דה אפלרויטר
ביורק נגלתה בחלום של גל אפלרויט כנימפה ומאז הוא מכושף. גם האלבום החדש שלה לא הצליח לסדוק את הפנטזיה. וגם: פאתי סמית באלבום קאברים מרשים ומחווה חיוורת לג'וני מיטשל
את מה שביורק עושה אפשר להגדיר כסגנון בפני עצמו. כל אלבום שלה היה חלום חדש, טריפ נוסף. לפעמים, כמו באלבום הקודם שלה זה חלום מסויט וקשה לעיכול, אבל עדיין הלוואי עלי חלום כזה כל לילה מחדש. הייתי מגזים עד כדי לקרוא לזה "ביורקיות"- רק היא נשמעת כך, אין אחרת. זאת הסיבה שאל הדיסק החדש שלה ניגשתי ביראת כבוד בתוספת של ציפייה דרוכה, מחכה לשמוע מה הכינה לנו הפעם המלאכית מאיסלנד.
ההרגשה עד עכשיו הייתה שביורק הולכת ומקצינה את האמירה המוסיקלית שלה ומחפשת דרכי ביטוי חדשות, שבדרך כלל השאירו פיות פעורים בתדהמה (האלבום הקודם שלה הוקלט כמעט אך ורק ע"י קולות אנושיים). מה שקורה בוולטה, האלבום החדש, מחזיר אותנו כמה שנים אחורה לביורק של שני האלבומים הראשונים, או יותר נכון שלושת הראשונים. החוויה הביורקית קיימת כאן בלי ספק, ומה שמושך הוא שהחוויה הזו עטופה בשירים פחות או יותר סטנדרטיים. אל תחשבו שביורק נעשתה רכרוכית או מתפשרת, אבל צפו לתענוג משכר.
Earth Intruders פותח את האלבום ומיד אנו מרגישים בעולם אחר, עולם הרעשים והחרחורים המתקתקים של אחת הזמרות הכי מרתקות של חמש עשרה השנים האחרונות. על פי המקצב שלו
Innocence מחזיר את ביורק לגרוב אלקטרוני עם השפעות של דאנס, ו I See Who You Are המענג מזכיר לי את Venus As A Boy מאלבומה הראשון. שני השירים הבאים הם יצירות מופת מלאות בביורקיות כבדה, רצינית וכמעט מושלמת. Declare Independence הוא שיר טראנס רווי בסאונדים שמכאיבים לאוזן, אבל My Juvenile שבא מיד אחריו וסוגר את האלבום, מרכך ומרפד את האוזן, ומשאיר את המאזין בהרגשה כל כך מרוממת שגורמת לך לקחת שאיפה עמוקה של אוויר, להוציא אותו לאט לאט לאט, ואז להתחיל את הכל מהתחלה.
הרבה קרדיט יש לפאטי סמית. אחת מחלוצות הpאנק האמריקאי-ניו יורקי של הסבנטיז, ששומרת על רמה גבוהה בכל ההקלטות שלה מאז ועד היום. לכן כשמישהי בסדר גודל שלה מוציאה אלבום שכולו גרסאות כיסוי לשירים האהובים עליה ושכנראה גם השפיעו על יצירתה, חובה להתייחס, או לפחות להקשיב.
שנים עשר שירים (כשמו כן הוא) שמבוצעים על ידי ההרכב הקבוע של סמית, שכולל את הגיטריסט/פרטנר הקבוע שלה לני קיי והמתופף ג'יי די דוהרי, בתוספת אורחים מאוד מכובדים כמו פלי- בסיסט הרד הוט צ'ילי פפרס וטום ורליין מלהקת טלוויז'ן. רשימת השירים מצוינת וכוללת השפעות ברורות על סמית כמו הנדריקס, הסטונס, ג'פרסון ארפליין והדלתות, אך גם הפתעות כמו טירס פור פירס וסטיבי וונדר.
ולגבי הביצועים עצמם, אז ככה: ברובם ביצועים אקוסטיים שעושים הרבה כבוד למקור כמו הביצוע ל Are You Experienced? של הנדריקס, או Midnight Rider של האחים אלמן ו- Helpless של ניל יאנג, שנשמעים טוב אבל לא מחדשים הרבה. הביצועים ל-Within You Without You של הביטלס ו- The Boy In The Bubble של פול סיימון, נותנים לשירים טאץ' אקוסטי שלא היה במקור.
אך הביצועים המרתקים ביותר כאן שייכים ל Smells Like Teen Spirit של נירוונה עם הבנג'ו והכינור שהופכים את קלסיקת הגרנג' הזו לשיר פולק ביזארי, וכמובן הביצוע ל- Pastime Paradise של סטיבי וונדר שחותם את האלבום. ביצוע קצת ג'אזי, קצת בלוזי, קצת אלטרנטיבי. אז נשאלת השאלה האם צריך עוד אלבום של גרסאות כיסוי, וזו כמובן שאלה טובה שכל אחד מכם יענה עליה בעצמו. אני חושב שבז'אנר של אלבומי גרסאות כיסוי זה אחד הטובים, אלבום יפה וראוי, אם אתם בעניין, כמובן.
יבוא: nmc
אם יש מישהי שראויה שייצא אלבום מחווה לכבודה, זו קודם כל ג'וני מיטשל. אני מתאר לעצמי שאין צורך שארחיב כאן לגבי החשיבות שלה ושל יצירתה שמתפרסת על פני כמעט ארבעים שנה, או שאציין את הנקודות החשובות בקריירה שלה. אז למען הסר ספק – אין לג'וני מיטשל אלבום לא טוב, חלקם טובים יותר וחלקם קצת פחות, אבל אין לה אלבום גרוע. כמובן שהיתה התעניינות גדולה באלבום המחווה הזה ובעיקר בגלל שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. זה באמת מוזר שמעולם לא יצא אלבום מחווה למיטשל קודם, אבל זאת עובדה, ולפי המחווה הספציפית הזו כנראה שהיה עדיף להשאיר את המצב כמו שהוא.
לא מדובר באלבום גרוע אבל כן מדובר באלבום לא מעניין. רשימת האמנים שתרמו מזמנם כוללת את ביורק שהפרשנות שלה ל Boho Dance היא מהיפות באלבום, את פרינס שמצליח לעצבן בביצוע ל-A Case Of You ואת שרה מקלחלן שמבצעת בצורה משעממת את Blue. פסנתרן הג'ז ברד מלדאו מפרשן את Don't Interrupt The Sorrow פרשנות ג'זית שלא מוסיפה רובד מעניין או מרגש, וסופיאן סטיבנס הורס את Free Man In Paris.
הקטעים הטובים יותר שייכים לאמילו האריס המצוינת, קסנדרה ווילסון הבלוזית, אלביס קוסטלו שמפרק את Edith And The Kingpin לגורמים ומרכיב אותו מחדש וקיי.די. לאנג שמצליחה לא להרוס את Help Me. רוב הקטעים הוקלטו במיוחד לאלבום הזה, חוץ מהביצוע היפה והצנוע של ג'יימס טיילור ל ) River שהוקלט במועד אחר ללא קשר לאלבום הספציפי הזה). השאלה היא כמובן למה בעצם צריך אלבומי מחווה כאלה? אני לא זוכר אלבום מחווה לאמן כלשהו שהצליח לרגש אותי באמת, ונראה שזה מסוג הפרויקטים האלה שפשוט צריך לעשות אותם מפאת הכבוד ולא מאף סיבה אחרת. יכול להיות שבגלל שהשירים של ג'וני מיטשל כל כך מושלמים כל מה שנותר לנו לעשות בתור מאזינים הוא לבדוק עד כמה מצליח כל אמן להרוס אותם, וזה חבל.
יבוא: התו השמיני
הסיבה שבגללה אפשר לומר שהאלבום החדש של הרכב הטריפ הופ/אמביינט סולסייברס הוא אלבום ראוי שנמצא מעל לסטנדרט של אלבומים מסוג זה, היא אחת ויחידה. הסיבה נקראת מארק לאנגן. הזמר המופלא הזה הוא תמיד תענוג לאוזן. קול בס בריטון עמוק, צלול ורציני יכול לגרום גם לאלבום סתמי להישמע יותר מזה. טוב, לא מדובר באלבום סתמי, אבל זו לא יצירת מופת.
הרבה אווירה, אלקטרוניקה נגישה ושירים לא רעים בתוספת כמה קטעים אינסטרומנטליים מרגיעים יוצרים קולז' בהחלט נחמד. לאנגן נשמע בעניין, וקולו גורם לשלושת השירים הראשונים (הכבדים במקצת) להיות הטובים באלבום. ב Through My Sails מתארח וויל אולדהם, שהיה לא מזמן בארץ, וברשימת התודות תמצאו גם שמות כמו טריקי ואיזובל קמפבל, שנותנים תמונה קצת יותר ברורה על צבעו של האלבום. אלבום שמתאים לחורף, קצת פחות מסתדר עם החום הישראלי והלחות המקומית, אבל אם יש לכם מזגן וחומר עזר זה יכול לעבוד.
יבוא: nmc
בשמיעה ראשונה יש בדיסק הבכורה של הצמד הצרפתי החדש אארון אלמנטים שכבר מוכרים לנו. ההשפעה של קולדפליי, ובעיקר של "רוק אלטרנטיבי עם פסנתר", בולטת כבר בשיר הפתיחה המצוין Endless Song. אבל אם נדמה לכם שאארון יעצרו כאן אז יש לכם טעות.
"מאסיב אטאק" ו"פורטיסהד" גם השפיעו רבות על הסאונד הסמי אלקטרוני של הצמד הפריזאי הזה, שמצליח להביא עוד אלבום פופ מצוין מעיר האורות (אחרי ההצלחות של אייר ודאפט פאנק). יש פה הרבה מלנכוליה פריזאית קיצ'ית שמעורבת עם סאונדים קצת יותר קשים, כמו בשיר Lost Highway לדוגמה או ב O-Song.
אארון יודעים להיות סופר קומוניקטיביים כמו בשירים (U-Turn(lili ו- Mister K. האקוסטי, וגם לטפל בקלאסיקה בצורה משכנעת: הביצוע שלהם לStrange Fruit של בילי הולידיי יפהפה, נוגע ומרגש. שיר המחאה הגדול הזה (נבחר בזמנו ע"י קוראי ירחון המוסיקה הבריטי Mojo כשיר המחאה הגדול במאה העשרים) מבוצע כאן ע"י הזמר סימון בורה בליווי של פסנתר בלבד, אותו מנגן שותפו אוליביה קורסייה, והם מצליחים אפילו לצמרר.
Le Tunnel D'or, השיר היחיד באלבום המושר בצרפתית, מראה שאארון מצוינים גם בשפת המקור שלהם, והאמת שקצת חבל שהם לא עושים זאת יותר. ההרכבים הצרפתים מספקים בשנים האחרונות אלטרנטיבה מצוינת למוסיקה הבריטית והאמריקאית ומוכיחים שהם יודעים טוב טוב לקרוא את מפת הפופ העולמי, וגם להיות מושפעים מהדברים הנכונים. במקרה של אארון זה בהחלט מוצלח במיוחד.
יבוא: היי פידליטי
נא להמתין לטעינת התגובות
