 |
|
/images/archive/gallery/350/307.jpg דליה רביקוביץ ארכיון 
|
|
|
|
ארבע ארוחות צהריים |
|
|
|
|
ניסים קלדרון על דליה רביקוביץ', מכשפת-מילים נפלאה, משוררת שלא העלימה את השדים שלה |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
נסים קלדרון
26/8/2005 13:02
|
|
|
|
|
|
|
|
זה היה פסטיבל בהולנד. מה שהפסטיבל הציע לא היה מעניין במיוחד. היו לנו ארבעה ימים, והיה צריך לעשות בהם משהו. אורי ברנשטיין ואני נפגשנו בטיסה. דליה רביקוביץ הגיעה לפנינו. כשנכנסנו ללובי של המלון, היא ישבה ליד שולחן וקיבלה אותנו בחיוך ענקי. יש כמה תמונות שבהן רואים איזה חיוך ענקי היה לה. גם בימים הרעים שלה היא הקפידה, כשיצאה מן הבית, לצבוע את השפתיים באדום חזק. לכן, כשחייכה, ראו את זה טוב.
ישבנו לשתות משהו, ואז היא דיברה בטון מעשי. החיוך נעשה קטן יותר, אבל היא שמרה עליו. היא ידעה שאנחנו מכירים אותה כאדם הכי פחות מעשי שאפשר להעלות על הדעת, ולכן המשיכה לחייך, כמו אומרת, "לא תאמינו כמה מעשית אני יכולה להיות". היא אמרה, "תראו, ראשית, די משעמם כאן. שנית, לישון בלילה אני לא רוצה. שלישית, כשאני כבר נרדמת אני מתעוררת בצהריים. רביעית, כשאני כבר מתעוררת, אני רוצה לראות את הולנד. לכן, בואו ניפגש בלובי כל יום בשתים-עשרה, ניקח מונית, וניסע לאכול צהריים בכל יום בעיר אחרת". היתה לה דרך משלה לבקש כך שאי-אפשר לסרב לה.
כעת, יומיים אחרי מותה, אני נזכר בארבע ארוחות הצהריים האלה. היינו מגיעים לעיירה קטנה. מחפשים כיכר. אם היה מגדל כנסייה ליד הכיכר, עוד יותר טוב. היה קיץ, וביקשנו שולחן בחוץ. היא היתה מתרווחת בכיסא, מבקשת מאורי סיגריה, וככה היינו יושבים ואוכלים, ומשוחחים בנחת, ונשארים שם הרבה זמן אחרי הארוחה. אני זוכר שהיתה עוברת בי המחשבה: עכשיו אתה רואה אותה במיטבה.
הלילות היו רעים לה. לא היה צריך לנחש את זה. היא דיברה על הסבל של הלילות בגלוי, אבל על תוכנו לא אמרה מילה. היא רק אמרה שהיא דוחה את השינה ככל שהיא יכולה. חלומות? סיוטים? דאגות? אף מילה. וכך היא אותתה גם לנו: אל תיגעו בזה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
"לא עשתה עניין גדול לא מעצמה ולא מאיתנו"
|
|
|
|
|
שלושתנו נהנינו, אבל היה ברור שהיא נהנית יותר. היא ממש לא רצתה לחזור למלון. היה לה טוב לשבת שם, מרוחקת רק שעתיים-שלוש מן החדר שבו השדים שלה לא הניחו לה, ומתמכרת לעונג הפשוט, היומיומי, של שיחה בטלה. אני משתמש במילים "שיחה בטלה" לא מכיוון שהיא אהבה לדבר על שטויות - לא זה היה סוג החן שלה - אלא מכיוון שהיא אהבה לדבר בלי שום חשיבות עצמית, ובעיקר בלי שום מסתורין. היא דיברה בפשטות, ושאלה בסקרנות, וחייכה בקלות, ולא עשתה עניין גדול לא מעצמה ולא מאיתנו.
באחד השירים הידועים ביותר שלה היא כתבה, "אני ישנה ככל האדם ואינני עוסקת בכישוף". כן , אני יודע שבספר הראשון שלה, מעט גם בשני, היא בהחלט רצתה לכשף. היא ספגה בחושים דרוכים את השירה העברית שמלכה כאן בשנות הארבעים והחמישים. רטוש ואלתרמן היו בהחלט משוררים-מכשפים, ותפקיד האשה המכשפת, באמצעות עברית מופלאה, בהחלט קסם לה. למשל כשכתבה, "יש רכבת שסובבת ונוסעת/ בלילות סביב/ לירושלים./ / הרים חגים לה מסביבה,/ רוחות הומים בה מחורבה/ עופות צורחים מן השלווה,/ עיני ינשוף מתנוצצות".
היא היתה מכשפת-מילים נפלאה (לכן גם קיבלו אותה קודמיה במילים חמות, שלא היו להם בשביל שום משורר אחר בן דורה. כישוף נראה להם שירה). אבל אני אוהב הרבה יותר את השירים שבהם היא לא עוסקת בכישוף. בשירים האלה היא יושבת מול הכשפים שלה כשם שהיא ישבה מול הלילות האיומים שלה בארוחות הצהריים בעיירות ההולנדיות.
היא משוררת שלא מעלימה את השדים שלה. היא אפילו יכולה ורוצה - בשירים, רק בשירים - לספר עליהם בפשטות גדולה, בפשטות שלא תיאמן. אבל היא גם משוררת שתמיד שומרת מרחק מן השדים שלה. היא יודעת שבכי ושירה הם ניגודים. היא יודעת שדרמה ודרמטיזציה הן ניגודים. לכן היא כתבה על הזוועות שלה, ומפעם לפעם גם על הזוועות שלנו, ושמרה בקנאות על הכבוד העצמי שלה, ועל ההומור שלה, ועל היופי היומיומי של ארוחות הצהריים שלה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | שלושתנו נהנינו, אבל היה ברור שהיא נהנית יותר. היא ממש לא רצתה לחזור למלון. היה לה טוב לשבת שם, מרוחקת רק שעתיים-שלוש מן החדר שבו השדים שלה לא הניחו לה, ומתמכרת לעונג הפשוט, היומיומי, של שיחה בטלה. אני משתמש במילים "שיחה בטלה" לא מכיוון שהיא אהבה לדבר על שטויות - לא זה היה סוג החן שלה - אלא מכיוון שהיא אהבה לדבר בלי שום חשיבות עצמית, ובעיקר בלי שום מסתורין | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
