באופן זמני: הינקי של טוויין
"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", שזוכה עתה לסיבוב חדש בעברית, הוא שעטנז רב טעמים וסתירות, ממש כמו מרק טוויין האדם והסופר. התוצאה, הפעם, חביבה ולא מענגת כמו ספריו האחרים של טוויין
כמו לרבים, כך גם לי, מתחבר השם מארק טוויין עם טום סויר את האקלברי פין: צמד פרחחים מעולם תמים של פעם, כש"קטע" היה "מעשה קונדס", וממש לא אכפת לי שאני נשמע כמו טרחן בן מאה.
ינקי מקונטיקט, מארק טוויין צילום: כריכת הספר
לדורות של קוראים אמריקאים היו טום והאק לא רק גיבורי ספרות אהובים, אלא סמלי החופש, האושר, הטבע הפראי וניצחון הילדות בנוק אאוט על עולם המבוגרים. כמה אירוני שחביב הילדים והסופר האמריקאי המצליח בדורו היה איש שבע תסכולים ואכזבות, שלא ממש החליט אם הוא אוהב אדם או מיזנתרופ, מה שגרם לו להסתכסך עם כולי עלמא ובעיקר עם עצמו.
"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", שזוכה עתה לסיבוב חדש בעברית, הוא שעטנז רב טעמים וסתירות, ממש כמו מרק טוויין האדם והסופר. גיבור הספר, האנק מורגן, הוא סתם "מנהל עבודה במפעל" מקונטיקט, "איש מעשי", ולא הכי מבריק בעולם, כפי שהוא מעיד על עצמו. עקב מכה בראשו מאבד מורגן את הכרתו, וכך זוכה לחוות את אחד ממסעות הזמן הראשונים בתולדות הספרות: יותר מ-1,300 שנה אחורה, היישר אל חצרו האגדית של המלך ארתור במאה השישית לספירת הנוצרים.
עוברים מספר עמודים עד שגיבורנו מעכל את מרחב מחייתו החדש, מצדו השני של האטלנטי. בד בבד הוא לומד להכיר את יתרונו היחסי על בני הזמן ("ענק בין גמדים, גבר בין ילדים, חכם באדם בין חסרי בינה"), המאפשר לו להפוך את הממלכה הבריטית ל"שדה המשחקים הגדול ביותר שהתקיים אי פעם". אחרי שהוא מבסס את מעמדו כיד ימינו של המלך הוא כובש את הממלכה עם שלל המצאות מהפכניות כמו סבון, דפוס, רכבת, חשמל, טלגרף ורשת טלפונים, כשאפילו את קרבות האבירים הוא מחליף במשחק מוזר בשם בייסבול.
"ינקי מקונטיקט" הוא ספר חביב אך לא מענג כמו ספרי ההרפתקאות המוקדמים של טוויין. לצד הבלחות אירוניות המגחיכות את בני מינו ככלל, ובני אנגליה במאה השישית בפרט, נגרר כאן טוויין לעמודים ארוכים של טרחנות מעיקה, שלמרבה הצער לא זכו לנחת זרועו של עורך אסרטיבי, ולבטח יאתגרו את סף עצבנותו של הקורא בעידן הצ'יפ?קליפ. מתישים במיוחד הם החלקים בהם גובר יצרו הפדגוגי של הסופר, כמו בהרצאות הבנאליות על גנותה של העריצות וזכותה של החירות או בשיעורי היסוד על כלכלה ופיננסים של ממלכות מאוחדות.
אצל טוויין הכוונות תמיד פחות תמימות מהסיפורים. בין אם זה "בן המלך והעני" הלועג בדרכו למוסד המלוכה ובניו המנוונים, "האקלברי פין" המוקיע את מוסד העבדות, או הספר הנוכחי שנכנס חזיתית בשילוש הלא קדוש של מלוכה-כנסייה-אצולה. "כל כנסייה מוסדית היא ארגון פשע ממוסד", הוא קובע כעיקרון.
גרועה מכל היא הכנסייה הרומית-קתולית, ש"הפכה אומה של בני אדם לאומה של תולעים", בכך שהמציאה את "זכותם האלוהית של המלכים למשול". בד בבד לועג טוויין לכל אזרחיה הכנועים והתמימים של הממלכה, "כאילו יש להם סיבה לאהוב את המלך והכנסייה ואת בני האצולה ולכבדם יותר
משיש לעבד סיבה לאהוב ולכבד את השוט".
"ינקי מקונטיקט", שיצא לאור ב-1889, אומנם אינו מורבידי, מיואש ומריר כמו "הזר המסתורי", ו"מכתבים מתוך האדמה" שפורסמו בערוב ימיו של טוויין, אך כבר כאן אפשר למצוא אצבע מטיפה מאחורי כל דאחקה על אורחותיהם האינפנטיליים של אבירי הממלכה.
מרחץ הדמים האפוקליפטי שמסיים את הספר הוא כבר לא רק קריאת אזהרה לבני זמנו של טוויין, שנדבקו בקדחת הקדמה, אלא נבואה מצמררת המטרימה את לקחה של המאה ה-20: טכנולוגיה ומדע לא עושים את בני האדם לטובים יותר, אלא פשוט קטלניים יותר ביכולתם להשמיד איש את רעהו.
מארק טוויין ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת גרף, 367 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
