ראשי » תרבות » במה ואמנות » תיאטרון

הנמצא היורש לחנוך לוין?

שרית פוקס שמעה על ממשיך שהתגלה לחנוך לוין. קוראים לו עודד ליפשיץ, ומחזהו הראשון מוצג בתל אביב. ובכן, מה? לשמועה יש שחר, אבל זו רק תחילת היום

שמועה פרצה בעיר הבירה החילונית תל אביב: התגלה ממשיך לחנוך לוין בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לא בן, אלא מין אחיין, לא חקיין או יורש, אלא משורר שהושפע ויוצא לדרך עצמאית. מדובר בעודד ליפשיץ, 27, ובמחזה "הילדה שהיא בעצם מריצה" שמעלה תיאטרון האוניברסיטה.

רבים מחכים לנס התחייה של לוין, תיכוניסטים בני 14 מדקלמים במגמות תיאטרון את המונולוגים שלו בתקווה לישועה כלשהי. את המונולוגים של ליפשיץ לא ידקלמו בקלות. ליפשיץ חידתי ומקסים בשפה אישית עד אנטי קומוניקטיבית, בקטעי נונסנס, בכאב ישיר בלי נגיעות ליריות רבות מדי. הרבה יותר ישראלי ופחות גלותי מלוין וחף מנירויטיות גלויה ומענטוזים גרוטסקיים.

השפה שבורה אך נוגעת, על אף שאינה מובנת עד הסוף. היא קולעת לטריטוריית החלימה הקולקטיבית, שהרי זהו מחזה?חלום על ילדה שהסביבה מטילה עליה תפקיד של מריצה המסיעה נוסעים לא אנושיים (איכשהו אני נזכרת בסיפורו המקסים של צ'כוב "יגון", על אותו עגלון שמסיע נוסעים שאטומים לניסיונותיו לספר על מות בנו). עדנה שביט ביימה את מסע התחנות של הילדה באמצעים מינימליים כמין קומדיה דל ארטה או קרקס או תיאטרון שחור, שבו כולם לבושים שחור בין קלעים שחורים, למעט פאות צבעוניות מתחלפות ואביזרים מעטים, כמו כנפיו הלבנות של חתול הרחוב.

ליפשיץ משוכלל פחות מלוין בכתיבתו השירית, אבל הוא יוצר רציני בהתהוות. צדקו מפיצי השמועה שנזכרו בלוין: ליפשיץ מתאר מערכות יחסים של ניצול, שימוש, בגידה, חפצון. עולם האגדה של ההצגה פועל על פי חוקיות אבסורדית, כלומר, לא מנומקת אך בטוחה בצדקתה.

מסע התחנות של הילדה-מריצה כולל הסעה של קבצן עיוור שמתעלל בה, אבל דורש ממנה חמימות אנושית, ומיד אחריו אם ובנה שחזרו מהשוק. האם מתעמרת בילד שסוחב שק מלפפונים מכביד ומועלת באמונו בסוף המסע (בגידת ההורים הלווינית חוזרת בטקסט). חלונות דמיוניים נפתחים
בדרך ומתוך אחד בוקע מונולוג נפלא של אישה שבעלה מאס בה. גם עוברי אורח מזדמנים, כמו האישה שהתאלמנה ומתקשה לבטא רגש אמיתי.

במקום זה מציפים אותה זיכרונות על בגדים. שני ילדים וחפיסת עוגיות מתגלים בפינה אחרת, האחד מסרב לשתף את החבר שלו אפילו בעוגייה אחת, כי את העוגיות אפתה אמו ויש בהן אהבה רק בשביל ילד אחד. וגם דמות המספרת את האגדה על הילדה נמצאת על הבמה, מין מכשף בעל ציפורניים שחורות ארוכות ורעות שעל היחסים בינו לבין הדמות שלו, על זיוף ואמת ביצירה, אפשר להוסיף ולדבר אבל לא כאן.

בתוכניית ההצגה נופלת העין על משפט מוזר: "כתיבת המחזה נבעה מחוויות אישיות שקשורות למפגש הצורם של תמימות נעורים עם הכוח ההרסני של הצבא...". בניגוד לנימוסי מבקרים התקשרתי לליפשיץ לבקש הסבר. לא שלא הייתה לי תחושה שליפשיץ מדבר באגדה שלו על חברה דכאנית, כותשת יחידים פגיעים, כשם שלורקה הספרדי עשה זאת במולדת שלו כשתיאר תשוקות שנחנקות במשפחות דכאניות ובלי אף מילה פוליטית (וכשם שלוין עשה אחרי "מלכת האמבטיה", שהכעיסה וגורשה מהבמה, כשכתב על טרור בתוך משפחות).

ובכל זאת, כמעט נדהמתי לשמוע שליפשיץ מקשר בין עמידתו במחסומים באינתיפאדה השנייה, ימי התקרנפות ודרדור מוסרי, לדבריו, לבין ההצגה. ליפשיץ התגלה

כחייל גרוע בלכפות מרות במחסום, עד שהפך מין זומבי לא מתפקד. החלו כאבי ראש ותחושה של ניתוק מעצמו. "הנפש נפגשה עם תופעות שלא יכלה להכיל".

ליפשיץ מוסר את סיפורו, סיפורם של פגועי מלחמה רבים בארץ שתמונת העולם שלהם רוסקה, אמונותיהם וזהותם טולטלו, דרך עלילה פיוטית, עם דימויים וסמלים שמבטאים את הצער על בני אדם לא אנושיים. והוא מאמין שהפיוט אפקטיבי יותר מקריאה לדברים בשמם, כי נפש הצופה סופגת את העולם הסמלי כמו בתהליך של חלום, ועם פחות התנגדות. כן, ליפשיץ אומר לי שהוא מאמין בשינוי ובהשפעה באמצעות אמנות. וזה יפה, כי כל יוצר רציני מקווה לחולל שינוי כשם שכל אמן רציני חייב להיות מגלומן.

 השאלה היא אם יש אמנות שמשפיעה על אמונותיו של קהל? הלכתי לראות את קרקס הפלאים מטולוז שביקר בקאמרי. מין אגדה קרקסית בתוך מחנה פליטים או שיירי ציביליזציה, ועם בני אדם קטועים וגדומים ושרופים, ומכות גז, ואזעקות. אבל הפגועים הם וירטואוזים באמנות הגוף, להטוטנים, לוליינים, שעושים שימוש מדהים בשאריות הגוף, והקהל צוחק ומוחא כפיים.

ילד קטן שסוחב שק תפוחי אדמה ענקי שמתפורר לו ומנסה להחזיר את התפודים בלי ליפול, מצחיק אותם. איש מקופל לשניים שנשרף מכבל חשמלי, מצחיק אותם. האם לזה התכוונו יוצרי האירוע, בני גילו של ליפשיץ? לספר בדיחות זוועה לאנשים שחיים בתוך זוועה ולהרגיע אותם? אני לא בטוחה. הם בטח מאמינים שהאירוע שלהם יעורר אימה מהאופי האנושי. אבל כדי לטלטל צריך להכעיס, והם לא יכולים להרשות לעצמם. כך לא בונים הצלחה מסחרית (דרך אגב, נהניתי, וזה נורא).

לכן נראה שצדק הפילוסוף הרברט מרקוזה כשטען שהאמנות עצמה היא התיקון. לא התוכן כמו הצורה. אמנות נועזת, מורכבת, מהמרת, כזאת שגורמת להתעלות, תוך כדי קשיי התמודדות של הקהל, עד לקתרזיס. בעזרתה נהיה אנשים בעלי מנעד רגשי רחב יותר, נרגיש קצת יותר בבית בעולם, נדרוש חופש לעצמנו ולזולתנו. לשם מכוון ליפשיץ. האם יצליח?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...