יומן המסע של איתי פרל: בוקר חיפאי
40 איש הגיעו להופעה של איתי פרל בחיפה, 20 מתוכם השירו מבט אל הבמה, השאר נותרו עמומים – השאלה היא האם נוצר קשר בין המוזיקאי על הבמה והקהל שבא לשמוע אותו. עד שיקבל את התשובה, פרל אסיר תודה – על המסע, המקומות, המוזיקה ועל הציפייה לראות מה יקרה מחר
איתי פרל צילום: עמית ישראלי
אני זוקף ראש ומביט בחלון, המפרץ כולו נפרש לפני וגגות העיר נשפכים אליו בשלוות יום שישי. חיפה. אני בחיפה.
מהשבוע שעבר הספקתי לעשות לילה בצימר במצפה רמון, אחד באכסניית נוער בעין גדי, אחד בדירה בכפר סבא, אחד על הספה של גיוגא בת"א, בבית אבי בצפת ולילה אחד באוטו (לא מומלץ), זה היה לילה בהיר יחסית, אני זוכר כי המדבר היה בהיר, אפילו מסנוור לרגעים.
מוקדם יותר באותו ערב עברתי באשדוד, לא הייתה לי הופעה, רק רציתי לראות את המקום שבו אני עתיד להופיע בסיבוב הבא ולתת להם עותקים משני הדיסקים שלי כמתנה. הבעלים, שהוא גם השף היה מאד נחמד, וגם מאד עסוק, ראיתי רק מדי פעם כשהתפנה ממלאכתו וניגש לבדוק מה שלומי, ובכל ביקור כזה הוא כמובן הגיע עם איזו מנה מיוחדת, לאט לאט זה הפך לסעודת מלכים מהסוג שמאד נדיר למסע שלי.
התענגתי על כל מנה עד שכבר לא היה לי מקום להכניס ביס. אבל כששאלו אותי אם אני מצטרף לקינוח הנהנתי, הרי זו קיבה נפרדת. כשביקשתי חשבון הוא חייך ואמר ששילמתי כבר כשהבאתי דיסקים, סחר חליפין מהסוג הישן והטוב. יצאתי משם כיוון מדברה בלי תכנית של ממש ונסיבות לא מוצלחות הביאו אותי לעצור את הטנדר לקראת 4 בבוקר איפשהו לא רחוק משדה בוקר על איזו גבעה, הרגשתי שרעם המנוע מפר איזו דממה קדושה ומיהרתי לכבות אותו. אבל לא הרבה זמן אחר כך הדממה הזאת הפכה לאוסף רחשי מדבר שהולכים ומתגברים ככל שאני נעשה מודע להם. מהרוחות השורקות והנוהמות, רשרושי זוחלים אולי, ולחשי השיחים הבודדים.
בשלב מסוים התאספה סביב המכונית להקת כלבים סקרנית, שניים מהם לבנים, מייללים ונובחים בתורות. לקח להם זמן מה עד שנרגעו והסתלקו בחוסר עניין. התעוררתי תפוס צוואר ומבושל בשמש, לא רחוק מחווה של חובצי גבינות, שחשדו בי עוד מהלילה כשראו את הרכב שלי מרחוק. נתקלתי באישה אחת שם, שחשבה שאני איזה שודד או משהו. ניסיתי להסביר לה מה אני וזה לא היה כל כך פשוט כמו שזה נדמה, עזבתי את המקום כשהגבות שלה עוד מורמות בתמיהה.
הארץ נפתחת כמו שיר
והנה אנחנו היום כמה בקרים מאוחר יותר, בחיפה. אתמול הייתה הופעה בבית קפה כרמלי קטן. היו שם אולי 40 איש. אבל רק חצי מהם היו בקשר עין איתי. יכולתי לדעת בדיוק מתי הם מתרגשים, מתי הם מתמסרים לי בכל לב ומתי הם קצת נבוכים, מתנועעים באי נוחות בכיסאותיהם.
איתי פרל צילום: אילת גבאי
החללים הנפרדים בקפה לא אפשרו לי לראות את כל השאר, הייתי צריך לשאול ולרחרח אחרי ההופעה כדי לדעת אם הם היו בעניין. זה כבר לא החשש של "האם הם נהנים?". לאחרונה אני סומך על אנשים שאם הם רוצים ליהנות זו אחריות שלהם, או בחירה שלהם.
זה יותר כמו סקרנות שלי לדעת איזה מן מפגש נצליח –הם ואני- לייצר הערב, שיצדיק לפחות את העובדה שהתכנסנו דווקא כאן היום, ואת כמות הדלק שצרכה המכונית שלי בדרך. נראה שהיה מוצלח בסך הכל.
לפני ההופעה חשבתי שאני צריך לשמור על עצמי ולא לקרוע את הגרון, כדי לשמור כוחות לשתי ההופעות הרצופות של היומיים הבאים. אבל כבר בשיר השני החלטתי (או משהו החליט עליי) לא למנן ולהיות (שוב) האיש שמופיע עכשיו בפעם הראשונה והאחרונה.
משהו בעליבות
המרומזת מתנועת המלצרים בזמן ההופעה, מקשקוש הבלנדרים בדיוק ברגעים דורשי השקט של ההופעה, משהו בישירות המבטים של האנשים, שחיפשו בי משהו מעצמם מבעד לכל הרעש (כולל את הגיטרה שלי שחפרה לא מעט), ריגש אותי במיוחד וגרם לי להילחם קצת בעצמי.
כמובן שהובסתי בסופו של דבר, לקראת אמצע ההופעה כבר הייתי מישהו אחר. האגו נמס וכנוע, יוצא מהמשחק, ונשארים כמה שירים וכמה אנשים. שיחת לב אל לב בין זרים בבית קפה, שתיקות מחויכות, התפרצויות שירה ושאגות עידוד, צחוק מתגלגל ומעט בכי עצור.
כשנגמר השיר האחרון יצאתי מהר החוצה לצנן את הגוף המתנשף במשב החורפי של פסגת הכרמל. סיגריה אחת בשקט ואז לחזור להירגע, להביט בעייני האנשים שעכשיו הם חברים שלי ולעשות לחיים על איזו בירה.
איתי פרל צילום: איילת גבאי
כמה סיגריות וכמה בירות אחר כך, הסאונד-מן המקומי, שהוא גם מנהל את המקום, מתחיל לקפל את הציוד שלו, ואני את שלי, אחוות גלגול הכבלים הידועה מגלגלת שיחה של סוף הלילה. "אתה לא עייף?" הוא שואל. ואני חושב על חודש וחצי של מסע שכנראה תלויים לי על הכתף או סדוקים לי על המצח ובצידי העיניים וגרמו לו לשאול את השאלה הזו. אבל לי באיזשהו מקום ברור שהמסע האמיתי עוד כל כך ארוך שזה בטח לא הזמן לדבר על עייפות.
אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי (או שנתתי לעצמי) להיות האיש הזה, שעכשיו אורז את הגיטרות ומעמיס אותן על הטנדר בצורה כזו שהן כבר מושיטות יד לקראת הפריקה מחר ביעד הבא. אני מתרוקן מכוחותיי בכל ערב ומתמלא עד גדותיי בכל יום. בירידה מהכרמל והעלייה להר-כנען, מהסיבובים של ירושלים והגלישה בירידות לים המלח, מכביש הבקעה לעמק יזרעאל, מהערבה היבשה אל הגבעות הרכות של הנגב שנשפכות אל שפלת החוף. והארץ נפתחת כמו שיר, בית, פזמון, בית, פזמון. עולה ויורדת. רק לי אין בית. אבל אני שם איפה שתמיד הייתי צריך להיות. טיסת סולו. הופעת יחיד. טיול הופעות. ד"ש מהדרכים.
בוקר, חיפה 20/2/09 בית קפה על הכרמל.
ההופעות הבאות
ירושלים - "המרקיה" ערב ספונטני מיוחד - כניסה חופשית.
26/02/09 בשעה:21:30
קיבוץ רביבים
27/02/09 בשעה:21:30
תל אביב - קפה ביאליק
28/02/09 בשעה:22:30
לאתר של איתי פרל
למייספייס של איתי פרל
נא להמתין לטעינת התגובות
