניין הזה. נגיד, כשהגענו לאנגליה עם הלהקה, ואנשים ראו שאני עומדת בפרונט, זה מאוד ריגש אותם. בחורה ששרה וגם מפיקה! באמת פעם היו הרבה יותר נשים ברוק ואני חושבת שלקחנו כמה צעדים אחורה. יכול להיות שזה בגלל שהתחום הזה מאוד קשה ומאתגר מבחינה כלכלית. לא שיש הבדל בין אישה לגבר, אבל צריך איזשהו כוח כדי להמשיך לשרוד ולהתקיים. בסך הכל רוב התחום הוא קשוח וגברי".
זה משחק לטובתך. רוב תשומת הלב בלורנה בי מופנה דווקא אלייך.
"מן הסתם, כשיש משהו שונה הוא מושך יותר תשומת לב. האמת היא שיצא לנו לדבר על זה הרבה, כי לאורך השנים הרגשתי שאני מקבלת המון תגובות, טובות ורעות. בין זלזול לתשומת לב. העובדה שאני בחורה סולנית דווקא מושכת אנשים להתעניין בזה יותר. שילוב של מראה, תוכן ומוזיקה. אבל באמת, כשיש מישהו אחד שהוא שונה - כמו בחורה בלהקה של גברים - יש משהו שגורם לאנשים להתעניין בו יותר מאשר במה שמסביב".
את רואה במה שאת עושה שליחות? סליחה על הפומפוזיות.
"אני בהחלט מרגישה ככה, זה משהו שמוביל אותי בעשייה. המון פעמים במהלך הדרך ניסו לייעץ לי - שמישהו אחר יכתוב, יפיק או ילחין לי. אני מרגישה שמעבר לזה שאני אוהבת לעשות, אני אוהבת את מה שאני עושה וחשוב לי שזה יבוא ממני. אני עושה פה צעד שפורץ איזושהי דרך של בחורות שהן לא רק זמרות או פרצופים, אלא גם מלחינות, כותבות ומפיקות. בדרך כלל כשבן אדם שומע שאני מפיקה את עצמי, זה מפתיע אותו. זה מצחיק שגם היום עדיין מפתיע אנשים שבחורה מסוגלת לשלוט ולעשות את כל הדברים האלה במקביל - אישה ומחשב. אני ממש מרגישה שזה משהו שאני עושה והולכת איתו עד הסוף בשביל לשנות, להשפיע ולגרום לעוד בחורות להרגיש שהן יכולות".
עבור סיון אבלסון, הסולנית הטרייה של הרכב הפרוג-רוק המוערך אטליז, ההבדל בין נשים לגברים מתמצה בכיוון ההדף: בעוד גברים הם האקספלודרים, המתפוצצים החוצה, הזעם הנשי הוא אימפלודר מובהק; פגיעות הקורסת פנימה, ונוטה לעידון.
בשונה מחברותיה הבודדות לז'אנר - ובוודאי מקודמתה בתפקיד האטליזי, לי טריפון - אבלסון, בוגרת רימון וסם שפיגל, רוצה לאתגר את תפיסות המגדר ברוקנ'רול. "החשק הדיפולטיבי שלי זה לעלות לבמה בג'ינס וטי שירט. יש משהו שהוא מאוד זוהר נשי בז'אנר הזה, אבל אני רוצה לשנות את זה", היא מצהירה. "אני רוצה שלא יתייחסו לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה. אני רוצה שתהיה לי האופציה לעלות בג'ינס לבמה, שיתרכזו במוזיקה ובמה שאני שרה".
השימוש במיניות הוא לא חלק מהתרבות המוזיקלית הזאת מבחינתך?
"תלוי איפה אתה מסתובב. כי כשאני הסתובבתי בכל מיני מקומות, בתל אביב או כשלמדתי ברימון, היו לא מעט בחורות שיצאו לדרך משלהן; הן פשוט עדיין לא התפרסמו, או לפחות לא התפרסמו מספיק. נשים עושות המון דברים: הן יכולות לעשות פופ פלסטיקי, ללכת על איך שהן נראות ופחות על המוזיקה, והן גם יכולות לכתוב משהו מאוד כן ובועט".
בארץ נדמה שהן מעדיפות להישאר עם הפלסטיק.
"אתה מכיר הרבה גברים רוקיסטים טובים? בכל מקרה, איפה שאני מסתובבת יש גם די הרבה נשים. אבל בוא נניח שמה שאתה אומר נכון, נקרא לו 'תופעה' ונחשוב למה זה קורה. לי יש איזו דילמה כזו כשאני עולה עכשיו עם אטליז על הבמה, אם ללכת על הקטע הסקסי - ויש כל מיני דרכים להיות כזו - או פשוט להיות אני. לוקח זמן עד שבן אדם מחליט שהוא רוצה להיות עצמו".
אולי להמון מוזיקאיות לא נוח להתריס, וכך הולך לאיבוד אלמנט חשוב ברוקנ'רול?
"אין פה התרסה, אבל גם המדיה לא מעודדת התרסה. אם אתה מסתכל על מה שקורה נניח ב'כוכב נולד', יותר נוח להם עם הבחורות החמודות שאפשר להכיל, מאשר עם דברים ששוברים את הכללים האלה".
בתור צלע טרייה ולא מוכרת יחסית בהרכב גברי, את מרגישה שאת מושכת יותר אש?
"אטליז זה באמת הרכב גברי קלאסי, אבל אני לא מרגישה שיש איזו תשומת לב מיוחדת שאני מקבלת בלהקה. ככל שאמהר להיות אחת מהם ולדבר על פלוצים - כן ייטב".
יש משהו שאת חושבת שאת מביאה ללהקה שגבר לא היה יכול להביא, מעבר לאיכות ווקאלית?
"כן. דבר ראשון - יש איזו פגיעות או שבירות בנשים, לא משנה כמה את מראה שאת בשליטה ואת בעניינים. זה נורא מעניין להסתכל על זה. גם אצל נינט, נניח, כשראיתי אותה על במה לאחרונה. אמנם היא משדרת משהו מאוד חזק, אבל יש תחושה שהדבר הזה גם יכול להיות מאוד פגיע. יש כל מיני רגשות סבוכים בתוך עצמם ומלאי אפלה. כשאישה צורחת, זה לא מגיע ממקום של 'אני אהרוג את כולכם'. זה מגיע ממקום קצת כואב ופגיע. זה מרגש, זה אחר.
"דבר שני, ביחסים בתוך הלהקה, אם מתחילים להתווכח על משהו, עניינים של גברים ושל אגו, הנטייה הטבעית שלי היא לנסות ללחוץ על כפתור פנימי שרוצה שכולם יסתדרו ושהכל יהיה בסדר. רוצה למצוא את הדרך לתקשר. האגו של החבר'ה בלהקה מדאיג אותי יותר משהוא מדאיג אותם. הנטייה והרצון שלי הוא לאזן".
אמרו לך בלהקה באיזשהו שלב שאת צריכה לשנות את הגרדרובה?
"לא, לא אמרו לי שום דבר, אבל הרגשתי שמצופה ממני משהו, שרגילים למשהו. אני מחפשת את הדמות שלי באטליז ובראש שלי אני כל הזמן שומעת 'ג'ינס וחולצה, ג'ינס וחולצה. זה מה שאת צריכה ללבוש'.
"התחשק לי לעלות לבמה בחליפות גבריות אבל הורידו אותי מזה. זה האינסטיקנט שלי. לא בא לי ללבוש שמלה חמודה ועקבים. לא בא לי שכל הדבר הזה יבוא עם מעטפת של 'תראו אותי, אני מוכרת סקס'. אני כמעט רוצה להיות חסרת זהות מינית על הבמה. אני עוד אגיע לשם. אני חושבת שגם חברי הלהקה עוד רגילים לתלבושות כאלה מאוד נשיות, חצאיות טו-טו כאלה, וזה קצת להעז. אולי אני צריכה ללמד גם אותם משהו בקשר להופעה שלהם על הבמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם