ראשי > תרבות > מיוחד >

אומץ הלב של השושנה הצהובה יערה שחורי על דליה רביקוביץ', שלצד האני השירי שלה, שהיה תמיד על סף קריסה, התבלטו אומץ אנושי וכוחות נפש 26/8/2005 "כשירד הגשם הראשון, שנים שלא היה לי מעיל, שנים שלא היה לי תנור. שנים עלובות". זו אולי נטייה אנושית לקרוא סיפורים לפי סופם. הסוף מספק פתרונות, קושר קצוות, מסביר מאורעות. כך גם מותה של דליה רביקוביץ יכול להיתפס בטעות כמפתח לקריאת שיריה. הרי נדמה שרבים כל כך מהשירים יכולים להיקרא כמכתבי פרידה. וכבר היה מי שציטט השבוע משירה "כמו רחל", המסתיים בשורה, "למות כמו רחל/ אני רוצה". אכן, אפשר לקרוא כאן רק את הפשט ולהחמיץ את השיר. אבל אצל רביקוביץ, גם הפרידות אינן פשוטות כל כך. שירה המוקדם "החורף בא" (מתוך "הספר השלישי" ), שפתיחתו הובאה למעלה, מסתיים בשורות הבאות: "מי כמוני יודע/ מה גדול סבלם/ של אנשים./ מוזר, איך לא השגחתי בם עד כה./ האם אני נפרדת?". לכאורה לפנינו שאלה רטורית המאפשרת רק תשובה אחת; לקראת עוד חורף, ואחרי שנים של מחסור באמצעי הגנה - מעיל, תנור - היא אכן נפרדת. אבל רביקוביץ מתארת כאן גם תשומת לב חדשה המופנית כלפי קיומם של אחרים. בתוך כך, הסבל האישי אינו נעשה פחות ממשי, אבל המבט שלה כלפי סובביה ובעיקר מול עצמה כבר אינו סנטימנטלי, אלא מפוכח, אפילו אירוני. ובעצם, אולי היא אינה נפרדת. אולי "החורף בא" הוא שיר מתעתע על הישארות לא פשוטה בחיים. על ההחלטה לדבוק, למרות הכל, בעוד חורף שיבוא. ואולי ההחלטה האמיצה הזאת היא מפתח מעניין יותר לשיריה של רביקוביץ. את השיר "קרפודים", למשל, שהופיע גם הוא ב"הספר השלישי", היא הקדישה ללאה גולדברג, שהיתה בשבילה לא רק משוררת אהובה אלא גם מורה נערצת. רביקוביץ כתבה על מעמדה הלא-פשוט בבריכת השירה העברית, שהיתה בעיקרה בריכה גברית, מעמד שאותו ירשה היא עצמה. "בבריכה קטנה, בתוך קהל קרפודים/ ישנה שושנה צהובה נסתרת/ רק בשל אומץ לבה המופלא/ אינה מחפשת בריכה אחרת". בשושנה הזאת אפשר לראות בקלות גם את רביקוביץ עצמה. דווקא משום שהיתה מודעת לאכזריותו של העולם הסובב אותה, ודווקא משום שחשה את עצמה כאילו היא מוקפת בקהל מאיים של קרפודים, היא גילתה בעצמה את אומץ הלב המופלא שייחסה לגולדברג, למרות הכאב ששב וחזר, למרות הקושי לפרוח כשמסביב כולם צומחים. אי אפשר להכחיש שרביקוביץ בנתה אני שירי העומד תדיר על סף קריסה, אך ב"אני הבוערת" שלה, משירה המפורסם "הבגד", היו תמיד כוחות נפש, כמו גם יכולת התבוננות מרחיקת לכת. חוויית האני הפרטי לא קיפחה אצלה את היכולת להזדהות עם דמעת העשוקים, לשאוב מתוך הכאב הפרטי ולראות אסונם של אחרים באמפתיה. האומץ הפוליטי והאומץ האישי היו אצלה לא פעם אחד. האומץ הזה ניכר בוודאי בימי מלחמת לבנון ואחריה - עת כתבה שירה שסירבה להינתק מהציבורי ולהינקות מהדם - אך לא רק שם. הוא קיים גם ביכולתה לכתוב על שושנה, סמל רומנטי כמעט נדוש, ובכל זאת לא להיכנע לבנאלי. כי גם לשושנה הצהובה היה אצלה עולם. וכפי שידעה לכונן תשתית סמלים משל עצמה, רביקוביץ ידעה להחזיר לשושנה הצהובה את שושניותה. היא ידעה לשתול אותה, על כל מכאוביה ובדידותה, בינינו, אלה שאולי לעולם לא ישיגו בריכה אחרת. "כמו שושנה צהובה נפלאה, רבים לא ישיגו בריכה אחרת, הקרפודים, הם עיוורים מלראות את חרדת לבנו האיומה". שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

מאסטרנטית בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מבקרת ספרות ותרבות       בארכיון google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך את השיר "קרפודים", שהופיע גם הוא ב"הספר השלישי", היא הקדישה ללאה גולדברג, שהיתה בשבילה לא רק משוררת אהובה אלא גם מורה נערצת. רביקוביץ כתבה על מעמדה הלא-פשוט בבריכת השירה העברית, שהיתה בעיקרה בריכה גברית, מעמד שאותו ירשה היא עצמה