שירו איתי, עכשיו במבצע

לבשו את הבגדים הנוצצים והמגוחכים ביותר שיש לכם בארון כשאתם שרים ורוקדים את הטקסט הזה. ירון טן ברינק חובט בטרנד המיותר מספר 3: מיוזיקלס

ירון טן-ברינק | 20/2/2010 9:14

"מיוזיקלס מייצרים תחושה טובה. הם אומרים שהעולם הוא מקום טוב יותר. טוענים שזאת לא המציאות אבל למי אכפת? יש יותר מדי מציאות בימינו" (שירלי ג'ונס האמא של "משפחת פרטרידג'")

אל תקראו את הטקסט הזה. שירו אותו בחרוזים. רקדו אותו בצעדים מסונכרנים. לבשו את הבגדים הנוצצים והמגוחכים ביותר שיש לכם בארון כשאתם שרים ורוקדים את הטקסט הזה. חייכו חיוך גדול ומזויף ועשו מעצמכם אידיוטים כשאתם מפזמים ומפזזים את הטקסט הזה.

באמת חבל ש"תרבות מעריב" הוא לא מיוזיקל והחיים אינם מחזמר. היינו נותנים לכם פה וואחד שואו ופותרים את משבר העיתונות המודפסת. כך עושים עכשיו כולם כשהם רוצים למכור לכם משהו. יוגורט, אבקת כביסה, מוצרי עוף מעובדים, ממירי HD, מכשירי חשמל, בנק לעובדי מדינה, מה שאתם רוצים - פתאום כל פרסומת שנייה מוגשת במחול ובזמר ובערכי הפקה שלא היו מביישים את ברודווי פינת בוליווד.

אין מנוס מהמסקנה: מדובר בטרנד המופרך ביותר של זמננו.

בחו''ל זה עובד, בארץ פחות. פרסומת מרקדת לשקם אלקטריק צילום: אלירן אביטל, יח''צ

"מעט מאוד אנשים יודעים את זה עליי אבל אני מת על מחזות זמר. בעיקר כטכניקת עינוי סדיסטית" (אוזי אוסבורן, הסבא של המטאל ).

המיוזיקל חוגג בעולם כבר כמעט עשור לחזרתו אל מפת הטרנד. בשנים האחרונות הוא הגיע לשיאו כתופעה אופנתית עם השתלטותה של אימפריית "היי סקול מיוזיקל" על נפשותיהם של ילדים מסביב לגלובוס וכיבושם של אחיהם הגדולים והמגניבים באמצעות סדרת הדרמה המוזיקלית Glee, פצצת הבאזז הגדולה של השנה בטלוויזיה האמריקנית (משודרת בארץ בערוץ Yes Stars Next ).

ההצלחה הזאת לא מגיעה משום מקום. יש לה בסיס תרבותי איתן ויסודות היסטוריים מוצקים. זה התחיל ב-2001

עם "מולן רוז'" הלוהט של באז לרמן קיבל רוח גבית מהשלאגרים של בימות ברודווי ולונדון שמעולם לא איבדו את כוח משיכתם גלש אל הריאליטי בתחרויות להכתרת כוכבי המיוזיקלס הבאים שהפכו להיסטריה בבריטניה ומשם פילס דרכו גם אל סדרות דרמה אמריקניות - ללא הבדל דת גזע וז'אנר - שדאגו לארגן לעצמן פרקי מיוזיקל מיוחדים (בעיקר בעקבות "עוד פעם ברגש" הספישל המבריק של "באפי ציידת ערפדים" ).

הם אוהבים מחזות זמר. הם גדלו על מחזות זמר. אנחנו לא.

רוצים להרגיש מנהטן. המחזמר ''מרי לו'' ג'ראר אלון

"הלכתי לראות מחזמר נוראי. דיברתי קצת עם עצמי ומאחורינו עשו לי'שששש'. זה מעניין שהם רוצים שאהיה אילם בדיוק כשהתפללתי להיות חירש" (סטיבן רייט, האח החורג של הסטנד-אפ )

בישראל לא כל כך אוהבים מחזות זמר. בעשור שעבר נרשמו בעיקר כישלונות בז'אנר. פה ושם הצלחות זערוריות. אורי פסטר, במאי המיוזיקלס המוביל בארץ, נאלץ לעבוד בעיקר בחו"ל. ההודעה על שילובה של נינט טייב במחזמר חדש של בית ליסין ("אביב מתעורר") עוררה תדהמה לא רק בגלל ליהוקה של כוכבת הפופ לתיאטרון רפרטוארי אלא גם כי מפתיע שיש עדיין מישהו שמאמין שאפשר לעשות כסף ממיוזיקל עברי.

ואולי הבעיה היא שהמיוזיקלס שעולים על הבמות בארץ בדרך כלל מתורגמים ומיובאים מחו"ל ולגמרי בלתי רלוונטיים לעולמו של הישראלי הממוצע. מדובר בז'אנר אסקפיסטי מיסודו אבל כדי ליהנות ממנו חייבת להיות נקודת חיבור תרבותית.

זה לא מקרי ש"סלאח שבתי" הוא המחזמר המקורי המצליח בכל הזמנים. זה לא מקרי שעברו כמעט 25 שנה מאז "מאמי", אופרת הרוק הישראלית היחידה שחצתה את גבולות צוותא. זה פשוט לא חלק מהדנ"א הלאומי.

לא חלק מהדנ''א הלאומי. ''מאמא מיה'' יחסי ציבור

"אני אוהב אימה. אני אוהב פנטזיה. אני אוהב מיוזיקלס. אני מתעניין במה שלא קורה בחיים האמיתיים כדרך להעיר על מה שכן קורה בחיים האמיתיים" (ג'וס ווידון האבא של "באפי ציידת הערפדים")

לא קשה לדמיין את השממה המחשבתית בישיבות הקריאייטיב של משרדי הפרסום שאחראיים לייבוא הטרנד: משהו עם ריח של חו"ל כמו שצרכנים טיפשים אוהבים. משהו עם היבריש של עברית מאונגלזת ואנגלית מעוברתת. משהו עממי ומבדר שקורץ גם לשמאלנים ההומואים בתל אביב. משהו שרץ עכשיו חזק באמריקה. אולי מיוזיקל? כן, מיוזיקל!

בוא'נה אחי, הבאנו אותה. תותחים. כרישים. איך לא חשבו על זה קודם. איך לא חשבו על זה קודם? ובכן זה בדיוק הקטע. כן חשבו. אפילו ניסו. ותנחשו מה? לא עובד. על אף רצונם של כמה עשרות אלפי אנשים בתעשיית הבידור והמדיה לצמצם את עיניהם ולדמיין שהם חיים במנהטן יש טרנדים מיובאים ותופעות תרבותיות זרות שמערכת העיכול הישראלית מסרבת להסתגל אליהם. תשאלו את הזכיינים של סטארבקס.