קו המשווה: המורדים שלי
המבואות המעולים והתרגומים החדשים והידידותיים מחזירים אלינו את יוסף בן מתתיהו ואפלטון בכל עוצמתם הקלאסית
- תובנות השבוע של מנחם בן
כמה יפה שיש אצלנו עוד חכמים ישראליים שמתרגמים ישירות מיוונית עתיקה, ומצרפים כמובן מבואות מעולים. של עצמם ושל אחרים. מבוא על ספרו של יוספוס פלביוס מאת יונתן פרייס ומבואות ואחריתות דבר על ספרו של אפלטון מאת ורד לב כנען, חגי כנען וגם אהרון שבתאי. כולם נדירים באיכותם.
מדהים במיוחד, למי שאולי לא הכיר את הדברים קודם, הוא המפגש עם הקלאסיקה ההיסטורית של יוסף בן מתתיהו. שפע אינסופי של סיפורים מלחמתיים, אנושיים, רומנטיים, רכילותיים, זוועתיים, מן ההיסטוריה היהודית-רומית מלפני כאלפיים שנה, כשהכל כתוב במין אינטמיות חמה של מי שהכיר את הדברים מקרוב.
הטקסט של אפלטון, לעומת זאת, פותח לנו פתח מעניין ביותר לא רק לטיב ההבנות של המורה הגדול שלו, סוקרטס, שיכול להיחשב מבחינות רבות כפילוסוף הראשון בעולם המערבי (לא כולל קהלת האלוהי ושאר נביאי התנ"ך), אלא גם לתרבות היחסים ההומוסקסואלית, למשל, ביוון העתיקה.
לא פשוט ,כמובן, ולא קליל, להיכנס לעומק הספרים העתיקים האלה, אבל מי שיתנסה בזה יופתע מן החיוניות. כמו מן האוב יעלו לפנינו דמויות נושמות וחיות לגמרי, שקודם היכרנו בעיקר מתוך סיכומים היסטוריים. תבינו, יוסף בן מתתיהו עצמו התחתן עם אחת מבנותיו של טיטוס מחריב ירושלים. זה בערך עומק המשפחתיות והקרבה כאן. זה לא היסטוריון שכותב על המרד הגדול ברומאים, אלא מי שהשתתף בו בתפקיד בכיר (כמפקד המרד בגליל, כזכור).
גם סיפורי אהבה יש לנו כאן בשפע, כמובן, ובין השאר, סיפור האהבה האכזרית בין אנטוניוס לקליאופטרה (הספר, לא הסרט). כולם הופכים במהלך קריאת הספרים האלה לאנשים בשר ודם ממש, שרמת הבחישה, התכככנות והרוע שלהם מעמידה בצל כל תוכנית "הישרדות", מה עוד שכאן גזר הדין למפסיד הוא הרבה פעמים מוות ממש, כשכמעט כל אחד מן הגיבורים מנסה ללכוד את זולתו במלכודת מוות, רצח עינויי מוות או הוצאה להורג. החל מהורדוס שרצח את רוב בני משפחתו ועד לשליט בשם יונתן (לא החשמונאי) שהמית
ובכל זאת, די לצטט שני קטעים קצרים , ואפילו מינוריים, על הורדוס במקרה זה, כדי להבין את האופי האינטימי של הדברים המתוארים: "שלום (אחות הורדוס) אצה אל המלך וסיפרה לו על האזהרה. הורדוס לא יכול עוד לשלוט ברוחו. הוא ציווה לאסור באזיקים את שני בניו ולהפרידם זה מזה". או לחילופין: "בשל תשוקתו לאשתו (מרים החשמונאית) נצר המלך את לשונו והחריש, אבל שתי הנשים נמלאו חימה, וכדי לפגוע בהורדוס בנקודה הרגישה ביותר העלילו על מרים שהיא נואפת". בהמשך, כזכור, מוציא הורדוס את מרים להורג, באמצעות בית דין. אין גבול לזוועות ולתענוגות הקריאה בקלאסיקה ההיסטורית הבל-תיאמן הזאת בעסיסיותה הרצחנית והניאופית.
לספרו הנינוח לאין ערוך של אפלטון, שיחה בחיק הטבע האתונאי בין סוקרטס לידידו-אהובו הצעיר - נחזור בהזדמנות אחרת. בשלב זה רק נמליץ מאוד.
בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַמּוֹרְדִים שֶׁלִּי/ אֶת הַמּוֹרְדִים שֶׁלִּי שְׁחוּפֵי רַגְלַיִם/ יוֹחָנָן מִגּוּשׁ חָלָב הָיָה רָזֶה וְנֶאֱהָב/ וְשִׁמְעוֹן מִן הַמִּדְבָּר/ פְּחוּס רַגְלַיִם.
תמיד ייחשבו השורות החומלות-לעגניות האלה, הפותחות בקיצבן הרך את ספר שיריו הראשון של מאיר ויזלטיר, "פרק א', פרק ב'" (הוצאת "עכשיו", 1966) לשורות הראשונות שכתב, עוד לפני שנת העשרים שלו, כמדומה. אולי גם הן הושפעו מן הריגשה שעורר בו ספרו של יוספוס פלביוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם