אמריקן איידול 8: דרוש ידע מוזיקלי
הפער בין אלה שיש להם ואלה שאין להם רק הולך וגדל בעונה השמינית של אמריקן איידול. הטוב ביותר רק נהיה הרבה יותר טוב, אבל מה יש לו שאין לאחרים? זה כל הסוד
אז איך "דוני דארקו" קשור לאמריקן איידול? בגלל שיר הנושא של הסרט. גארי ג'ולס לקח את הלהיט של "דמעות לפחדים" מ-1982 ועשה לו עיבוד רגיש, עצוב, נוגע ללב (תראו את הקליפ מיוטיוב, מומלץ). אני מוכנה להתערב שאדם למברט, שהודה השבוע שהוא עוקב אחרי אמריקן איידול כבר שמונה שנים, ידע בדיוק שזה השיר שהוא ישיר כשיגיע ערב הנושא "שירים מהשנה שנולדתי בה". ואני משוכנעת שלמברט, עם הידע הרחב שהוא מפגין עד כה בתרבות הפופ, הוא ממעריצי "דוני דארקו".
ההערכה שלי אל אדם רק הולכת וגדלה משבוע לשבוע. את העובדה שהוא יודע לשיר כבר ביסס באודישן הראשון שלו. את היכולת שלו לתרגם שירים לסגנון שלו – להפוך אותם לשלו, כמו שהשופטים אוהבים להגיד – כבר הוכיח בשבוע הוליווד, כששר את "תאמין" של שר. את הנסיון הנרחב שלו בהופעה בימתית כבר הציג בהופעה החיה הראשונה שלו – וממשיך להפגין בכל הופעה מאז.
לא צריך להיות מעבד מוזיקלי כדי להיות מקורי באמריקן איידול, צריך פשוט להכיר מוזיקה על כל גווניה, לאהוב מוזיקה – לא רק לשיר, אלא גם ובעיקר לשמוע. הרעיון של לקחת שיר ידוע ולהגיש אותו בעיבוד שונה לחלוטין ומפתיע דורש או היכרות נרחבת עם מוזיקה שהיא לא מיינסטרים, או יכולת לעבד בעצמך. את היכולת לעבד באמת שיש למעטים, בלי קשר לכישרון על הבמה או לקול טוב.
כריס דאוטרי שר בעונה 5 את "הולך בדרכי" של ג'וני קאש בסגנון רוק – עיבוד שעשתה להקת Live לפניו; דיווד קוק שר את "אלינור ריגבי" כשם שעשו Doxology לפניו; ואותו קוק שר את בילי ג'ין בעיבוד המופלא של כריס קורנל. מעטים מצופי אמריקן איידול שמעו את הגרסאות האלה לפני שדאוטרי או קוק הפכו אותן לרבי מכר (או רבי הורדה). אדם למברט עושה עכשיו את אותו הדבר בעונה 8.
הגירסה ל"טבעת האש" של ג'וני קאש ששר בשבוע הקאנטרי לפני מספר שבועות לא התקבלה באמריקה באהדה רבה, אבל את המקור שלה אפשר לייחס לדילאנה רובישו, שהתחרתה ב"רוקסטאר: סופרנובה" לפני כשלוש שנים (שווה לראות את ההופעה שלה, אגב, בלינק הזה). ואילו הגירסה האקוסטית של "עקבות דמעותיי" מזכירה במשהו את זו של גאווין מגראו.
אין כאן ביקורת על המקוריות של אדם, נהפוך הוא. בכל אחת מההופעות, התוצאה הסופית היתה אדם למברטית לחלוטין. הוא לא נשמע כמי שמחקה את המקור, הוא לא נראה כמי שהתחפש לזמר אחר. אבל זמר שמכיר
7. ליל ראונדס: בשבוע שעבר כתבתי על ליל שבמקום לפתח סגנון מובהק משלה, היא קופצת בין תחפושות משבוע לשבוע. נו, אז השבוע ליל התחפשה לטינה טרנר. וכמו שסיימון קאוול אמר לה, זאת היתה טינה טרנר סוג ב' או ג'. אני התייאשתי מליל סופית, והעובדה שהשבוע היתה לראשונה בשלישייה עם מספר ההצבעות הנמוך ביותר מרמזת שגם אמריקה מתחילה לאבד את האמונה במי שהייתה בשלב המוקדמות אחת הפייבוריטיות.
6. אנופ דסאי: אנופ חזר השבוע לסביבה הבטוחה שלו, עם עוד שיר בלדה שמוכיח שיש לו קול לא רע. ולמזלו, היו גרועים ממנו השבוע. אבל העובדה שאין לאנופ מה להציע מעבר ליכולת לשיר יפה שירי אהבה עומדת לו לרועץ. אם לא יעוף בשבוע הבא, זה יקרה בשבוע אחרי.
4. דני גוקי: אני מתקשה להבין את בחירת השיר של דני השבוע. "עמוד לצידי" של בן אי. קינג יצא בכלל בשנת 1961, כ-19 שנים לפני שדני הפציע לעולם, אבל דני בחר בעיבוד של השיר שיצא למצעדים ב-1980, השנה בה נולד גוקי. אז נכון, 1980 לא היתה שנה בקנה מידה של 1967 או משהו במוזיקה הפופולרית, אבל למה לבחור גירסה מזעזעת לשיר יפהפה אבל עתיק?
הבחירה רק הבליטה בעיניי את החולשה העיקרית של דני: הוא זחוח. מאז שאביו גילה לו בגיל הרך שהוא יודע לשיר, הוא מסתמך רק על הכשרון הזה. הוא לא פיתח את עצמו כפרפורמר, והוא אפילו לא עובר מסך כמוזיקאי. הוא יודע לשיר, כן, אבל זה לא מספיק – ודני נראה כמי שחושב שזה דווקא מספיק בהחלט. במקרה שלו, הפסד בחצי הגמר לכל היותר יכול רק להועיל: הוא עלול להבין שמה שחסר לו זה לא יכולת שירה, אלא הדבר הנוסף הזה, שגורם לאחרים להיות טובים ממנו.
אני מאד אוהבת את השיר, ואני מאד אוהבת את אליסון. וכן, גם השבוע היא שרה נפלא. אבל קשה לי עם העובדה שנערה בת 16 שרה שיר של אישה בוגרת, ונראית כמו מישהי בגיל העמידה. זה לא טבעי, זה לא נראה אמיתי, ולכן קשה לי להתרגש מההופעה הזו. ומ"אני לא יכולה לגרום לך לאהוב אותי" צריך להתרגש, עד דמעות אפילו.
זו הסיבה, לדעתי, שהאישיות של אליסון לא מתפרצת כפי שהשופטים העירו לה: היא פשוט משחקת בתפקיד המבוגרת, במקום להיות היא עצמה: נערה מתבגרת ומוכשרת בטירוף, שיכולה להיות הרבה יותר טובה ממה שהיא היתה השבוע.
2. מאט ג'יראוד: במידה רבה, ההופעה של מאט השבוע היתה עבורי ההפתעה הגדולה – ובין הטובות שנראו בעונה הזו. קודם כל, לשיר את סטיבי וונדר, כפי שהוכיחו עשרות מתמודדים בשנים קודמות, זה אחד האתגרים הקשים שיש. שנית, "מאהב במשרה זמנית" זה שיר קיטשי שאני אישית לא סובלת, ולהפוך אותו לשיר פאנקי שאני ארוץ לקנות מאייטיונס זה הישג בלתי רגיל.
1. אדם למברט: הרבה צופים נותרו עצבנים ומתוסכלים השבוע בארצות הברית. התוכנית החיה השבוע התארכה כשש דקות מעל למתוכנן, וכל מי שהקליט את אמריקן איידון ב-TiVo (המקבילה להוט מג'יק או יס מאקס) מצא שהתוכנית נקטעה בדיוק באמצע ההופעה של אדם. וקשה לי לחשוב על תסכול גדול מזה. מילא היו קוטעים את הופעת הזוועה של ליל או סקוט מקינטייר. אבל דווקא את מפגן הגאוניות של אדם למברט? את ההופעה הכי טובה של העונה, ובין הטובות ביותר אי פעם?
מצד שני, קוצר הזמן גרם לסיימון קאוול לראשונה בהיסטוריה של הסדרה (לפחות בשלבים שלפני הגמר) לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים – כביטוי של הערכה בשם כל השופטים. אפשר רק לדמיין איך אדם הרגיש באותו הרגע. וזה הגיע לו.
◄ אז הפרק הראשון החי שירד לאורך של שעה גלש בזמן. שאלה למפיקים: מה חשבתם שיקרה כשהוספתם שופטת רביעית העונה, ועוד אחת פטפטנית למדי?
◄ ועוד באותו עניין: למרות המחווה הנחמדה של סיימון, מרגיז שדווקא שתי ההופעות הטובות ביותר של הערב – זו של מאט ושל אדם – זכו להכי פחות זמן משוב מהשופטים. בכל זאת הייתי רוצה לשמוע את פאולה משתפכת בהגיגים בלתי מובנים בעליל על אדם, ואת ראנדי נובח בהתלהבות לעברו של מאט.
◄ ואם כבר מדברים על ראנדי ג'קסון: זה רק אני, או שהוא לגמריי הולך לאיבוד השנה?
◄ ומילה אחרונה על השופטים: פאולה עבדול חזרה! אחרי הופעות מפוכחות למדיי, המשוררת עבדול היא שוב בלתי מובנת בעליל. אפילו לא לסיימון.
◄ ההעמדה והשירה בהופעה הקבוצתית, בערב ההדחה, הולכים ונהיים גרועים משבוע לשבוע. אולי נוותר?
◄ קלי פיקלר בהופעת אורח? למה? היא לא ידעה לשיר כשהשתתפה בתוכנית, והיא לא יודעת לשיר גם עכשיו. אז מה חדש (חוץ מכריות האוויר שהושתלו לה לאחרונה)?
◄ אם סקוט מקינטייר היה שר בתוכנית הראשונה השבוע כמו ששר בתוכנית השנייה, הוא לא היה מודח. זו היתה ההופעה הטובה ביותר שלו העונה, לטעמי. ועם זאת: טוב שהיה, טוב שנגמר.
◄ בשבוע הבא נושא התוכנית הוא שירים מהקולנוע. יש למישהו ספק שאדם שוב יבריק?
נא להמתין לטעינת התגובות
