אישה תחת השפעה
ניב שטנדל חושב ש"האמיצה" משתמש בדמות האישה כסמל לטיפוס חברתי חלש שיוצא לדרוש את הצדק שהחברה לא מסוגלת להעניק לו. ג'ודי פוסטר? הרבה יותר מהארי מזוהם עם ציצים
"האמיצה" מוצא את ג'ודי פוסטר בתחילתו דווקא בעמדה פגיעה למדי. זה עתה היא חוותה את המשבר האישי, הנפשי והפיזי הגדול של חייה, כשרגע לפני נישואיה המאושרים היא הותקפה ביחד עם בן זוגה בסנטרל פארק, כאילו מעולם לא נבחר רודי ג'וליאני. הגבר מת, ואריקה ביין האומללה מלקקת לאטה את פצעיה. לומדת לצאת אל הרחוב, לא לפחד מהסכנות הפוטנציאליות האורבות בגבה. את מבטחה היא שמה באקדח שאמור להבטיח את שלומה. אלא שתקרית אלימה אליה היא נקלעת במרכול מקומי הופכת אותה בן רגע לרוצחת, ומשם, מסתבר, קצרה הדרך להפיכתה לתאומתו דקת הגזרה והקטלנית של טראוויס ביקל.
"האמיצה" הוא אחד הנציגים הבולטים בגל סרטי הנקמה ששוטף מחדש את הוליווד, נישא על קצפה של הכלה הנקמנית מ"קיל ביל" ונושא עמו מזכרות משנות השבעים העליזות, בהן הארי לא היה פוטר אלא סתם מזוהם, וצ'ארלס ברונסון הגשים לאנשים משאלות מוות כיד המלך. ככל הסרטים הללו, גם "האמיצה" מתייצב למבחן הפרובלמטי: האם מדובר בסרט ויג'ילנטי תאב דם, פשיסטי ואלים לשמו (מעדות "משאלת מוות"), או שביצירה מורכבת יותר הבוחנת סוגיות צדק ומוסר (כיורשת מכוח קשר דם ל"נהג מונית")?
התשובה מורכבת כמו השאלה. ניל ג'ורדן, שמביים את הסרט במקצוענות מוחלטת, שומר את האלימות על רף אקשן גבוה אך לא בוטה מדי, ועוטף את הסיפור כולו בדיון אודות החיפוש אחר צדק בעולם שבו הצדק כפוף לסדר. זאת הוא עושה באמצעות דמותו של הבלש מרסר (טרנס הווארד המצוין), שוטר אידיאליסט שעליונותו של החוק נאמנה עליו, כובלת את ידיו מעשיית צדק במובן המערבוני של המילה, ומציבה אותו בהתלבטות לא קטנה בכל עניין הוויג'ילנט החדש בעיר.
מצד שני, הדיון שבמרכזו מציב "האמיצה" את העולם האלים שבו רשויות אינן מספקות עוד הגנה אמיתית לאזרח, הנאלץ לקחת את החוק לידיו, אינו מעמיק דיו ולא מחדש הרבה, מה שיגרום לרבים לפטור את הסרט בארבע המילים "הארי המזוהם עם ציצים". אבל לכל הפחות פוסטר, ג'ורדן ושאר יוצרי הסרט נוקטים כאן עמדה ברורה ולא מתחסדת בדילמה שבין צדק לסדר,
הממד הנוסף שמביא עמו "האמיצה" הוא העובדה שהפעם מדובר בגיבורה-נשית. זו אמנם לא הפעם הראשונה (למשל, "מיס 45" של אבל פררה) או האחרונה ("Descent" עם רוסאריו דוסון) שזה קורה, אבל יש בכך כדי לתת ליצירת הנקמה רובד נוסף, עמוק יותר. תקצר היריעה מלפרוש את כל תמת האישה "החלשה" הקמה להגן על עצמה בעולם גברי, אלים, מושחת מן היסוד ומבין רק כוח, אך כמובן שהתמה הזו משחקת כאן תפקיד מרכזי.
ג'ורדן ותסריטאיו משתמשים באישה כסמל לטיפוס חברתי בעל מעמד חלש שבוקע מקליפתו ויוצא לדרוש את הצדק שהחברה לא מסוגלת להעניק לו ולשכמותו. זו אינה אמירה חדשה או מקורית במיוחד, אבל היא עדיין אפקטיבית ורלוונטית כתמיד, ומנוסחת כאן באופן חד ובהיר, מבלי להידרש להטפות מוסרניות מחד או למעשי טבח שותתי דם מאידך.
צמד הבלשים המנהלים את החקירה יוצאים (באופן טבעי?) מנקודת ההנחה שמדובר בגבר, עד כדי כך שהם אינם מצליחים לזהות את הפושעת הניצבת ממש לנגד עיניהם. לכך תורמת חזותה של פוסטר והמטען הפילמוגרפי שהיא נושאת על כתפיה.
מ"הנאשמים", דרך "שתיקת הכבשים" ועד "הטיסה", פוסטר מקפידה לבחור תפקידים של נשים חזקות, דומיננטיות וששות אלי קרב, נשים שהן הכל חוץ מכנועות ונחבאות אל כלי המטבח. פוסטר מקרינה בה בעת קשיחות ופגיעות, בקולה ובחזותה, שיוצקים לתפקידים הללו תמיד נופך מרתק והופכים את הדמויות שהיא מגלמת למורכבות עוד יותר. גם אריקה ביין היא דמות כזו, פגיעה וחסינה ושברירית וחסונה בעת ובעונה אחת. מחסלת ורועדת, יורה ובוכה.
עודף מעשרים מילה: לא סתם "הארי המזוהם עם ציצים", לא סתם סרט נקמה פמיניסטי. מותחן עשוי היטב, עם סיפור ויג'ילנטי וקצת ערך מוסר-מוסף
נא להמתין לטעינת התגובות
