מחנה האימונים האחרון מאחוריי: רק הטיסה להוואי תציל אותי

היום השני במחנה האימונים בצפון נפתח בדיוק כמו הראשון – עם כאבים ברגליים. למרות הכל, החלטתי שאני מסיימת את הריצה. אחרי ארוחת הצהריים הגיעה שחייה במי הירדן כשטמפ' המים 18 מעלות ולבסוף 180 ק"מ של רכיבה. העומס עוד נמצא בשיאו

נינה פקרמן | 29/9/2010 9:02

קמתי מוקדם, כרגיל, ביום השני של מחנה האימונים בצפון. הרגליים כאבו בדיוק כמו ביום שלפני. ביקשתי מהמאמן לעבור את האימון בקצב שלי. יש אפקט פסיכולוגי חשוב בלסיים את האימון הזה לפני התחרות. הייתי חייבת להרגיש שסיימתי את המשימה, גם אם הקצב לא יהיה כמתוכנן.

נינה פקרמן במחנה האימונים צילום: באדיבות אתר בונק

הודעתי שלא משנה מה המצב, אני אסיים גם את הריצה. המצב בטטה, אבל יצאתי. אחרי הרכיבה הארוכה אני יוצאת לרוץ וליאור מלווה אותי על אופני הרים. הסיבוב הראשון עובר בקושי. הרגליים מרגישות את האופניים מיום קודם. אני מצליחה למלמל שאני מתה לקוקה קולה. ליאור נעלם על האופניים וטס להביא לי.

אני ממשיכה בחורשות שלאורך הירדן, מסתכלת על המים ורוצה לקפוץ פנימה. אם לא הייתי מפחדת להרטיב את הנעליים הייתי עושה זאת. מפרגנת לעצמי. עוצרת לכמה שניות, משפריצה על עצמי ומתרעננת. תענוג.

ליאור חזר עם הקולה ואני הגעתי לשיא הפינוק. מזג האוויר התחמם עוד ועוד, לכן הייתי שפוכה. ובכל זאת, הפתעתי את עצמי עם הקצב בסיום. לא חשבתי שהרגליים יוכלו לתת את הקצב הזה.

אחרי ארוחת צהריים טובה בצימר ומנוחה, יצאנו אחרי הצהריים לשחייה נגד הזרם בירדן. המארחים המקסימים שלי הפתיעו אותי ושינו את תוכנית האימונים שלהם. הם באו איתי שלא אשחה לבד. בלי לחשוב פעמיים, אני לובשת את חליפת השחייה שמגנה עליי מהקור. תמיד קר לי במים ובוודאי ב-18 מעלות בירדן.

מרק עם חווייג'

הגנים הרוסיים שלי כנראה מזוייפים. הרי מרק אני מבשלת עם חווייג'. בהוואי לא שוחים עם חליפות. טמפרטורת המים קרובה יותר ל-27 מעלות, אבל אני יודעת ששם יהיה לי קר עוד יותר, לפחות עד שאתחמם מהמכות של השחיינים סביב. השחייה נגד הזרם בירדן לא קלה. היא מתאימה רק למי שמסוגל לשחות מהר יותר ממנו, כדי לא להתקדם לאחור. אם היה חסר אתגר ביום הזה, קיבלתי עוד אחד.

בסיום האימון זחלתי החוצה, מותשת מכדי להיות מאושרת. גם אם הייתי רוצה לחייך, לא היה לי כוח למתוח את הפרצוף. נתתי גם מה שלא היה.

היום האחרון ואני נשארת לבד. בתוכנית

רק רכיבה של 180 ק"מ. החלק החשוב ביותר באימון הוא להרים את עצמי מהמיטה ולשים את הגוף על האופניים. אפילו שרירי הבטן כאבו לי. ברגע שאני על האופניים אני מפעילה את האוטומט.

חייבים להעלות את המהירות ולעמוד בקצב. הכי קשה זה שאני לבד מול המשימה ואין לי למי לבכות. השארתי לי שתי נקודות שתייה בדרך. מזל שכך, כי את חמשת הק"מ האחרונים עברתי כמעט בלי מים. את כאב הראש וההתייבשות אני לוקחת איתי חזרה להמשך האימונים במרכז. מחנה האימונים האחרון מאחוריי, אבל העומס עוד בשיאו. רק הטיסה להוואי אחרי חול המועד תציל אותי.