נולדתי פגה חלשה – וכיום אני אשת ברזל
כילדה אסרו עליי להתאמן בכל מיני סוגי ספורט ובכל זאת הצלחתי והפכתי אלופה. איש לא ידע כמה הראש חזק
סיימתי את התחרות בזמן מצוין. הצלחתי לרדת מעשר שעות, למרות מסלול האופניים שהיה ארוך בחמישה ק"מ מהרגיל (בתחרות איש ברזל רגילה שוחים מרחק של 3.8 ק"מ, רוכבים 180 ק"מ על אופני כביש ורצים מרתון - 42.2 ק"מ. בפרנקפורט הרכיבה התארכה בחמישה ק"מ בשל שינויים בכביש). איזו תחושה מדהימה.
נולדתי במולדביה, פגה קטנה וחלשה. מה שאי אפשר היה לדעת אז, הוא כמה הראש שלי חזק. אסרו עליי להתאמן בסוגים שונים של פעילות גופנית בגלל בעיה מולדת באגן. ובכל זאת הצלחתי והפכתי לאלופת שחייה.
עליתי לישראל בגפי. הייתה צריכה להיאבק במטרה להמשיך להתאמן בשחיה כדי שאוכל להיות מדריכת כושר בצבא. עכשיו אני נאבקת כדי להמשיך להתחרות בספורט הזה שאני כל כך אוהבת. התחלתי במרחקים קצרים יותר ורק השנה, בחודש ינואר, השתתפתי בתחרות הישראמן באילת - תחרות איש הברזל המקומית שלנו, אחת מהקשות שישנן. שם סיימתי במקום החמישי הכולל גם גברים שהתחרו. משם המשכתי לגרמניה ולהישג שחלמתי עליו.
הגוף מחזיר אותי למציאות. הוא לא משתתף בחגיגה או בנוסטלגיה. במטוס הכל כואב. הרגליים מתנפחות. אני ממהרת לגרוב גרבי לחץ. העור כואב מרוב שהוא מתוח. מזל שהמטוס לא מלא. אני נשכבת קצת על כמה כיסאות כדי לנוח.
אני מסתכלת על ליאור ויודעת כבר איך המוח שלו עובד. הוא מכין את התחרות בהוואי. במהלך הלילה שאחרי התחרות הוא קם והתחיל בתוכניות. הוא הראה לי מה רשם במחברת שלו. זה מלחיץ. בקושי יש זמן להתאמן לתחרות הזו. אמרתי לו שאני זקוקה לספונסר מיוחד לכל קרם ההגנה שאצטרך בזמן שאתאמן כל כך הרבה
אחרי כל תחרות מגיע שלב ההתאוששות. בתחרות איש הברזל מדובר בשבועות. אצלי היא הצטמצמה לכמה ימים. אין זמן. מטרת ההתאוששות היא ללקק את הפצעים. לנוח. אני לא אוהבת את השלב הזה. ההתאוששות עבורי היא נפילה מנטלית אדירה שאחריה קשה לי לקום בבוקר לאימונים.
אני מרגישה שאני לא שם. אין ברירה. בלי הזמן להתאושש הגוף מועד לפציעות. במיוחד אחרי תקופת האימונים הקשה שקדמה לתחרות. גם כך אני סוחבת איתי פציעה מהאימונים ויודעת שחלק מהתהליך יוקדש לפיזיותרפיה.
לעומת זאת, אני ברקיע השביעי. הצלחתי בגדול וקיבלתי המון עידוד. בעיקר מאותם חברים לקבוצה, שאספו כסף כדי לשלוח אותי לתחרות הזו. היתרון בהתאוששות הוא שיש לי זמן סוף סוף לקום בבוקר כמו בן אדם. לא לכוון שעון, לצאת עם הכלב בנחת.
מהעבודה אני ממש לא נחה. אחרי התחרות מורגש עוד יותר לחץ. אני מדריכת שחייה בבריכה ועכשיו שיא העונה. יש קבוצות של ילדים שחיכו במיוחד שאשוב כדי להתחיל בקורס. אני אמנם כמעט שלא מתאמנת, אבל שעות אחר הצהריים שלי עמוסות בעבודה.
הנחיתה ביום ג'. יום אחרי אני כבר בעבודה. שוחה קצת בבריכה. בכל זאת, אני ממשיכה לאכול וחייבת לשרוף משהו. אני מרגישה כמו בפרנקפורט בשבוע שלפני התחרות. צריך לנוח, לאכול ואני מפחדת להשמין מהכל. אני לא באמת יודעת לנוח, אז מזל שהזמן עובר במהירות. בלי שארגיש נגמר השבוע.
בשבת יצאתי למפגש חברים. בשבילי זה אומר רכיבת אופניים קלה ומיד אחריה אימון שחיה. זו הדרך להתאושש כשהתחרות הבאה, אליפות העולם, נושפת בעורף. רגע אחר כך מתחיל הלחץ האמיתי.
נינה פקרמן היא הישראלית הראשונה בעלת הסיכויים הגבוהים להתברג באחד המקומות הראשונים באליפות העולם באיש ברזל שתתקיים בהוואי בחודש אוקטובר הקרוב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם