ראשי » חדשות » בריאות » תזונה וכושר

לפני איש הברזל: בדרך למחנה האימון האחרון

לא הספקתי לישון לפני מחנה האימון בצפון. אני כועסת על עצמי, כי למרות הנופים סביב לא הצלחתי לסיים את האימון

עומס, עומס ועוד עומס - אלו הן התחושות בימים אלו. הגעתי לפעם השלישית השנה שאני נדרשת ל"העמסה" - השלב שבו צריך להגיע לשיא האימונים שהפעם הם ארוכים וקשים מתמיד. התחרות הולכת ומתקרבת, החגים הופכים את כל סדר היום והעומס רק הולך ועולה. לפני התחרויות הקודמות רצתי לכל היותר שעתיים וחצי ברציפות, אבל הפעם זה אחרת: בראש השנה רצתי לראשונה באימון במשך שלוש שעות.

לרוץ מרחק כזה כשאתה לבדך הופך את האימון לקשה מבחינה מנטלית, עוד יותר מהבחינה הפיזית של הכושר הגופני. ההתמודדות עם הפחד מהמרחקים בתחרות. המאמן שלי אומר לכבד את המרחק - המרחקים העצומים בתחרות הם אתגר אמיתי לגוף ולראש, אבל שם לא אהיה לבד. כאן ועכשיו אני מבצעת הקפת בשדות של כפר סבא ורעננה ונלחמת בחרדה.

החגים לא הופכים את האימונים לקלים יותר. קניות, סידורים, אירועים. אני חייבת להספיק כל מיני דברים לקראת התחרות, כמו להוציא ויזה להוואי. ואם אפשר שיהיה קשה, אז למה להפוך את זה לקל? באותו השבוע אמא שלי שברה את היד והכלב חלה.

אני מנסה להתאמן ולהכין את כל מה שצריך למחנה האימונים האחרון לפני התחרות - שלושה ימים בגליל העליון. בין שאר המטלות צריך להכין גם את הציוד, האוכל ולא לשכוח להמשיך באימונים. חשבתי שאצליח לעמוד בזה. זה כמעט עבד, פרט לדבר אחד שולי וזניח שלא ממש השלמתי.

הכל היה מוכן, אבל לא ממש הספקתי לישון. אני כועסת על עצמי. זו לא התנהגות של מקצוענית. גם המאמן שלי לא מרוצה וזה עוד בלשון המעטה. אני צריכה להתחיל שלושה ימים של אימונים אינטנסיביים עם גוף שהוא מותש מאימונים מפרכים ועייף מחוסר שינה.

קמתי לאימון הראשון הרבה לפני עלות השחר. התכנית - 110 ק"מ של רכיבה, שלוש שעות ריצה ושחיה בירדן בערב. מזג האוויר תאם את זה הצפוי בתחרות. נראה לי שהמאמן סידר את זה בכוונה. שיהיה חם, לפחות כמו בהוואי, וכמובן שינשבו רוחות חזקות כמו אלו שמלחיצות את כל מי שמתאמן לתחרות הזו.

בעניין הזה חיכה לי סוף שבוע מושלם. קשה לעבור רכיבה של 110 ק"מ כשהגוף מותש והראש חושב על הריצה הקשה שצריכה להגיע כשזה יסתיים, למרות שהנופים מדהימים. הציפורים, הכבישים. בגליל העליון נושמים אוויר מסוג אחר.

אבל לצערי הנוף לא פותר את עניין התשישות והחשש מהריצה. הרגליים לא מצליחות להסתובב בקצב הנדרש. אחרי הרכיבה אני מפסיקה. הגוף לא במצב של להמשיך. חוסר

בתזונה מספקת בימים האחרונים בשילוב המיעוט בשינה עושים את זה. במקום ריצה ושחיה, אני זוכה לשיחת מוטיבציה מהמאמן המאוד לא מרוצה שלי.

קשה לי. אני מבואסת מעצמי. מרגישה שנכשלתי. הראש יודע שיש 1,000 סיבות, שאי אפשר להוציא אימון של שש שעות מגוף ריק, אבל הנפש כואבת את הכישלון כמו השרירים אחרי האימון האחרון ומאלה שלפניו. המזל הוא שעדיין יש מספיק זמן לתקן ולהקפיד יותר על תזונה ומנוחה. אני אוהבת ללמוד גם כשהשיעור קשה.

חזרתי לנוח בווילה ויטראז'. בעלי המקום, משפחת אולשינסקי, מבינים לליבי. הם עצמם משפחה של תריאתלטים ואנשי ברזל. הם דואגים שאנוח ואוכל יחד איתם. זה מאפשר לי להתאושש לקראת היום הבא. חזרה על האימון שלא סיימתי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...