בואי קלה: למה אין יותר נערות רוק בארץ?
היא היתה רוצה להיות נערת רוק, אבל אין דבר כזה בישראל. לפחות לא מאז שענבל פרלמוטר מתה. למה בעצם?
המסרים ההם, שלוו בתיפוף אחוז אמוק ובדיסטורשן קטלני, הדהדו, הלהיבו והטריפו את חושי הנוכחים ברוקסן, שמצדם רקדו פוגו לאורך כל ההופעה כמו משוגעים. החוויה היתה קיצונית ומענגת. אני מניח, או אולי רוצה להניח, שמה שקרה אחר כך, בתום ההופעה, קרה בעקבות סוג של קהות חושים אקסטטית שאחזה בי, אבל זוכר, לצערי, שמה שבאמת היה שם זו התערבות מטופשת שלי עם כמה חברים מטופשים, שבסופה ניגש הטיפש המרכזי (אני) אל מאחורי הקלעים, התקרב למתופפת של הבייבז, לורי ברברו, בעט בישבנה וברח. כן, איכסה, אני מודה, וכן, אני יודע, יום כיפור מתקרב, אבל את הסליחה הזאת אני צריך לבקש מלורי פנים אל פנים, כמובן, בכריעת ברך ובראש מורכן.
אמנם אין הרבה קשר בין הבעיטה האומללה ההיא ובין זו המטאפורית שעורכי המוזיקה בתחנות הרדיו בישראל נוהגים להעניק כאן בימים כתיקונם לשירים של רוקריות בועטות - בהן אף כאלה שצמחו בלב המיינסטרים הישראלי, כמו למשל נינט ודיאנה גולבי - אבל היא אולי מייצגת, לפחות במובן הכרונולוגי, את נקודת הזמן שבה תם עידן הרוק הנשי בישראל. נקודה שלאחריה זמרות כמו אלונה דניאל, טובה גרטנר, טל גורדון, סי היימן, דפנה ארמוני, ריקי גל ואחרות נעלמו בהדרגה ממצעדי הפזמונים והתחלפו בכאלו שניסחו את "האמת שלהן" בעזרת צלילים רכים יותר. בקיצור, אין יותר רוקנ'רול נשי בעברית.
עד היום לא לגמרי ברור מה קרה אז, בתחילת-אמצע שנות התשעים, שגרם להדרת הרוק הנשי בישראל - קרוב לוודאי שמדובר בחלק מהמגמה הכללית של דעיכת הרוקנ'רול העברי. היום את מקומן של הרוקריות מהמיינסטרים של הניינטיז תופסות שרית חדד ורוני דלומי, וברחוב שבו היה הרוקסן מהנדסים את "כוכב נולד". אנרגיות נשיות אמיתיות אפשר למצוא רק במעוזי אינדי תל אביביים קטנטנים, ולעתים רחוקות בלבד. גם הבייבז אין טוילנד, אגב, לא קיימות מאז 2001.
אז מה כן העניין לדעתך?
"הסיבה פשוטה: יש ברדיו המון אנשים לא נכונים שהבחירות שלהם לא נכונות. מה שאני שומעת היום ברדיו זה בעיקר זמרות מיינסטרימיות וזמרים שנשמעים כמו זמרות מיינסטרימיות - וזה רק בגלל שברדיו שולטים כל מיני קיקיונרים שמתחנפים לעקרות בית משועממות ולרואי חשבון. הם מכוונים לסחים, בקיצור, נו. הם רק רוצים שכל העם יהיה מבסוט. אין להם איזושהי אג'נדה מוזיקלית. תאמין לי, עד שיואב קוטנר יחזור לרדיו ומיכל ניב תקום לתחייה, שום
ומה אפשר לעשות בקשר לזה?
"לא יודעת. אולי אני אשבות רעב. האמת? למה לא. זה לא יזיק לי בכלל. אני גם ארזה וגם אולי סוף סוף ישמיעו אותי אחר כך. אין לי מה להפסיד".
למעשה המצב ברדיו הישראלי כיום כה מצוחצח וסטרילי, שלא לומר פרימיטיבי ורדוד, עד שספק אם אפילו רוקריות מתונות, כמו דפנה ארמוני למשל, שכבשה את גלי האתר בשנות השמונים בזכות "היא תיקח אותך", "אלה" ו"ספק ילדה ספק אישה", היו יכולות לעבור פלייליסט. "היום יש לנו מוזיקה מזרחית, ושם זה מתחיל ונגמר", מתלוננת ארמוני, "האמת היא שזה קצת מפליא אותי, כי בהופעות אני בהחלט שמה לב שאנשים מתגעגעים בעיקר לשירים היותר רוקיסטיים שלי. אנשים באמת צמאים לזה. הבעיה, לדעתי, היא שהגישה הרווחת היום היא שמוזיקה צריכה להיות אך ורק מקור לאסקפיזם, לא לדברים שמעוררים מחשבה ורגש אמיתי. רוב המוזיקה המזרחית, לצורך העניין, מבוססת על הרעיון של לשמוח, לשכוח מהמציאות. ברוק, לעומת זאת, אתה מביא את המציאות ישר בפנים, ויכול להיות שברדיו חושבים שאנשים היום לא רוצים את זה".
אבל אולי באמת אנשים לא רוצים את זה.
"אני לא חושבת ככה. אנשים - במיוחד כאן, במדינה קטנה כמו שלנו - נסחפים למצב של עדריות. כשמישהו מדבר פה על משהו, כולם מיד הולכים אחריו, ואז נשארים מעט מדי אנשים מאחור שפחות מתחברים לדבר הספציפי הזה. אל תשכח שאנחנו גם חיים בעידן של תרבות אינסטנט, שבה הכמות חשובה יותר מהאיכות. אנשים רוצים לצבור כמה שיותר חוויות בכמה שפחות זמן, ואין כמעט מקום לחוויה אחת רצינית, עמוקה, עוצמתית, כמו זו שניתן היה לקבל פעם בהופעת רוק. אנשים רוצים לשמוח, לרקוד, להתפרק, וזה בא על חשבון הסקרנות וההתעמקות. זה יוצר מצב שבו לאנשים אין סבלנות להקשיב ולאמנים אין סבלנות להשקיע בהרמוניות מורכבות, ובכלל, ליצור דברים מעניינים, חזקים, שונים".
הבעיה לא נוגעת רק לרוקריות הוותיקות בארץ, אלא גם - ובעיקר - לצעירות, שנאלצות לפעול בעל כורחן באזורי השוליים הצנומים של הרוק הישראלי. "אין סיבה שהשירים באלבום האחרון שלי לא יושמעו ברדיו המיינסטרימי", אומרת בילי לוי, אחת כזאת, סולנית להקת בילי אנד דה פירם. "אני חושבת שלאנשים כאן פשוט אין מספיק ביצים. כל אחד מפחד לאבד את הג'וב שלו אם הוא במקרה ישמיע שיר שלא מסתדר עם הרוח של התחנה שבה הוא משדר, וזה כמובן פוגע מאוד באמנים שמנסים, כלומר מעזים, לחשוב מחוץ לקופסה. אני כבר מזמן התייאשתי מהניסיונות להגיע למיינסטרים פה. אין לי יותר דרייב לזה. אני פשוט ממשיכה לעשות את המוזיקה שאני אוהבת, להגיד בה את כל מה שאני רוצה להגיד ולשים פס על הכל, בתקווה להצליח. אולי באירופה, אולי בארה"ב - כלומר לעבור פלייליסט במדינה קצת יותר פתוחה. מן הסתם אני לא ארכך את עצמי או אשנה סגנון בגלל מה שקורה פה. אני אמשיך לדפוק את הראש בקיר. מה לעשות, זה התחביב האהוב עליי".
אמנם קשה להתעלם מנימת הכעס השזורה לאורך שורות אלה, אבל ייתכן גם שהטרוניות לא לגמרי במקומן. זאת אומרת, אולי המצב הנוכחי הוא דווקא המצב התקין - הפופ במיינסטרים, הרוק (הנשי והגברי כאחד) בשוליים - ומה שקרה פה בתחילת-אמצע שנות התשעים היה סוג של אנומליה. "ברגע שיש לך אמירה נגד הממסד", מסבירה הרוקרית שילה פרבר, "אתה הרי לא מצפה שהממסד ישמיע אותך, נכון? האמת היא שנכון לעכשיו אני הרבה יותר רוצה שיפסלו שיר שלי לשידור ברדיו מאשר לעבור פלייליסט. זה באמת יראה לי שעשיתי משהו נכון, טוב, חזק. תכלס, אני, באופן אישי, דווקא לא ממש מרגישה חוסר פרגון מצד התקשורת והרדיו, אבל עזוב, אני בחורה קצת הזויה, אז אולי אני לא דוגמה טובה".
אקו"ם