יומן המסע של איתי פרל: אקורד הסיום
לפני חודשיים יצא פרל למסע פרטי מוזיקלי, לבד עם הגיטרה באוטו קטן, וברחבי הארץ. הוא הופיע בקיבוצים, מושבים, ערים קטנות וגדולות ופגש את הקהל שלו הכי מקרוב. עכשיו הוא חוזר לתל אביב ומסכם. התו האחרון - פרק א'
לאורך הטיול כתבתי פה על דברים שעברו עליי ודברים שעוברים לי בראש. עכשיו מגיע הפרק האחרון של היומן הזה, הפרק שמתייחס גם לשבוע האחרון וגם למסע כולו בראייה יותר רחבה.
החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. מכיוון שבהסתכלות על נקודת הסיום אני מפריד את הרגע לקראת מהרגע שאחרי. כל כך שונים הם בעיניי, ואני כל כך שונה בכל אחד מהם.
החלק הראשון נכתב ביומיים שלפני חזרתי לתל אביב, והחלק השני נכתב ביום יומיים שאחרי ההופעה האחרונה. היה לי כבוד ועונג לכתוב פה.
יום חמישי, שעת דמדומי ערב, במרקייה בירושלים ריחות חזקים של תבלינים מציפים את החדר. אני פורק את הציוד והולך להזיז את האוטו למקום מבטחים. בחודשיים האחרונים חזרתי אחרי זמן מה להיות איש עם אוטו.
בעבר זה היה ממש חלק מהזהות שלי עד שאיבדתי את הטנדר שהיה לי בתאונה טיפשית נטולת ביטוח מקיף. כבר למדתי ליהנות מלהיות איש בלי אוטו, בלי מוסך, בלי דוחות חנייה, בלי התזזית שאוחזת בעורפך כשאתה נכנס לעיר ולא יודע איפה לעזאזל להניח את עצמך. הפעם, יצא
בעוד יומיים אני חוזר הביתה. עכשיו אני וכל מי שאני נתקל בו מדברים איתי על סוף הטיול, גם אני כמותם מחפש מילות סיכום. אז הנה מכונת הכתיבה (הממוחשבת) כבר נפתחת, מבקשת גם היא לראות מה אגיד, ויש לי עוד שעתיים-שלוש עד שאני עולה להופיע. אולי השבוע האחרון מכיל איכשהו את כל מה שבן אדם (נניח אני) יכול לשאת ברמת התהומות והשיאים של מסע מסוג כזה.
בפאב בקיבוץ גבע לפני כמה ימים הייתה הופעה לא קלה, וכשאני אומר לא קלה אני מתכוון קשה, אחת הקשות. ודווקא אולי בגלל הציפיות הגבוהות שנבנו לקראתה. חברים טובים מעמק יזרעאל והסביבה הבטיחו שיבואו וקיימו. איתמר בא לנגן ולשיר איתי, ואחרים (ואהובים מאד) באו לפרגן ואפילו עזרו בהקמה. הסאונד היה מצוין.
אחרי השיר הראשון שעבר יפה, התחיל איזה רחש לעלות מאזור הבר, רחש של פטפוטי אלכוהול שאני כבר מכיר ונאלץ לסבול לפעמים. והרחש הפך לרעש ובאיזשהו שלב לקרנבל של צחוק וקשקושים שהתעלו על העוצמה של הרמקולים שלי. וגם אם היו לי רמקולים גדולים יותר לא הייתי רוצה להידחק לפינה של מלחמת ווליום. מה גם שההופעה שלי מבוססת לא מעט על מרווחי השקט הקצרים שבין צליל אחד לאחיו.
איזה שקט ואיזה נעליים, הפאב (שנקרא "האורווה" על שם ייעודו בעבר) נשמע כמו לול תרנגולות, ודווקא היו שם לא מעט אנשים שהיו לגמרי בקטע של ההופעה אבל השותקים לא מתגברים על הצועקים בדרך כלל.
אני מנסה בהומור ואחר כך בנימוס אבל אין עם מי לדבר, ואם כולם בפאב היו ככה הייתי ודאי נכנס לאיזה עולם פנימי, מדמיין שזה סרט ומנסה להעביר את הערב בפאסט פורוורד. אולי זה המצב הרגשי שהייתי בו שבוע לפני סוף המסע המיוחד הזה שאמר לי להפך, אם כבר תרגיש כל רגע עד קצהו, שיציף אותך גם אם זה מרגיש כמו סוג של עינוי. הרי לכל לילה יש את סוף הלילה, ומחר אני כבר במקום אחר לגמרי.
אז אני עוצם עיניים, אבל זה לא סרט, וזה לא סתם ערב שמחכה להיגמר. זו עוד הזדמנות פז שלי למרוד מול הפאסט פורוורד ומול הכלומיות של החיים. ומתוך תחושה כזו מתנקזות לאותו רגע כל שנות העשייה המוזיקלית שלי (בעצם 20 שנה אם אני חושב על הפעם הראשונה שהחזקתי גיטרה ביד).
שנים של ספקות ומכשולים, וגם של התעלות נפש ורגעי שיא. העיניים נפקחות ואתה בצומת דמיונית בה אתה נאלץ עכשיו לבחור למי להקשיב, מבין הקולות הקוראים לך להמשיך בדרך הטובה לבין אלה שמשפילים אותך ומזמינים אותך להתייאש. מדהים להבין שברגע האמת זה אתה שבוחר. וזה לא ברור שתבחר בטוב, לא מובן מאליו. אני מתעצבן.
סף הרגש נמוך ואני מאבד שליטה, יורד מהבמה ובחצי הכרה שטופת עלבון וכעס אני מנפץ בקבוק בירה חצי מלא על הרצפה וצורח שישתקו. אני על הבמה עכשיו ושישתקו הם וכל מי שאומר שאני לא. הזכוכיות מתפזרות ומושכות את תשומת הלב בחלל הפאב, קצף לבן תוסס על רצפת הבטון.
אני מתכנס לשנייה במבצר עולמי הפנימי ומקדיש את התפרצות הזעם הזאת לכל מי שאי פעם אמר לי לא. מהילדים בכיתה ג' שצחקו עליי כשניגנתי במנדולינה, דרך אנשים בתיכון שחשבו שאני פריק. ועד לחברות התקליטים, לישיבות הפלייליסט, לוועדות הקבלה המעליבות של תעשיית המוזיקה. ואפילו סביב המסע הזה לכל מי שנתן לי תחושה שאני לא ראוי, לא אמן. שמקומי תמיד בשוליים הבוציים (ואני דווקא אוהב שוליים בוציים), שאני פחות טוב מזה ומזה ובכלל הדבר האחרון שהעולם צריך עכשיו זה עוד זמר. נפלתי אל הקרב האבוד והמכור של האגו ואולי לא הייתי צריך.
דממה בחדר. הלב שלי דופק חזק והשנייה מרגישה כמו נצח, אני מביט סביב בפנים ההמומות וזה באמת נדמה היה לי כמו רגע ארוך אבל זו הייתה רק שנייה ומייד אחריה אני נרגע וחוזר לנגן כאילו כלום לא קרה. בוחר מעכשיו לשים לבי רק לחצי הטוב של הקהל. בוחר שוב להאמין שלמרות הכל אני עושה דבר טוב והולך בדרך נכונה. ושיחנקו המלעיזים. הם לא אשמים. סופת גשמים שוטפת את עמק יזרעאל וסערת הרגשות שוטפת אותי מבפנים. מחר יום חדש. מחר יום חדש.
למחרת באמת היה יום חדש, מקום חדש, עולם אחר. התחלתי את היום בנסיעה מרגיעה בנופי העמק שעכשיו היה שמשי ומבריק, נקי אחרי גשמי אתמול, וכמו מזג האוויר, גם סערת הרגשות של אתמול נראית לי כמו היסטוריה רחוקה.
אני לא מתחבר לאף אחד מהרעיונות שהביאו אותי להתפרץ אתמול, אני לא בתחרות עם אף אחד, ואין דרך לשפוט או למדוד אותי מביט בחלון על הגלבוע המזדקר ומולו השדות הירוקים רטובים ומנצנצים בשמש הצהריים. לא יאמן.
הגעתי לקראת ערב לקיבוץ גן שמואל ופגשתי אנשים מקסימים, ההופעה הייתה בפאב מקלטי קיבוצי צנוע מאד וקטן, כל מה שיכול להיות מאולתר- מאולתר. ספות ישנות ושולחן ביליארד בלוי, המקרר של הבירות מחוץ לבר והלקוחות משרתים את עצמם. אבל באותו ערב, מתוך מבטי האנשים, ומאיך שעברה החוויה המוזיקלית ממני אליהם ובחזרה, הרגשתי שאני בהיכל התרבות. אם מישהו שהיה שם קורא את השורות האלה אז תודה.
בדרך לרביבים אני מתחיל להתמלא באיזו תחושה חמה של געגוע, כבר מתייחס רגשית לצמתי הדרכים ופיתוליהן. לאורך הגבעות הרכות של מערב הנגב המחשבות על השיבה הביתה מתערבבות עם ההפך שלהן, ואני כבר מתגעגע לטיול עצמו. אם הייתי צריך להתחיל את המסע מהתחלה היום הייתי עושה זאת בשמחה גדולה.
יש לי עוד המון כוח וסקרנות שמספיקה לעוד חודשיים כאלה ואפילו יותר. אבל נדמה, על הכביש דרומה, בלב הסופה הרטובה הזו, שהטיול כמו שהתנהל לו עד עכשיו יודע בעצמו מה טוב בשבילו. שיש לי מן מדריך טיולים דמיוני שמוביל אותי צעד צעד דרך אתרי החובה של מסלול הזמר הנודד. כולל הסברים מפורטים שנשענים על ההיסטוריה שלי, וכולל משאלות לב סודיות שלא סיפרתי לאיש.
יש למסע הזה מצפן רגשי שלוקח אותי ביד דרך חוויות טובות ורעות, כדי שאלמד, או סתם כי ככה זה. אבל הדרך לרביבים לא סתם הרגישה כמו הדבר הנכון לעשות. בטיול הזה כל דרך היא כזו, וכל מה שקדם לה רק מכין אותך אליה כאילו הכל היה מתוכנן מראש.
רכזת התרבות הציגה אותי לפני ההופעה ובגאווה סיפרה שהנה אני אחרי חודשיים של מסע מגיע דווקא לשם למה שנראה כמו מסיבת הסיום של הטיול. אנשים שם כאילו ידעו מאיפה באתי, ראו את האבק בנעליי ואת הדרכים שהותירו בי סימנים וחיבקו אותי ואת המוסיקה. חגגתי את סוף המסע בערב שכרות בקיבוץ. מוקף חיוכים. לא הכרתי אף אחד. אבל הרגשתי שייך.
למחרת רוחות נגביות נשאו עננת חול שהאפילה מעט על הבוקר בקיבוץ. וקרני השמש שעברו דרכה קיבלו גוון חום כתום. צחצחתי שיניים ונכנסתי לאוטו. עכשיו שוב, ובפעם האחרונה למסע, אני בתחנת דלק באיזור באר שבע, בדרך לתל אביב. שותה קפה ומביט בסופת החול המשתוללת בחלון. כל הדרך מרביבים דמעות עומדות לי בשתי העיניים.
אני נוסע לאט. מתקשה להיפרד. כל כך הרבה פעמים נפרדתי בחודשיים האחרונים שאפשר היה לחשוב שאהיה מתורגל ושזה לא יהיה כל כך קשה. כתמיד אצלי, מושכים בי שני קצוות בו זמנית. אני מעכב את חזרתי לעיר ככל שאוכל, כדי למשוך את הטיול עוד קצת, אבל גם כל כך רוצה כבר להגיע הביתה.
כמו שזה נראה עכשיו הדבר המשמעותי שאקח איתי מהטיול הזה, זה לאהוב ולאמץ את האמת המשתקפת ממעשיי, יותר מזו המשתמעת ממילותי. ארצית ופשוטה ככל שתהיה. אני כמובן מכניס למשוואה הזו גם את הסתירה שבהיותי עוסק במילים. אני לוקח לי את הסופ"ש לכתוב דבר אחרון על המסע הזה. במבט אחד אחורה. תודה לכל מי שקורא. נתראה בצד השני.
כן, וד"ש מהדרכים.
לאתר של איתי
למייספייס של איתי
נא להמתין לטעינת התגובות
