יומן החדרים: על "ירוק מים"
מריסה מדיירי הפכה ב"ירוק מים" את חיי העקורה לנדבך בבניית עצמה, בלי שתחוש שנאה כלפי אלה שגירשו את משפחתה מביתה
שהקריאה לא תסתיים. "ירוק מים" עטיפת הספר
"המים הם יסוד מרכזי בכתיבתה של מריסה מדיירי," כותב בעלה של הסופרת, הסופר וחוקר הספרות קלאודיו מגריס, באחרית דבר. אמת היא שהמים נוכחים ביומן הזה במופעים שונים – בחופי הים האדריאטי, בגשם הדולף מן הגג, בטפטוף מי ברז. כתיבתה של מדיירי, קובע מגריס, הנוכח גם בטקטס המוקדש לו, בהירה כמים אך מכילה גם בוץ קרקעית ושרידים של אנייה טבועה. ואכן, לעתים נדמה שנפש הכותבת היא כגוף מים מתנודד בגלל הרוח העזה שמעליו או בשל זרמי עומק סוחפים.
אך בכתיבה צנועה המכילה חיים שלמים בכלי שקוף וחסר יומרה, יכול כל קורא למצוא את היסודות החשופים ביותר לעיניו. ביומן שנכתב במשך שלוש שנים (מדיירי נפטרה ב-1996 מסרטן שפגע בה 15 שנים קודם לכן. היא מזכירה את הטיפולים בנימת אגב) הומחשו לי בעיקר חדרים שונים. חדרי מגורים. פינות שינה. החללים שבתוכם התעצבה.
כיוון שרשמי הפּליטוּת דומיננטיים כאן, החדרים הופכים לאתרי חיפוש אחר בית. החיפוש של מדיירי אינו קצר-נשימה. היא מתבוננת לאחור וסביב ואף פנימה, בסבלנות ובחיבה. אין בה שנאה כלפי האנשים שגרשו אותה ואת משפחתה מפיומה (היום ריאקה בקרואטיה). ועם זאת, בתיאור החדר הסגור בבית סבתה, הכוך בבניין הפליטים האיטלקיים שסולקו מיוגוסלביה של טיטו, הפינה בבית דודיה בלידו ומיטתה בפנימיית הנזירות בוונציה, היא נאחזת בדבקות במה שיש: "ניסיתי לתפוס מקום מועט ככל האפשר בחדרם של דודיי...ולא העזתי אפילו לגעת בחפצים שהקיפו אותי ולא היו שייכים לי." בנגיעה העדינה והמדויקת של כוח התיאור שלה מומחש הרעב לפרטיות, לשקט, לבטחון ולחום, כל מה שבונה בית סביב אדם.
בילדותה ונעוריה הבית היה המקום שבו נמצאת אימה. אותה אֵם שהיא אישיות מוארת ומכילה, שופעת חום ותושייה, המנחילה לבנותיה בטחון באהבתה למשך תהפוכות חייהן. כשמריסה מוזמנת לבית חברה, אמה ממשכנת צמיד ומעיל, "כך התאפשר לה לקנות לי ... מערכת בגדים שכללה מקטורן וסוודר ...בצבע ירוק-נילוס. ...הצבע ההוא נקרא גם צבע ירוק-מים, שמבחינתי, גם היום, הוא צבעה של האהבה."
אימהותה של אישה זאת אמנם ממלאת את חדרון הפליטים שבו מתגוררת המשפחה בטרייסטה במשך שנים, אבל את חסכי המקום הצר והרועש ממלאת אישיותה היצירתית של הכותבת. מדיירי הפכה את חיי העקורה לנדבך בבניית עצמה. היא מצאה מפלט בחדרי השירותים, שם היה חלון שהביא משהו ממה שנשאה הרוח מן החוץ. שם קראה ספרים שנקלעו לידיה. הקריאה עצמה היתה למפלט. החיים בתנאים ארעיים שאינם מתאימים להתפתחות בני אנוש, בזמניות שהייתה למשכן קבע, לא גרמו לה אומללות ולא עיכבו את התפתחותה. היא הייתה מודעת לעליבות הקובה שבה גרה, הרי היו לה חברות שגרו בבתים מטופחים, אך היא קיבלה את נתוני חייה בהשלמה ולמדה למצוא חרכי התבוננות בעולם.
מעמדת הבגרות המהורהרת מדיירי התבוננה במרכיבים שונים מעברה והפכה אותם לנקודות אחיזה מהימנות בהווה. היא בחרה לכתוב פרקים קצרים ודחוסים כטיפות גביש, בקיטועים רכים הנעים בלי דרמטיות בין הזמנים. בחירה זאת אינה מבקשת פופולאריות, ועם זאת, פשטות דרך הסיפור מעניקה חוויה נגישה, רציפה וכה מלאה.
מריסה מדיירי, "ירוק מים", מאיטלקית: יורם מלצר, סמטאות, 210 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם