פייפר קאט: לאה גולדברג הולכת לאיבוד
הרומן הגנוז של המשוררת הדגולה לאה גולדברג "אבדות" יוצא כעת לאור ומתברר כהחמצה כואבת. האם לשפוט אותה על נפילה אחת מתוך מאות כתבים מצוינים? רן יגיל מאמין שדווקא בשל גאוניותה יש להתייחס לרומן הבינוני-מינוס הזה בחומרה
אבדות, לאה גולדברג עטיפת הספר
הרומן נקרא כך כיוון שלאורך העלילה יש בו הרבה אובדנים וגם כי הדמויות הראשיות הן אובדות שלא לומר אובדניות, והדמויות המייצבות הן הדמויות המשניות והשוליות. היפה ברומן הוא הרקע הסטודנטיאלי-האינטלקטואלי שגולדברג מנסה לתאר שנייה לפני שכל האנשים החכמים הללו, צעירים וזקנים כאחד, יאבדו סופית את אירופה בגלל הצורר העומד וגרזן האימים שלו בפתח, או כמו שגולדברג כתבה זאת יפה ברשימה עיתונאית: "ואנחנו לא נשכח, אותך, את פצעי האוהב ואת פצעי השונא לא נשכח. ועד יום מותנו נישא אותה בקרבנו, את הכאב הגדול הזה ששמו אירופה - "אירופה שלכם", "אירופה שלהם" וכנראה... לא "אירופה שלנו" - אף כי אנחנו היינו שלה, מאוד שלה".
הצרה עם גולדברג היא שאין לה שום כישורים להיות מספרת הבונה עולם ודמויות אמינות. היא משוררת ענקית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה וגם הייתה מחזאית לא רעה למי שזוכר את "בעלת הארמון". שלא לומר מבקרת ספרות ותיאטרון מן המעלה הראשונה ומתרגמת וכמובן הסופרת לילדים הכי גדולה שהייתה לנו. פה ושם מבצבצת איזו שורה שירית מבריקה ברומן, אבל סופרת למבוגרים היא לא. למה?
קודם כל היא סוחטת את הדימוי או המטאפורה עד הסוף המר, מעמיסה ממנו וגודשת ממנה לעייפה. לא צריך את כל זה בפרוזה. הנה הפסקה הראשונה של הרומן, שימו לב איזה גודש: "כעורב גדול ופצוע צנח הערב על העיר. מייד פרצו הפנסים וככלבים עליזים ליקקו את האספלט החלק בלשונות צמאות, ארוכות, רדפו בנביחה צוהלת אחרי כל מכונית ברחוב; ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות;
קפצו על הנהר מבעד לקמרוני הגשר, הקל כסנאי שנתלה בין ענף לענף". עכשיו דמיינו את זה בא עליכם במאות עמודים.
כולה, ערב, פנסים, מכוניות, כמה עצים, נהר וגשר. אני מבין שזה מבע משולב עם נפשו הסעורה של הגיבור, אבל לא צריך להגזים, ולא טוב לפתוח כך רומן. ממש לא להאמין שזו היוצרת שכתבה את "בארץ אהבתי השקד פורח", "סליחות", "אהבתה של תרזה דימון", "את תלכי בשדה", "בואי כלה", "ימים לבנים", "חמסין של ניסן", "למדני אלוהי", "למי שאינו מאמין" "משירי ארץ אהבתי", "משירי הבן האובד". אני חושב שכבר הבנתם אותי, אבל אני חייב לציין גם את ספרי הילדים "דירה להשכיר", "איה פלוטו" ו"המפוזר מכפר אז"ר". יכול אדם לומר: נניח לה, אז היא כתבה משהו פחות טוב. לא! דווקא אותה בשל גאוניותה נשפוט בחומרה על הרומן הבינוני-מינוס הזה.
אימפריה של טוב טום, בדרך כלל. לאה גולדברג
צילום: כהן פריץ
אנשים טובים, למה לכם לקרוא רומן בינוני-מינוס של למעלה משלוש מאות עמודים, אם אתם יכולים לקבל את אותה תמצית חוויה שבינו לבינה ב-13 שורות גאוניות של אותה כותבת, סונטה אהב"ה - "נפרדנו כך" (בסונטה יש בדרך כלל 14, אבל בסונטת אהב"ה יש אחת פחות, 13. אהב"ה בגימטרייה = 13). אני מביא אותה כאן לפניכם כדי להזכיר נשכחות אהובות, וגם את הביצוע היפה של נורית גלרון. הלחן הוא של מירון מינסטר.
נפרדנו כך, היטב היטב חרה לי/ הערפל בינינו כחומה/ זאת הטיפה שעל ידי נותרה לי/ טיפת סגריר ודאי היא לא דמעה.// לדור הזה הבכי הוא כלימה/ הוא לא יבכה על אהבה גוססת/ ביום הדין ובלילות החסד/ אדיש וגא הוא לא יוריד דמעה.// נפרדנו כך: הרחוב המה המה/ דחפני איזה הלך/ ומנגד הערפל תלוי כהינומה// מאין בלבי חדווה חוגגת/ אולי בכל זאת, זו הייתה דמעה".
הברקה או החמצה? החמצה
"אבדות", לאה גולדברג, ספרית פועלים, 377 עמ'
לבלוג של רני יגיל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם