חזרה לשורשים
החדש של ראיין אדאמס מחזיר אותו לעניינים, לורי אנדרסון משחזרת את ימי תהילתה בשנות השמונים ו"מלחמת העולמות" מקבלת טיפול מחודש ומפעים. דה אפלרויטר נמלא נוסטלגיה
מתישהו אני איבדתי את העניין בו, והוא החל להקליט אלבומים לפי ז’אנרים בשביל לשמור על עניין, כנראה. אחד מהם היה אלבום קאנטרי שורשי, ואחר היה על טהרת הרוק האלטרנטיבי הרועש, אבל איפשהו איבד אדאמס את הקול הפרטי והאישי שלו. האלבום החדש מחזיר לנו את ראיין אדאמס כמו שצריך. מיושב בדעתו, לא מחפש להרשים אף אחד, ומצליח לחזור לשורשי ההשפעות שלו עם הרבה נגיעות אישיות משלו.
אפילו שם האלבום ותמונת העטיפה, בה הוא נראה משעין את ראשו על ידיו, מרמזות על כך. אני שומע כאן השפעות חזקות של קרוסבי, סטילס ונאש וגראהם פארסונס למשל, אבל גם ווילקו ואנקל טופלו, והאוירה הכללית רגועה ואקוסטית. ברגעים היותר סוערים כאן, דוגמת שיר הפתיחה למשל או Halloweenhead המצוין, אדאמס שר מצוין ועבודת הגיטרות נשמעת מקצועית אבל עם טיפת לכלוך מתבקשת.
Two ו Everybody Knows הם שירים בסגנון הסופט-רוק של הסבנטיז, בעוד ש Tears Of Gold ו Pearls On A String הם דוגמאות נהדרות להשפעות הקאונטרי-פולק עליו. נסו את Two Hearts ואם זה לא יעשה לכם את זה אז הייתי ממליץ לכם לנסות את מזלכם בסגנון אחר, זה פשוט אחד השירים הכי טובים כאן. אה, כן, ונקודה חשובה נוספת היא כמובן אורכו של האלבום. 39 דקות בדיוק, ואם קראתם את הביקורת שכתבתי על המאניק סטריט פריצ’רזבעבר, אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון!
(Ryan Adams – Easy Tiger (Lost Highway 2007 הליקון
לורי אנדרסון היתה ונשארה תופעה ייחודית בעולם המוסיקה הנסיונית/ איזוטרית/ אלטרנטיבית. את המוסיקה שהיא עושה מגדירים כארט-רוק, מכיוון שהיא משתמשת באלמנטים שלקוחים מעולם האמנות הויזואלית, ובעיקר מתחום אמנות השפה. ההתעסקות שלה בשפה המדוברת והמושרת, מה שנקרא Spoken Word , הופכת את המוסיקליות שלה לקטועה, כלומר בנויה ממקטעים וורבלים שנשענים הרבה פעמים על מקצבים מיוחדים ולא תמיד סימטריים.
עד כאן ההסבר קצר שנועד להכין אתכם לקראת Big Science , אלבום המופת שלה שיצא במקור ב 1982, ובימים אלו רואה אור בהוצאה מחודשת וראויה. בראייה לאחור יש משהו באלבום הזה שהתאים לתקופה שבה הוא נוצר (על עטיפת הדיסק יש ציטוט מהשיר הראשון This Is The Time, And This Is The Record Of The Time), תקופה שבה החום של הגיטרות
ההשפעה של אנדרסון לא חרגה מגבולות המוסיקה הנסיונית, אך האלבום הזה נשאר כמו מוצר מוזיאוני חשוב ומעניין לכיוונים שהמוסיקה יכולה להגיע אליהם. מה שמוזר הוא שששיר אחד מתוך האלבום הפך לסוג של להיט, O Superman יצא כסינגל והצליח במצעדי הפיזמונים, דבר שגרם לקהילה האלטרנטיבית לגנות את אנדרסון (כנראה מתוך קנאה), אך אין ספק שההישג שלה מרשים. זהו כנראה האלבום הלא קומוניקטיבי הכי קומוניקטיבי שיצא אי פעם, הוא מרתק, מצחיק ומעורר התפעלות. אין טעם שאעבור על השירים עצמם מכיוון שהם כל כך אחרים, כל כך שונים ממה שאתם מכירים שכל ניתוח שלהם הוא מיותר מראש. צריך פשוט להקשיב ולהנות.
(Laurie Anderson – Big Science (Nonesuch 2007 התו השמיני
ההרכב הזה לא מספיק מוכר בארץ, וחבל. "ארכייב" הוקמו במקור על ידי שני קלידנים שרצו ליצור מוסיקה אלקטרונית מתוחכמת, אבל לא הצליחו בסופו של דבר להתנתק מהאהבות המוסיקליות האישיות שלהם, והחלו לשלב אלמנטים של רוק מתקדם, סטייל פינק פלויד, עם משהו שמזכיר שירי פופ. הגישה המתקתקה מעט שלהם הביאה להם הצלחה דווקא בצרפת, שם אוהבים אלטרנטיבה מעוגלת ונעימה יותר, ולכן הגיוני שאלבום ההופעה הראשון שלהם מתעד הופעה סוחפת שהוקלטה בינואר השנה ב"זנית" בפאריס.
הרבה זמן לא נהניתי כך מאלבום הופעה, ארכייב מנגנים ברצף, ללא הפסקות, ועוברים משיר לשיר בזרימה מרשימה. יש גם סוג של הגיון בזה, הם מצליחים להכניס את הקהל (ואת המאזין) לסוג של טראנס, לא מהסוג של מסיבות הטראנס, אלא אמביינטי יותר, רציני יותר. הקטע הראשון Lights הוא הכלי דרכו ארכייב עושים את זה. 15 דקות מענגות שנפתחות עם קלידים שמנגנים שטיח מהפנט במשך 5 דקות, כשאחריו הקצב האיטי מתחיל להזרים את העניינים קדימה.
שני השירים הבאים הקצביים והפופיים יותר באים בדיוק בזמן מבחינתי, אחרי הרצינות הכבדה של הקטע הפותח הם סוג של פינוק. Veins שהוא הדבר הכי קרוב כאן ללהיט רדיו, מבוצע בצורה נהדרת, ובעצם כל ההופעה הזו נשמעת קרוב מאוד לאיך שארכייב נשמעים באלבומי האולפן המצוינים שלהם. You Make Me Feel ו Fuck U הם שירי פופ-רוק אדירים וכך גם Sane עם הדרייב הסוחף שלו. Sit Back Down משתמש באלמנטים כמעט פסיכאדליים, ואילו Again הוא יצירה שמזכירה דברים גדולים כמו פיק פלויד ופורקיופיין טרי, ומתפרסת על פני 15 דקות משכרות.
הדיסק יצא גם במהדורה מיוחדת שכוללת די.וי.די. שמתעד את מסע ההופיות שלהם מהשנה הנוכחית. אם עוד לא נתקלתם בארכייב, זה מקום מצוין להתחיל בו. זהו מקום שמזכיר לנו שהיצירתיות בעולם הפופ והרוק לא חלפה מן העולם ושיש עוד מקום למוסיקאים שהחיפוש המוסיקלי מרגש אותם, כמו גם את הקהל שלהם.
התו השמיני (Archive – Live At The Zenith ( Archive 2007
אני מתאר לעצמי שחלק גדול מבני השלושים פלוס נתקלו מתישהו בגרסה המוסיקלית של ג’ף ווין למלחמת העולמות של ה’ ג’י וולס. אני משער שאצל חלק מכם, כמו אצלי, מדובר בסוג של נוסטלגיה, משהו שגדלנו עליו, חלק מפסקול ההתבגרות המוסיקלית שלנו. הסיפור המרתק (והקצת מפחיד אפילו), שהומחז/הולחן בצורה כל כך גאונית על ידי ווין, הצליח לקנות לו במהלך השנים מיליוני מעריצים ברחבי העולם.
ווין, שהלחין עד אז בעיקר לטלוויזיה, גייס לפרויקט הענק שלו נגנים מצוינים ואמנים בעלי שם, כמו ריצ’רד ברטון בתפקיד המספר וג’סטין הייוורד (סולן המודי בלוז) כזמר אורח. האלבום הכפול יצא ב- 1978 ומעולם לא הועלה על במה או נוגן בהופעה חיה. כמובן שלאורך השנים הפכה הגירסה המוסיקלית הזו למצרך מבוקש על גבול הפולחני, עד שבשנת 2005 יצאה סוף סוף גירסה מעודכנת ומשופרת על גבי דיסק כפול ומהודר, שכלל את כל חוברת התקליט המקורי עם ציוריה המרהיבים.
השלב הבא והמתבקש לא איחר לבוא, וב- 2006 הצליח ג’ף ווין להרים את הפרויקט האדיר הזה ולהביא אותו לבמה. לא מדובר בהישג פשוט. אל תשכחו שהעיבודים המקוריים היו מתוחכמים מאוד וכללו תזמורת סימפונית, צלילים עתידניים שבקעו מסינתיסייזרים מוקדמים, וקטעי משחק וקריינות ששולבו בצורה הומוגנית בתוך הרצף המוסיקלי. המופע המרהיב הזה כולל להקת נגנים מצוינת, שנראים על פי גילם כנגנים המקוריים, תזמורת מלאה, שחקנים ומסך שעליו מוקרנים קטעי אנימציה מהממים. אפילו ריצ’רד ברטון הענק נוכח כאן, עם קולו האדיר, על גבי המסך. מי שחסר כאן הוא כמובן פיל ליינוט (סולן ליזי הרזה), שהלך לעולמו בשנות השמונים, ואת מקומו בתור הכומר המשוגע ממלא שחקן/זמר אחר שלא מגיע לרמת הביצוע המטורפת של ליינוט. המופע נפתח עם קטע שלא הופיע בגירסה המקורית ומתאר את הפולשים ממאדים ברגעי ההחלטה שלהם לגבי הפלישה לכדור הארץ, נחמד אך לא נחוץ. מעבר לזה המופע מרהיב ומרגש, בעיקר למי שמכיר את הגירסה המקורית. נחמד לראות שמשקיעים בנוסטלגיה שגדלנו עליה, לא?
(The War Of The Worlds – Live On Stage (DVD Video – Universal 2007 גלובוס יונייטד
נא להמתין לטעינת התגובות
