יומן המסע של איתי פרל: חלק אחרון בהחלט
איתי פרל מסכם את המסע בן החודשיים, מספר על ההופעה האחרונה ומודה לאנשים שאיפשרו לכל זה לקרות. מה הלאה? התשובות באלבום הבא כנראה
האוטו דוהר תל אביבה. נתיבי איילון רועשים ומרוגשים כמו טרמינל עמוס של נמל התעופה הדמיוני. אני נזכר ביום שעברתי לכאן לפני כמעט עשר שנים. זר ולא שייך אבל מאמין שהנה באתי לטרוף את העיר הזאת. אז נכון אני מעט עייף ולא בן 20 אבל היזהרי תל אביב אני מגיע. שוב. ויש מאחורי צבא של חוויות, פנים ונופים שילכו איתי לכל מקום.
ליל מוצאי שבת בקפה ביאליק הרגיש באמת כמו מסיבת סוף מסלול. אבל גם כמו המשך טבעי של דרכי כמוזיקאי, המשך שלא יכולתי לדמיין כשרק יצאתי לדרך לפני כך וכך שנים, ואפילו לא כשיצאתי לדרך לפני חודשיים. ראיתי בקפה התל אביבי פרצופים שהכרתי מברעם, עין-גדי, גבעת ברנר, גבע, עמיר, אנשים שליוו אותי במסע באו לקבל איתי את סופו, ואנשים שמלווים אותי עוד הרבה אחורה מההתחלה ממש. היה ערב חגיגי ונהדר.
רוב הקהל הכיר אותי וידע את המילים של השירים. ודווקא דרכם אפשר היה לראות את מה שהשתנה בי. את מה שעשו לי 30 פעם של "ערב טוב, אני איתי פרל... והגעתי לכאן בשביל לנגן כמה שירים". בחנתי את מה שמוכר לי בעצמי מכל מיני זוויות וחזרתי עם קצה חוט של משהו חדש-ישן.
הביטחון הזה שהיה לי כשרק באתי לפה. מן אמונה פנימית שאני מה שאני ולא צריך להתנצל על זה. לפני כל ההתערבבות שלי בעולם שמתרגם מוסיקה לכסף, שמודד אמנות במצעדי מכירות. אז לא רציתי להתקבל לאיזה מועדון יוקרתי של מוצלחים, ועניין אותי להמציא את הגלגל יותר מאשר לרכב עליו. מאז קניתי כמה הבטחות וכמה חלומות לא-לי טרפו את לילותיי.
אני חוזר אל העיר הזאת שקיבלה אותי פעם חולמני וסקרן וכמו אז אני פתוח להצעות. ומוכן ליפול בקסמה שוב, וככל הנראה לטעות בה את אותן טעויות. וזה אולי נשמע טיפשי, אבל אני יודע אולי יותר מאי פעם, באילו טעויות כדאי לבחור.
הבוקר שאחרי מקבל אותי כמו תייר, אני מתעורר בדירה ותקרה תל אביבית גבוהה מביטה בי בחזרה. זה הבית שלי? נדמה לי או שחלמתי שלפני חודשיים לקחתי רכב שכור ועזבתי אל הלא ידוע. אל מסע שאף פעם לא התחיל ולעולם ימשיך. מי הייתי לפני ואיך נראה היה היום יום שלי ? האם אחרי 60 יום בדרכים אני סופסוף במיטה שהיא שלי ולא צריך לארוז את התרמיל ולומר שוב להתראות.
מוצף תחושות משונות, מן ג'טלג רגשי, אני יורד לרחוב וכמו מחפש בו משהו, בלי לדעת מה. אני מנסה לגלגל בראש את התגלגלות האירועים שדחפו אותי לצאת לטיול ועד היום. משחזר את צעדיי כדי לאתר את זהותי הקודמת. ובפינות של נחלת בנימין אני נתקל בה. והאיש ההוא רדוף ונדוד שינה, מבטו מרצד בחוסר שקט כמו פוחד להחמיץ דבר מה. והוא חולם בהקיץ על... הטיול שעשיתי אני.
היום אני רוצה לומר תודה לאנשים שעזרו לי גם אם זה רק במילה טובה ובחידוד הכוונה להגשים את החלום הזה, או יותר נכון להגשים את המציאות הזו. לגלית וולף, למאיה וגל ומירה מ"קויו", לאלון גרעיני, אסף גובר, אמיר פרי, שרון מלול, ענבל באשר, איתן קפלן. ולכל מי שזרק לי איזה רעיון או כיוון. תודה.
ואם חתמתי הרבה מהכתבים שלי ב"ד"ש מהדרכים" אני רוצה לנצל את הבמה הזאת בשביל כמה דרישות שלום החוצה לכמה אנשים טובים באמצע הדרך. פגשתי לא מעט כאלה, מקווה שלא אשכח אף אחד.
לגבי מהפאב של גבי באילת, ולקונין שנתן לי לישון על מזרון בסלון שני לילות, לסמדר מסמר, למשפחת רטנר מפארן ובמיוחד לאלה שאירחה אותי כמו מלך והפיקה אחלה ערב, ליונתן מחאן שחרות, לנעם ועפרי מניצנה, לטל ולאורי משדה בוקר, לאילם מגבעת ברנר, לשרון אביטל, ולעפרה, רועי ועמית מהמוזה ביהוד, ולאריק שבא לשיר איתי שם.
לאייל מ"הקצה" בירושלים, למירון אגר האלוף שהתארח שם, איתי מ"הארובה" בקיבוץ המעפיל (ולערן והדרה שסידרו לי מיטה בקיבוץ), לדלית מכברי, איתי מהג'וליאן בראש פינה (ועירו שהיה שם קודם), לאילן מ"הקרפיון השיכור" בקיבוץ עמיר, ליהודה מברעם, איילת מה"מושבוץ" ברמות, ליפעת מ"לה פצ'אנגה בכפ"ס, לאביטל ששרה איתי שם, ולנעם רותם שהתארח. לנתי שפריר מ"בלזק" באשדוד.
לנעמי מבארי (ולשיר מהפאב, ולאיילון שאירח אותי), לצחי מ"עשן הזמן" בבאר שבע ולטל שעשתה אחלה סאונד, ולדויד פרץ שהפליא בנגינתו. לגדי ממצפה רמון, לסיימון מעין גדי, לאורי מחיפה, לחן לב, להדר ולתום מגבע, ולאיתמר שבא לנגן, להדס מגן שמואל, נעם מהמרקייה בירושליים, ולמשפחת גוטפלד שאירחו אותי בהר גילה בליל חורף.
תודה גדולה לחברים שנתנו כתף וספה להיזרק בה מידי פעם, לגיוגא וסלוצקי, לג'וש, דביר, רוני וחיים, יעלי, אורי וליהיא נחשון, איה, ג'וני, אוהד, למאיה ששמרה לי על הבית, לאבא ואמא כמובן. תודה לדנה ולואי שגילו סבלנות וסובלנות למרות שערבבתי את ההרפתקה הזו שלי עם ההרפתקה המשותפת שלנו. אני חוזר עם כוחות מחודשים להסתער על האלבום החדש.
תודה מיוחדת לאלוהי צירופי המקרים ולכפתורי האי-הסתברות שסיפקו לי שלל מפגשים לא צפויים והזויים בכל מיני פינות של הארץ. המסע הזה עבר בדרכים המשיקות לאישי ולישראלי. עברנו ביחד מלחמה אחת ומערכת בחירות, סופות חול בדרום וסערת ברקים ורעמים בצפון. כמה אכזבות וכמה הפתעות טובות.
מוזר לי מאד לחזור. כי תמיד הייתי נווד, עוד בילדותי אבא שלי היה קורא לי "בדואי". תמיד הרגשתי שאני בא מאי שם ואני פה רק עכשיו. ובדרך כלל היה לי טוב כשהייתי בתנועה. מאז שהשתחררתי מהצבא אני מדבר על הטיול הגדול, במזרח או בדרום אמריקה, באוטו מחוף לחוף בארצות הברית או עם גיטרה ברציפי רכבת תחתית באירופה. אבל בער בי יותר הרצון לעשות מוזיקה. ותל אביב היתה ועודנה בשבילי ארץ אינסופית של עשייה והגשמה.
אפילו יש בי לפעמים את התחושה שבחרתי במוזיקה כדרך חיים בגלל האפשרות שהיא תיקח אותי למסעות כאלה. שהמוסיקה היא מתנת האורח שלי לכל מקום אליו אגיע. ואם חששתי שהמחויבות שלי לשפה העברית תגביל אותי לתחומי הארץ הזאת אז אני שמח לגלות שבשבילי, בינתיים, יש פה הכל מהכל.
כשיצאתי לפני חודשיים הדהדה בי התחושה הזאת. שהנה הדרך עצמה היא הבית ושסוף סוף אני חווה אורח חיים שמתכתב בצורה מדויקת עם מבנה האישיות שלי. וגם אם העיר הזאת סבבה אותי במעגליה ותמשיך לעשות כך, היום אני יודע שיש עוד כבישים רחבי נוף ומרחיבי לב שמחכים רק לי.
את השיעורים הגדולים אני בדרך כלל לומד לאט ולא בהכרח במודע. עברה עליי חוויה קיצונית וחד פעמית ואני מרגיש בר מזל על כך. מקווה לא ליפול כל כך מהר אל שגרת היום ואל תחלואי העיר. מי שפגש אותי בדרך ויפגוש אותי שוב מוזמן להזכיר לי איך הייתי אז ב"טיול ההופעות" באחת התקופות היפות של חיי.
להתראות
איתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
