 |
|
|
|
|
שירים שנגעו בנצח |
|
|
|
|
|
מאיר ויזלטיר על העוצמה הוידויית והכתיבה החד פעמית של דליה רביקוביץ'
26/8/2005 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יונה וולך (1985), דן פגיס (1986), יאיר הורביץ (1988), פנחס שדה (1994), דוד אבידן (1995), יהודה עמיחי (2000), ועכשיו גם דליה רביקוביץ (2005-1936). רוב המשוררים המרשימים, שקמו בזה אחר זה בשנות ה-50 וה-60, פרצו בעוצמה מפתיעה וחוללו את פלא השירה הישראלית החדשה, כבר מתו. וכמעט כולם מתו בטרם עת, צעירים מדי, בני ארבעים ומשהו, חמישים ומשהו, שישים ומשהו. הם לא השתלבו בתוחלת החיים המשופרת המאפיינת את העשורים האחרונים בעולם המפותח. עכשיו נותרנו רק 4-3 מהחבורה-לא-חבורה הזאת.
הפתיחה האלגית אינה נובעת מנוסטלגיה אלא מהלם המוות הטרי.
כשפרצה השירה הישראלית החדשה לתודעת הקוראים במחצית השנייה של שנות ה-50, דליה רביקוביץ היתה "הכוח החלש" בין הכוחות החדשים. ולא רק משום שבשנים הראשונות היתה המשוררת הבולטת היחידה בין החדשנים הצעירים, וכתבה שירה שביטאה טוב מכולם את המציאות הפסיכולוגית המסוכסכת של אשה ישראלית צעירה במציאות המסוכסכת שהחלה להתהוות כאן.
אני מכתיר אותה בתואר "הכוח החלש" בעיקר משום שהביאה עמה דברים שלא היו, או כמעט שלא היו, אצל האחרים: עוצמה וידויית, היחשפות אוטוביוגרפית וחיבור חזק וגלוי לילדות. שלושת הדברים האלה היו חלשים או מוסווים אצל חבריה למהלך הפואטי המרשים של שנות ה-50.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
"לפני דליה רביקוביץ היתה השירה העברית והישראלית טריטוריה גברית"
|
|
 |
|
|
אולי משום כך היתה ההתקבלות שלה מהירה מאוד. בניגוד לעמיחי ולזך, שנדרש מהם מאבק ממושך יחסית נגד ההרגלים ה"אלתרמניים" של קהל הקוראים, ובניגוד לאבידן, שתהליך ההתקבלות שלו ארך עשרות שנים (ואולי עוד לא הסתיים), בדליה רביקוביץ המשוררת התאהבו רבים ומהר. בתוך שנים ספורות היא נעשתה המשוררת האהובה ביותר. והיתה, כמובן, הלשון המיוחדת, שהבדילה את שיריה מהרגע הראשון. בלשון השיר שלה היה משהו שהזכיר את רחל המשוררת: למרות שכתבה בלשון הדורה ואידיומטית מאוד, עברית שורשית בעלת עומק, עברית מעוגנת בלשון המקרא ולא חפה מהשפעתו של רטוש, היתה בלשון הזאת גם פשטות גדולה, שנבעה אולי בעיקר מאותה עוצמה וידויית מבעבעת שבקעה משיריה החל בספר הראשון. הספר הזה, "אהבת תפוח-הזהב", היה הפתעה מרעישה.
נדירים מאוד הם ספרי הביכורים בשירה העברית שהפתיעו את הקוראים במידה כזאת. לעולם לא אשכח את חוויית הדפדוף הראשון באותו ספר דק בכריכה קשה, עם ציור קצת ילדותי של תפוח-זהב על רקע ירוק (במהדורות הבאות קימצה ההוצאה בגלופת צבע והחליפה אותה במסגרת מקושקשת בשחור-לבן - הדפסה בצבע היתה עניין יקר למדי בשנות ה-60). הייתי בדרכי לאוניברסיטה העברית בירושלים החצויה, וקראתי: "יש רכבת שסובבת ונוסעת סביב לירושלים בלילות. (. . .) הרים תלויים בצווארה כמו רביד ועטרה וגוש דורס את עפרה ומנהם ככפיר נרדף". שירים רבים בספר ביכורים זה ("כף יד רשעה", "עומד על הכביש בלילה האיש הזה", "בובה ממוכנת", "הלטאה הכחולה בשמש") נגעו בנצח לפני שיבש צבע הדפוס. ואין ספק, הוא גרם למאות נערות להתחיל לכתוב שירים.
לפני דליה רביקוביץ היתה השירה העברית והישראלית טריטוריה גברית. בראשית המאה ה-20 היתה רק משוררת נחשבת אחת: אסתר ראב (והיא חיכתה עד בוש להכרה, שבאה במאוחר). בדור שלונסקי-אלתרמן היו שתיים: לאה גולדברג ויוכבד בת-מרים. אצל תלמידיהם, משוררי "דור בארץ", לא היתה אפילו אחת. רביקוביץ היתה הנחשונית בפריצה גדולה של שירת הנשים. אפילו משוררת מבוגרת ממנה, זלדה, הצטנעה בפינה נידחת עד אותה פריצה. בעקבות רביקוביץ צצו משוררות לעשרות, רובן בעלות חוב כזה או אחר לשירתה, ורבות מהן תפסו מקום בלתי מעורער על מדף השירה. כעבור שנים אחדות בא ספר עוד יותר דק, "חורף קשה", ובו תפזורת של שירים חד-פעמיים בעלי אומץ עוד יותר מדהים לנגוע במקומות הכואבים ביותר מתוך אצילות טבעית, נטולת סנטימנטליות, ומתוך דיוק מתאכזר לעצמו ולזולתו ונטול פניות. קשה להבין מדוע הבית מוסק ואיננו חם. נדמה לי כאילו קירות הבית מתפתלים מכאב בתוך הסיד, ואנחנו עצמנו דוחים הכל מיום ליום ועד קץ הימים, הרי זו תרמית שננהג כאילו היינו בני אלים. כעשרים שירים, יותר ממחצית שירי הספר, הם פשוט בלתי נשכחים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הנה לכם שורה שדליה לא היתה טורחת לכתוב"
|
|
|
|
|
כך גם בספר השלישי, הקרוי "הספר השלישי", וכך ברוב ספריה הבאים של דליה רביקוביץ. היא כתבה פחות מאחרים. ספר שיריה המקובצים, "כל השירים עד כאן", שיצא לפני כעשר שנים (ומאז לא כתבה הרבה שירה), הוא כרך דק יותר מכרכי השירים המקובצים של שאר המשוררים שפרצו בשנות ה-50 וה-60. הוא מחזיק פחות מ-350 עמודים . אבל ספריה, יותר מאחרים, מלאים שירים חד-פעמיים, שאין להם תחליף. יש אומרים שאין אדם שאין לו תחליף, אך לגבי שירים-זה לא ממש נכון. אך אל נשכח, האהבה האופפת את שירתה של דליה רביקוביץ אינה נחלת הכל. משהו בתרבות הישראלית נחבל ללא תקנה בעשורים האחרונים. ומותה הפתאומי דווקא בעיצומו של מהלך ההתנתקות יש בו איזה פרץ מצמרר של סמליות מן הסוג המצוי ברבים משיריה (פעם היתה המשוררת הסימבוליסטית ביותר בשירה הישראלית).
מי שנואל להיכנס לטורי התגובות בשולי הידיעות על מותה באתרי אינטרנט מצא שם, לצד דברי אהבה וכאב, צרור גידופים פוליטיים נחותים ודוחים במיוחד, מן הסוג הנובע כביב שופכין ממקלדות של מוחות חרוכים (והיתה גם תגובה בחתימת "כוסית", שהתפארה בכך שעד היום לא שמעה על משוררת בשם רביקוביץ או רבינוביץ). אל נשכח, אנו חיים בתרבות שדעתנות כפייתית, אלימה ונבערת היא אחד מסימניה. אנשים שלא קראו אפילו שיר אחד של המשוררת, די להם שקלטו איזה משפט שאמרה בטלוויזיה או כמה שורות שיר בשידור רדיו, משהו כמו והילדים היו כבר מונחים בשלוליות
הסחי, פיהם פעור שלווים. איש לא יגע בהם לרעה. תינוק לא הורגים פעמיים. (שיר על סברא ושתילה מתוך המחזור "סוגיות ביהדות זמננו") ומיד יזדרזו ליידות אבנים וירטואליות בבוגדת אוהבת הערבים. ואף על פי כן. יונה וולך, משוררת יריבה, אולי אף עוינת, שדליה כתבה עליה ברבות הימים כמה שירים מעניינים רוחשי רגשות מעורבים, חתמה פעם את אחד משיריה במילים "תוכרז אונייתי כחד-פעמית". הנה לכם שורה שדליה לא היתה טורחת לכתוב. דווקא עניין זה - חד-פעמיותה לטוב ולרע - היה ברור לה ולקוראיה מאז ומתמיד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
