הרגלים טובים, הרגלים רעים
כמה יוצרים שזכו לתהילה בעשורים קודמים החליטו להתקמבק בדיוק עכשיו: סוזן וגה עושה את זה מעולה, כריס קורנל עושה את זה גרוע. מזל שיש לנו את יוני בלוך. דה אפלרויטר
אומרים שככל שהציפיות גבוהות יותר, כך גם האכזבה גדולה יותר. אני מסכים עם זה ברמת העיקרון, אבל איך אפשר לעשות דבר כזה!! וזה לא שהיו לי ציפיות לא מבוססות. בכל זאת מדובר בזמר הרוק הגדול ביותר של הדור החדש (לפחות לפי דעתי).
קריס קורנל, האיש והאגדה, מבאס ברמות שאני לא זוכר כבר שנים. אני מרגיש כאילו שמישהו העליב אותי בכוונה. חבר טוב אמר לי שהתגובה הקשה שלי לקורנל החדש באה מאהבה, ובעצם זה נכון, אני עדיין חושב שסאונדגארדן היא היא להקת הגראנג' / הבי מטאל הטובה ביותר בשנות התשעים, וזה בעיקר בגלל קורנל. האיש כתב שירים מצוינים, שר עם אנרגיות ונשמה שלא היו לאף אחד אחר בסביבה, ואפילו ידע מתי לפרק את החבילה בזמן.
אחרי ההתפרקות של סאונדגארדן נשאלה כמובן השאלה מה הלאה, והתשובה הגיעה ב-1999 עם אלבום סולו כל כך טוב שגרם גם לספקנים שביננו לחייך מעונג. Euphoria Morning הוכיח שקורנל יכול לבד, ושבתור סינגר סונגרייטר הוא לא רק טוב, הוא ענק. אבל אז זה נגמר. בתחילת האלף השני קורנל כנראה נבהל, ומשום מה החליט שהוא מעדיף לא להישאר לבד, מה שהוליד את השידוך המיותר שנקרא אודיוסלייב. חברי רייג' אגנסט דה מאשין מנגנים מצוין וקורנל שר מצוין, אבל החיבור נשמע מאולץ מדי ואחרי שלושה אלבומים יותר מדי גם החבילה הזאת התפרקה.
רעד קל עבר בי כששמעתי לראשונה שהוא בדרך לאלבום סולו שני, אולי סוף סוף אחרי שמונה שנים הוא חוזר לעצמו. הסינגל הראשון היה שיר הנושא מתוך סרט הג'יימס בונד האחרון "קזינו רויאל".
קריס קורנל מודל 2007 הוא צל חיוור של האיש שהיה, חסר ביטחון בשירה שלו, כאילו הוא עצמו מרגיש שהשירים האלה פשוט לא טובים. מספרים שבהופעות שלו הוא בקושי מבצע אותם, וזה כמובן אומר משהו. השיר הכי טוב באלבום הוא גרסת כיסוי גראנג'ית ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון?! זה המקום היחיד שבו הצלחתי להאמין לו. לא הצלחתי בשיר הפותח שלא בטוח עם הוא שיר פופ או רוק כבד ובסופו של דבר הוא לא זה ולא זה, Arms Around Your Love הוא סוג של להיט שאם הייתם אומרים לי לפני עשר שנים שזה יהיה שיר של קורנל, הייתי כנראה אומר שאין לכם מושג מי הוא ולמה הוא מסוגל. ב- Safe And Sound קורנל נשמע כמו חיקוי של ג'ו קוקר, והטקסט של She'll Never Be Your Man בעצם די דבילי. ב-Ghosts יש קצת מהאלמנטים שאני אוהב בקורנל – כוח, הרמוניות מעניינות וסיום מרשים, אבל זה לא מספיק. אני יכול להמשיך כך עד השיר האחרון You Know My Name שכבר הזכרתי קודם, סילחו לי אם אני אוותר.
סוזאן וגה היא ממש לא עוד זמרת נחמדה. הקול העדין והקצת שברירי שלה, והשימוש הפחות או יותר קונוונציונלי שלה בכלי הנגינה, יכולים לבלבל ולגרום לך לחשוב שהמוזיקה שלה היא כזו שעוברת ליד האוזן. אבל מאז ומעולם היה בסוזאן וגה משהו מעבר לזה, משהו עמוק יותר.
אם זה במילות השירים, אם זה במנגינות הקליטות והמיוחדות שהיא כותבת ואם זה בעיבודים המעניינים שהיא עושה. אל תשכחו שמדובר באחת הזמרות המשפיעות ביותר של שנות השמונים ותחילת התשעים, נצר לדור הזמרות שבאו אחרי ג’וני מיטשל ולפני אלאניס מוריסט וחברותיה.
אחרי שסגרנו את הנושא הזה אפשר לגשת ולהקשיב ל"יופי ופשע", החדש שלה, ולהיווכח שווגה ממשיכה לשמור על רמה גבוהה של כתיבה, נגינה ויצירתיות בכלל. אלבומה החדש לא מביא לנו וגה אחרת. היא לא צריכה להמציא את עצמה מחדש, היא רק צריכה להיות פה ולעשות את מה שהיא עושה טוב. אני לא מצאתי כאן שירים שאני לא אוהב, רק סיפורים קטנים ויפים כמו השיר על ניו יורק שבו היא מספרת על אהבתה לעיר ומדמה אותה לליידי – New York Is A Woman , וסיפורים קצת פחות יפים אבל נוגעים כמו Pornographer’s Dream. יש שירים שפחות מלטפים מבחינה מוזיקלית כמו Frank & Ava , או Unbound אבל אצל וגה זה אף פעם לא מוגזם והכל כאילו מדוד ומחושב. השיר הארוך והיפה ביותר כאן הוא Bound, שבו היא מצליחה לדחוס בארבע דקות וחצי כמה רעיונות מוזיקלים מצוינים והשיר הופך למעין יצירה קטנה. אז בסך הכול אין כאן משהו שלא שמענו קודם, אבל בהתחשב בזה שהרבה זמן לא שמענו חדש מסוזאן וגה זאת בהחלט בשורה טובה.
הווייט סטרייפס מייצרים הרבה הייפ סביבם. גם אח ואחות, גם הרכב רוק מינימליסטי נטול בס, גם לבוש קונספטואלי בצבעי אדום לבן ובסופו של דבר גם מוזיקה לא רעה. התיאור הזה מסביר את הבעייתיות שיש לי איתם. אותי מעניינת המוזיקה לפני הכל. במקומות הרלוונטיים הטקסטים חשובים גם כן, אך מוזיקה היא העניין ולא הדברים שמסביב. האחים ווייט אוהבים מוזיקה טובה, בזאת אין ספק, גם הכוונות שלהם טובות.
מה שג’ק ווייט כותב למעשה זה מלודיות קצרות מאוד בגיטרה, מה שקרוי בשפת המוזיקה ריפים, קווים קטנים של דיסטורשן, שנשמעים אמנם מצוין, אך לא יוצרים שירים מלאים. אין אצלם מלודיות שתזכרו לאורך זמן, יש אצלם גרוב רוק גמלוני במקצת בעיקר בגלל התיפוף החובבני של מגי (האחות), והרבה אנרגיות שמשלבות שירה צעקנית ודיסטורשן סטייל לד זפלין. לא שזה רע, כמובן, אבל זה לא מספיק.
האלבום מתחיל מצוין, השיר הראשון "Icky Thump" תופס אותך חזק. השיר השני “you don’t know what love is” ממשיך את הפתיחה המצוינת, ואחרי השלישי (עם השם הארוך), שהוא סוג של בלוז מעוות, אני נשארתי עדיין בריכוז מלא. אבל אז השיטה מתחילה לחזור על עצמה ומצאתי את עצמי מתחיל להתעייף ולהתעסק בדברים אחרים, לסדר את הבית, לקרוא ירחוני מוזיקה וחיטוט במדף הדיסקים שלי בחיפוש אחרי משהו אחר לשמוע.
לווייט סטרייפס יש בהחלט סאונד ייחודי, ואף על פי שתשמעו פה ושם גם קלידים לא נפגעת הייחודיות שלהם, השאלה היא האם זה מספיק להיות מיוחד? אני חושב שלא. אני חושב שבז’אנר הזה שנקרא פופ (והווייט סטרייפס שייכים לו בסופו של דבר), יש מקום של כבוד לכתיבת השיר, ליצירת המבנה ההגיוני הזה שאנו קוראים לו שיר. לג’ק ומגי ווייט יש בעצם יותר מהכל יופי של גימיק, אבל כמו כל גימיק טוב הוא עובד, אבל לא כל הזמן ולא לאורך זמן. לפחות לא אצלי.
האלבום הראשון של יוני בלוך שיצא ב-2004 הצליח איכשהו לעבור לידי ולא ממש לגעת בי, משהו שם נשמע לי פשטני מדי ולא בוגר במיוחד. כך הגעתי להאזין ל"הרגלים רעים" החדש שלו, ואני חייב לומר שהופתעתי לטובה עד כדי-כך שאני חוזר להאזין לאלבומו הראשון מחדש.
בלוך כותב שירי פופ רוק קצרים, פשוטים וקולעים. הוא יודע להלחין, והעיבודים שלו מלאי עניין אפילו בתוך מסגרת שיר השלוש דקות. הטקסטים, שנכתבו ברובם על-ידי ברק פלדמן, הם מהסוג שקל להתחבר אליהם ולהבין אותם, ישירים ולא מלאים בחשיבות עצמית, כתיבה "כאילו" צנועה. יש כאן גם טקסט אחד של גלעד כהנא מהג’ירפות, אחד של נועם רותם, ולחן לשירו של אדגר אלן פו "אנבל לי" שתורגם על-ידי זאב ז’בוטינסקי (אחד הלחנים הפחות טובים באלבום).
בלוך תורם גם מכישרונו בשדה כתיבת השירה, ובעצם הנוכחות שלו מורגשת בכולם. יש לו קול לא מיוחד, "שין" שורקת וצרידות שפה ושם מבליחה לרגע, אלמנטים שמוסיפים לכנות והאמינות שהוא משדר בתור זמר-יוצר. בסופו של דבר יש כאן שנים עשר שירים שאת כולם אהבתי (טוב, יש שנים או שלושה שהייתי מוותר עליהם) ועשו לי טוב. "אחריות" תופס מיד עם לחן מצוין, סוג של להיט, כך גם "בדרך לגיהנום" ו"הרגלים רעים". "אחרי שאפרת התאבדה" הוא שיר צנוע וקטן על דבר גדול והלחן שלו קולע בדיוק לנקודה הזו. דווקא הלחן ל"אנבל לי" של אדגר אלן פו מאכזב, לחן רוק רדוד וחבל, אבל מיד אחריו מגיע השיר שמסיים את האלבום והוא יפה מאוד.
ביחד עם יעל קראוס המצוינת ועוד 250 אנשים טובים (כך קורא להם בלוך בחוברת) "נוף אחר" מסיים את האלבום בצורה הכי טובה שאפשר, ברכות ובליטוף ועם הרבה רגש. כיף לפרגן ליוצר הזה, אפילו שהוא כותב גם ל"כוכב נולד".
נא להמתין לטעינת התגובות
