יומן המסע של איתי פרל: טילים וטיולים
איתי פרל ממשיך בטיול ההופעות שלו, ונע על הציר ההזוי שבין הופעה מול מי שלא מבין מה הוא שר, בידור קליל למדריכות במקלטים, וטילים בבאר שבע
הרבה מאד דיבור. בשבוע האחרון התעוררתי כל בוקר במיטה אחרת, ימים התחברו לחוויה אחת רציפה של תנועה. אני מנסה להיזכר, זה נראה לי רחוק מדי כדי להיזכר, וקרוב מדי בכדי להיחשב להיסטוריה.
השבוע התחיל בחאן שחרות. הגענו סביב השקיעה (ג'וש הצטרף אלי), פסגה צופה מזרחה אל הערבה, ומצד שני כדור השמש הכתום מנשק את החול. משום מקום צצה נערה בשרוול ושאלה אם נצטרף לארוחת ערב, יש מגלובה. כמובן.
הקור מקפיא, ותודה לס. ולג. שסידרו אותי עם ערכת קפה לטיול, שהפכה אותי לפופולרי על ההר קר הרוח ההוא. טיילנים אמיצים מוכי קור התגודדו איתנו סביב הפינג'אן שעבד בנגלות בלי הפסקה. למחרת עצרנו בפונדק נאות סמדר, נקודה הזכורה לי מהשירות הצבאי שלי, שרובו היה לא רחוק משם. אספרסו ארוך ועוד אחד אחריו. יש זמן, המשימה הבאה היא להגיע לניצנה.
עדר גמלים עצר אותנו בדרך לניצנה. כביש נידח וריק, חולות משני הצדדים, נוסעים מזרחה ממצפה רמון אל תוך השמש. גמל עמד וחייך בצד. לפני שהספקנו להגיד "קלוט את הגמל...", הם כבר היו עשרים, ובכל מקום, על הכביש לפנינו ומשני צדדיו. מסתבר שעלינו על כביש ללא מוצא, שנגמר בשער סגור של איזה בסיס.
חזרנו למצפה ובאנו מסביב. משאבי שדה, צומת טללים. הגענו לניצנה בחושך. עזרו לי לפרוק, התמקמתי תוך דקות בחדר גדול שנראה כמו אולם הרצאות שכזה, אבל כולו מרוצף במחצלות ומזרונים וכריות.
נאספו 20 מדריכים מקומיים, כמה אנשים מהישובים הסמוכים (עזוז, כמהין, קדש ברנע) וכשלושים חבר'ה, חניכים, עולים חדשים מאתיופיה שכמעט ולא מבינים מילה בעברית. היה ערב מיוחד מאד. הרגשתי את הקשר שלי לשפה העברית במובן הבלתי נפרד ממנה, ועם זאת ובניגוד גמור, הרגשתי את עצמי פונה אל העיניים הגדולות האלה, שאינן דוברות עברית, ומדבר איתן בסאב-טקסט ובמנגינות גיטרה. אחרי ההופעה כמה חבר'ה שאלו אותי אם הם יכולים לנגן, בכיף. זה הפך לג'אם סשן של כמה שעות אל תוך הלילה מלא הרוחות הקרות של פתחת ניצנה.
להקת פיקוד מילואים
בבוקר קיבלתי טלפון מחברים, מוזיקאים שהתנדבו למן להקת מילואים שכזו ונוסעים להופיע בחבל הבשור במקלטים. יאללה אני בא. התכנית שלי להיום פשוטה, לפגוש מישהו במצפה רמון בשש בערב, לתת לו פוסטרים לקראת הופעה שם בפברואר, ובערב יש לי הופעה במדרשת שדה בוקר בשבע וחצי בערב.
הורדתי את ג'וש בבאר שבע, כבר מרגישים מתח של איזור מלחמה. את החברים מ"להקת פיקוד המילואים" (שם שנתנו לה ילדים באחד המקלטים) פגשתי במרכז של איזה מושב תמים וירוק. השקט חשוד, כמעט לא עוברות מכוניות ואף אחד לא מסתובב בחוץ. חיילת צעירה מובילה אותנו למקלט בו יושבים כ-20 ילדים ומועסקים בשלל מלאכות, ציור ותפירה או סתם משחקים.
הוצאנו את הכלים מנרתיקיהם והתחלנו לנגן שירים מוכרים בלי הגברה. הכל עובד. אף פעם לא הייתי בלהקה צבאית, וזה חדש לי. המשכנו לעוד מקום לא רחוק, שם ישבו 30 מורות חיילות וטיפסו על הקירות או אחת על השניה מרוב שעמום. ניגנו 20 דקות חצי שעה, ויאללה למקום הבא.
זה היה אמור להיות אשדוד, ואני תכננתי להיפרד מהם ולנסוע דרומה להמשך יומי. פתאום הודיעו לנו שההופעה באשדוד בוטלה, וצריך לנסוע להופיע בבסיס לא רחוק ממצפה רמון. הזוי. נסעתי בטנדר השכור שלי בכביש יפיפה, ישר כמו סרגל, מוקף חולות, ורק שדרת עצים דלילה לאורכו שוברת ומנסרת את קרני אחר הצהריים הזהובות הנופלות עליו ממערב.
אוסף של אריק איינשטיין שהכנתי לי מבעוד מועד התנגן ברמקול ימין. "כמה טוב שבאת הביתה..." הגעתי למצפה, פגישה קצרה עם האיש מהפאב, ואני נוסע לחבור אל הלהקה בבסיס. סידרו לי אישור כניסה, וכשהגעתי כל הקהל כבר היה ישוב בכיסאות והלהקה כבר על הבמה (פה כבר היו כמאתיים איש, במה עם סאונד והכל). הצטרפתי והתחברתי תוך שניה.
על הרצפה למרגלותי הונחה רשימת שירים שמעולם לא ניגנתי. נעזרתי בחברים להתאפס על הסולמות והאקורדים, אני בסך הכל טוב בלהיזרק, מסתדר איכשהו ואפילו נהנה. "...רק שמור לי עליה... על אור עיניה..." הקהל
הפאב פצפון. באתי באיחור והזדרזתי להקים את הבמה. ההופעה הזו נסגרה דרך מישהי שהכרתי רק כמה ימים קודם באילת, הקהל הערב – סטודנטים לאקולוגיה בעיקר, תארים שני שלישי והלאה, חלקם זרים, (טורחים לפרט: "יש פה מגוואטמאלה ומהודו, יש פה איטלקים ונורווגים..." ועוד כל מיני שאני לא זוכר).
החדר היה דחוס, כ-50 איש בישיבה מזרחית, כמעט חבוקים. שתו אותי ואת הגיטרה בתשוקה ובשקט יחד עם הגולדסטאר בבקבוקי חצי ליטר שהגישו להם בכלום כסף. מישהו נתן לי את הדירה שלו לישון בה הלילה, "אל תדאג לי... אני מסודר להלילה" הוא אמר בחיוך ממזרי, ונעלם בין שדרת הבתים במעונות הסטודנטים.
למחרת היתה אמורה להיות לי הופעה בנחל עוז. היא התבטלה, הפאב נסגר, ואסור לקיים פה התקהלויות כאלה. הייתי גמור מארבע ההופעות של אתמול, וניצלתי את הזמן להתרעננות איטית. קפה של תחנת דלק עיכב אותי כשעה לא רחוק משדה בוקר. גור חמורים שיחק שם עם שני כלבים צעירים באמצע רחבת התדלוק, ריתקו אותי לחוסר הגיון שבמשחקם.
התחלתי כבר להתרגל לאורח החיים הזה. יש זמן. בצהריים נכנסתי לקניון בבאר שבע בשביל אינטרנט, וארוחת צהריים ונקלעתי לאזעקת 'צבע אדום'. מדהים לראות איך אנשים בשניה כאילו נספגים בקירות, מרגע הישמע הסירנה, תוך כמה שניות המקום נראה שומם לגמרי, אנשים רצים לפינות הממוגנות ונעלמים. לחץ אמיתי על הפנים של כולם.
התלבטתי אם לקפל את המחשב. מלצר קלט את ההיסוס שלי, וסימן לי "עזוב..." ניגשתי איתו למתחם המוגן וחיכינו בדממה כמה דקות. ברמקולים הודיעו שאפשר לצאת, וכמו לא קרה דבר, חזרו האנשים לקפה שלהם שאפילו לא התקרר. כמה טלפונים מודאגים מגלים שהנפילה היתה לא רחוק ונפגעו אנשים. עיניים מחפשות זהות והזדהות ריצדו מכל עבר ומצאו. מצאו חמלה משותפת ופחד משותף, מצאו נחמה וכמעט שחייכו. ואז נזכרו שזו מלחמה. כולם מתקשרים הביתה. גם אני.
איתי פרל, טיול הופעות, ינואר פברואר 2009:
20/1- יהוד/ מוזה ארט
21/1- ירושלים/ הקצה
22/1- קיבוץ המעפיל/ פאב הארובה
23/1- קיבוץ כברי/ מועדון לחבר
27/1- ראש פינה/ ג'וליאן
29/1- קיבוץ עמיר/ הקרפיון השיכור
30/1- קיבוץ ברעם/
31/1 מושב רמות/ מושבוצ
תאריכים נוספים יפורסמו בהמשך.
מי שנתקל באיתי פרל במסעו, על הבמה ומחוצה לה, מוזמן לשלוח לנו תמונות וכל תיעוד אחר דרך "כתוב לעורך".
לאתר של איתי פרל
למייספייס של איתי פרל
נא להמתין לטעינת התגובות
