ביג בן: קומדיה של טעויות
על הקומדיה המושלמת "תעלולי סקפן", על הטעויות של גואל פינטו, על תביעות דיבה המאיימות על חופש העיתונות ועל מכוניות הגז הזולות. מנחם בן עם תובנות השבוע
אודי בן משה זוכה פרס התיאטרון הישראלי לבמאי השנה פעמיים (2007 ו-2008). הוא באמת גאון, שהשחקנים בהצגות שלו כולם מגיעים לשיאי גאונות במשחק שלהם. אני אומר את זה על סמך שלוש הצגות שלו שראיתי: "המצליחים", "הנפש הטובה מסצ'ואן" והשבוע "תעלולי סקפן" של מולייר בתיאטרון החאן, מין סיפור תעלולים אכזריים פרועים ומצחיקים מהמאה ה-17 הנוגעים ליחסי זוגות וליחסי אבות וצאצאיהם. אין טעם לפרט.
- לטור הספרותי של מנחם בן
התרגום של אלתרמן די מיושן למען האמת (ומכיוון שלא מדובר בחרוזים לא ניכרת בו הווירטואוזיות האלתרמנית), אבל לא ייאמן כמה זה מצחיק ומושלם. אין דברים כאלה. אני חייב למנות את השחקנים בשמותיהם ובראשם סקפן עצמו השחקן ויטלי פרידלנד. שני האבות: אריה
גם הצעירים היו מושלמים על פי דרכם: שתי היפהפיות שמרית לוסטיג ונילי רוגל ושני הצעירים: יואב היימן ואודי רוטשילד. מתי נחנך את העם הזה לתיאטרון במיטבו?
ממש לא האמנתי למשמע אוזניי: ראיתי את גואל אומר לפותנה ולאלירז: "אם יש חיה בטבע שאני שונא זה לטאה וקוף". מה? מה? מה? השתגעת? לשנוא קוף (איזה יצור מקסים ומדהים)? לשנוא לטאה (איזה יצור מקסים ומדהים)? ולמה אתה שונא גואל? "כי הם מפחידים" אמר הבחור.
כמה שעות קודם תוך כדי זפזופ ראיתי את פותנה שואלת את גואל כמה יהודים יש בארה"ב והוא עונה: "20 מיליון". 20 מיליון? אבל הרי יש רק חמישה-שישה מיליון יהודים בארה"ב כידוע. אלמנטרי גואל.
ועוד: הנה שאלה מוסרית לדוגמה: אם במקרה אכן יגיעו אלירז וגואל לגמר האם חובה על אלירז לקיים את ההבטחה שסחט ממנו גואל (נוכח כל עם ישראל) להתנשק צרפתית (פיחסה) עם גואל?
הניסיונות להשתיק את התקשורת באמצעות הגשת תביעות דיבה בסכומי ענק, מסמי עופר דרך שרה נתניהו עד שלדון אדלסון, הם איום אמיתי על חופש העיתונות, וממילא כל מי שמגיש תביעות כאלה הוא אויב העיתונות. הבעיה היא לא עצם הגשת תביעת הדיבה אלא הסכומים. סכומים כאלה הם ניסיון מפורש לאיים ולהשתיק - מיליון, שלושה מיליון, עשרה מיליון - וצריך לקוות ששופטי ישראל יידעו ויבינו על מה הם צריכים להגן בבואם להחליט.
מעבר לזה צריכה הכנסת לקבוע סכום מקסימום להגבלת הסכומים בתביעות דיבה נגד העיתונות. כי אחרת המיליונרים והמיליארדרים ישלטו בנו. ובעוד אני כותב אני שומע שסמי עופר ביטל את התלונה שלו נגד מיקי רוזנטל. מצוין. וכל הכבוד.
תראו, יכול להיות שאני נוגע כאן בעניין כלכלי שאני לא מבין אותו ובכל זאת לא ברור לי מדוע מסרבת העיתונות הכלכלית שלנו, הבוחנת שוב ושוב ומסקרת שוב ושוב את סיפור מכוניות החשמל העתידיות, לדווח לציבור בהרחבה הראויה על אופציית מכוניות הגז הזמינות כאן ועכשיו, שכידוע מזהמות פחות ממכוניות הבנזין ועולות חצי במחיר הדלק.
העניין הוא כזה: אחרי שמכוניתנו הישנה (דייהטסו אפלאוז) שבקה חיים פחות או יותר אחרי 400 אלף ק"מ, קנינו מכונית משומשת אחרת - מאזדה 2002, שהותקן בה גם מנוע גז (נוסף למנוע הבנזין הרגיל). וזה עולה לנו חצי, כמעט חצי, ממחיר הבנזין.
כשאני נוסע מתל אביב לכרמיאל זה כבר לא עולה לי 150 שקלים נניח, אלא 80 שקלים בלבד. ותודו שיש הבדל. אז למה העיתונות הכלכלית לא מספרת לנו כמעט על האופציה הזאת?
כדי להבין עד כמה רן ערגלית מתמצא באמת בשירת יונה וולך ובכל העניין הספרותי כולו די לשמוע איך קרא לה שוב ושוב במועצת הלא ממש חכמים שלו בשבת הקודמת: "יונה ואלאך" - משל הייתה הבת דודה של (הרע או המכוער ההוא) אלי ואלאך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם