שרה שילה היא הזוכה בפרס ספיר
שרה שילה, בעברה מורה ומנהלת מרכז לאמנות, זכתה בפרס ספיר היוקרתי ובמענק על סך 150 אלף שקל על ספרה "שום גמדים לא יבואו". הסופרת דיווחה כי מגעים לעיבוד הספר לסרט כבר מתקיימים
הטקס, שנערך זו השנה השביעית, התקיים בתיאטרון גבעתיים והונחה על-ידי קובי מידן. שילה נבחרה על ידי חבר שופטים בראשות חבר הכנסת לשעבר יוסי שריד ובהשתתפות ד"ר אילנה גומל מהחוג לספרות אנגלית מאוניברסיטת תל אביב, זיסי סתוי, עורך לקסיקון סופרי ישראל, פרופ' חביבה פדיה, מרצה ומשוררת מאוניברסיטת בן גוריון, לימור הרשוקוביץ', מנהלת הספריות העירוניות בעפולה ופרופ' ניסים קלדרון וד"ר נעים עריידי. במקביל זכתה אידה פינק בפרס הספר המתורגם, קטגוריה חדשה בטקס שניתנת ליוצרים ישראלים שכתב ידם נכתב בשפה זרה. את פינק זיכה ספרה "כל הסיפורים", אף הוא בהוצאת עם עובד.
יוסי שריד: "חבר השופטים התרשם עד מאוד מהחיבור השלם והמשכנע בין הסביבה הלשוניות, השפה של הספר לבין מציאות החיים שהיא עלילת הספר ולבין מה שמעבר חמציאות- שהם החלומות. על החוט המשולש הזה, שלא ניתק, זיכה חבר השופטים את "שום גמדים לא יבואו" בפרס מפעל הפיס לספרות על שם ספיר".
פרט לזוכה התמודדו על הפרס גם הסופרים דרור בורשטיין ("הרוצחים" בהוצאת בבל), שושי בריינר ("אהבה עברית" בהוצאת עם עובד), ניר ברעם ("מחזיר החלומות" בהוצאת כתר) ושחר מגן "שחיטה שחורה", אף הוא בהוצאת כתר). המועמדות לבדה זיכתה כל אחד מהם בפרס של 25 אלף שקל.
שרה שילה נולדה (1958) בירושלים. ב-1976 הגיעה למעלות במסגרת גרעין נח"ל ושם הקימה את משפחתה. היא עסקה בחינוך ובהוראה, כתבה לילדים ונוער והפעילה צעירים ברחבי הגליל באמצעות סיפורים ותיאטרוני-בובות. בנוסף, ניהלה שילה מרכז אמנויות.
לאחר חמש-עשרה שנים העתיקה משפחת שילה את מגוריה לכפר הורדים. ספרה "שום גמדים לא יבואו" (רומן ראשון למבוגרים) זיכה את שרה שילה בפרס קרן טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית ובפרס שרת החינוך בתחומי היצירה הספרותית - פרס ספרי ביכורים תשס"ה.
למטה: צפו בקטע מטקס פרס ספיר, באדיבות הערוץ הראשון
ספריה הקודמים של שילה הם "מעשה בחושך" (כתר), "קדימה עוברים למטת ההורים" (אנדומלה) ו"הקפיצה" (אנדולמה). עלילת הספר הזוכה מתרחשת בעיירה חסרת שם שבה סובלים התושבים מאימת האויב שמעבר לגבול. הספר כולל תיאורים של לילות מלאים פחד מהקטיושות וחרדות של התושבים ממחבלים. הם נוקטים בכל דרכי ההתגוננות, סגירת הבתים בצורה הרמטית בלילות ועוד.
הסיפור מסופר מפיהם של בני משפחת דדון, סימונה וילדיה. סימונה מתארת את חייה בשפה נמוכה ודלה. מסעוד בעלה, מלך הפלאפל המקומי, נפטר כשהייתה בהריון עם תאומים. היא עובדת כמבשלת במעון ומספרת
חלקו השני של הספר עוסק בדודי ובאיציק דדון. שני האחים מגדלים ביחד ציפור בז ועסוקים בלאמנה. חלק נוסף מגולל את סיפור של קובי, האח הבכור, שמנסה להיות מעין דמות אב לאחיו. קובי רוקם חלום כיצד לצאת מחיי הפועל העלובים ולהעניק למשפחה שלו עתיד אחר. סופו של הספר מסופר על-ידי בת משפחה נוספת בשם אתי הסוקרת את מצב המשפחה מכיוון שונה.
בנוסף, מארגני הפרס דיווחו כי החל מהשנה הבאה מתכונת הפרס תשתנה, והפרס מעט יתרחב ויינתן גם לספר עיון וייפתח מסלול נוסף גם לספר ביכורים.
מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית–עבודה–שוק–בית–עבודה–בית–קופת–חולים–בית–עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.
האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפֹּה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אֶתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית. הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה–אחורה–קדימה–אחורה, חושך–מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור. אני יושבת מתנדנדת: הֵי סימונה מונה מדימואונה הֵי סימונה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת לי אני אומרת: סימי ידך ביאָ–אָדי אני שֵאֵ–לָך ואת שֵאֵל–לי ומתחילה לבכות.
מתי שירדה השנייה, צעקתי, נפלתי על האדמה וצעקתי. צעקתי, הפה פתוח הכי גדול, והצעקה שלי אני לא שמעתי אותה. לא מהגרון הייתי צועקת, מהלב הייתי צועקת. אחרי הלב, מהבטן. גמרתי לצעוק, התחלתי להקיא. הייתי שוכבת ומקיאה ומקיאה, לא רואה מה מקיאה, בגלל החושך. בסוף לא היה לי מה להוציא. רק מים. אחרי זה, גם המים נגמרו לי. מתי שקמתי הרגשתי שירד לי הברזל שהיה יושב לי שמה שש שנים.
אח, יא רבּ, כמה טוב. הלך הברזל שהיה יושב לי על הלב, שהיה עושה אותו קרח. איך הייתי שש שנים עם הלב שלי בפריזר, איך? אני יושבת על הנדנדה, אני מורידה את המטפחת מהראש, מנגבת עם המטפחת את הפה. זורקת את המטפחת רחוק. הצד שנפלה הקטיושה השנייה, אני חושבת שזה הצד של הבית, רוצה לרוץ לראות שכולם בסדר: קובי, חיים, אושרי, אֶתי, דודי, איציק. הרגליים של סימונה דוחפים את האדמה לנדנד אותה, הֵי סימונה מונה מדימונה מונה, לא שומעים אותי הרגליים שלי שאני אומרת להם ללכת לבית. אני עם הגב שלי לבלוקים. בכביש למעלה אני שומעת את הצעקות, אנשים רצים, עוד רגע יתחיל האוטו שמוריד למקלטים, יבואו האמבולנסים, המכבה–אש. הרגליים שלי עוצרים את הנדנדה, מתחילים ללכת לצד השני מהמקום שהבלוק שלי עומד. לא יודעת לאיפה הולכים לי. יורדת מסביב למדורגים לאיפה שהבית של ריקי. לא נכנסים לי הרגליים למקלט שלה. לוקחים אותי בירידה.
הלוואי שהייתי יכולה לעשות ממני עשרים חתיכות. כל חתיכה שלי הייתי מעמידה אותה בפינה של העיירה, שלפחות אחת תתפוס את הקטיושה ואני סוף–כל–סוף יגמור.
אני פותחת את הידיים, מסתכלת למעלה לשמים, פותחת גם פֶּה. עושה כמו הילדה הקטנה של מרוקו שהיתה יוצאת לחצר ומחפשת לתפוס את הגשם שייפול לה בתוך הפה, מוציאה את הלשון עד הסוף, עושה את הלשון צלחת שתתפוס איזה טיפה. הילדה שמחה על הגשם שבא מתנה מהשמים, ואני שמחה לקטיושה שתבוא.
נהיה שקט, הפסיקו עם הקטיושות. אצלנו שקט ושמה עובדים על הקטיושה שלי. אלוהים יושב בשמים, רואה את סימונה שרוצה לבוא אליו, יעזור להם שיעיפו את הקטיושה כמו שצריך. חס וחלילה שלא יעזבו אותי חצי בחיים, שוכבת בבית–חולים. חס ושלום. רק לא להישאר בכיסא גלגלים. גם כבר עכשיו אני חצי בחיים. שיורידו לי את החצי השני ונגמור. אלוהים, תיתן להם את השכל בשביל שיעשו אִתי עבודה חלקה. יא רבּ! איזה עולם, גם בשביל למות כמו שאת רוצה, את צריכה מזל.
בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.
העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה
בשליפה – ארבעה ספרים עבריים מומלצים?
"'עיין ערך אהבה' של דוד גרוסמן. 2. 'סוף דבר' של יעקב שבתאי 3. 'קרוא וכתוב' של רונית מטלון. לגבי הספר הרביעי יש הרבה שמתקוטטים על להיכנס לרשימה, כנראה ש'הזמן' של יהודה עמיחי".
הסופר המשפיע ביותר?
"דוד גרוסמן השפיע עלי ועודד אותי אישית. ממש עודד אותי ללכת על הכתיבה הוא גם קרא את כתב היד. התוודעתי עליו אחרי 'שתהיי לי הסכין' וזה גרם לי להחליט לפנות לשם".
מאילו חומרי קריאה יורכב סוף השבוע הקרוב שלך?
"אני קוראת עכשיו סדרה מאוד מושכת של מסה חדש מאת יובל שמעוני שעורך את הספר 'אל העפר' העוסק במוות ובחיים ובכלל זו מסה מאוד מעניינת. חוץ מזה אני קוראת את 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה. עיתונים אני כמעט שלא קוראת".
ואל פינת השאלה יוצאת הדופן – ספרי לנו על אירוע מצחיק שקרה לך ברכבת?
"לא קרה דבר. פעם צוטטתי לשיחה נורא מעניינת שני פנסיונרים של אגד שפעם ראשונה נסעו ברכבת וכל הדרך הם ישבו ואמרו שרכבת הרבה יותר טובה והם מבינים את אלו שנוסעים ברכבת והיה ברור לכל הקרון שהם כל הזמן עסוקים במי נכנס ומנתחים את המרחב. תחושה של בגידה לאחור".
נא להמתין לטעינת התגובות
