 |
/images/archive/gallery/698/073.jpg תודעה
youtube.com headexchange  |
|
|
|
|
|
|
| אם אני לא אהיה אשמה, אז מי יהיה אשם? רוזין רוזנבלום עולה בו זמנית על כס השופט, דוכן הקטגור וספסל הנאשמים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש שתי גישות ידועות בעולם המשפטים: הראשונה גורסת: "אשם עד שלא הוכח אחרת" והשנייה אומרת: "חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו". עד שהגעתי ללימודי ימימה חיי התנהלו על פי הגישה הראשונה: "אשם עד שלא הוכח אחרת".
בכל בוקר הייתי פוקחת את העיניים, לובשת את חליפת הקטגור שלי ומתחילה עוד יום עמוס בבית המשפט של חיי. הצעקות המתלהמות שלי לא נתנו סיכוי קלוש לסניגור לפתוח את הפה: באתי לחפש אשמים ואני גם אמצא.
ומי היה ברשימת האשמים? מי לא? ההורים שלי, המורים שלי, החברים שלי, הבוסים שלי, אלוהים, בן הזוג שלי, השכנה, הבן שלי, הרצפה העקומה. בדרך כלל, אחרי חקירות מאומצות הייתי מגיעה לנאשם המרכזי: אני!
כן, הייתי מה שנקרא בעגה המשפטית: "הנאשם המרכזי". ובתוקף תפקידי כקטגור הראשי, אני ורק אני שפטתי את הנאשם המרכזי. וכך יצא שבסוף יום עמוס בבית המשפט
של חיי, הייתי שוב גוזרת את דיני ופוסקת בנחרצות: אשמה! אשמה! אשמה! וכדי להבטיח שלא אצא בעונש קל מדי, הקפדתי לבחור את חבר המושבעים שיגזור את דיני לחומרה. קבלו בבקשה את חבר המושבעים הנאמן שלי: הרעשים הפנימיים. כן, אותם קולות שליליים ובלתי חיוניים המגיבים אוטומטית ומעניקים פרשנות מסרסת לאירועים, אותם קולות מעכבים ומיותרים כמו האגו, הספק, הפחד ועוד – הם נבחרו להיות חבר המושבעים שלי.
יש לציין שהשקעתי רבות בהכשרת הרעשים הפנימיים שלי והפיכתם לחבר מושבעים מוצלח. שלחתי אותם להשתלמויות הכי טובות בתחום: "מבוא לייסורי מצפון", "כלים להעצמת הסבל", "דחיית השפע בעשרה צעדים קלים", "הנזיר שמכר את הגישה החיובית שלו", ועוד. בתמורה להשקעה, הרעשים הפנימיים גמלו לי בנאמנות מוחלטת לקטגור הפנימי שלי. הם הפכו כל אבן כדי להוציא אותי בעונש הכי מחמיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אשמה נובעת מיהירות
|
|
|
 |
|
|
|
בלימודי ימימה לומדים כי רגש האשמה אינו רגש מהותי. הרגש הזה אינו צריך להתקיים בנו והוא אינו מקדם אותנו לשום מקום. בניגוד למה שאולי עלולים לחשוב, רגש האשמה אינו מעיד על אחריות אישית או על מוסריות מפותחת. להיפך, הרבה פעמים רגש אשמה מפותח מאוד מעיד על מוסריות חלשה יותר.
מה לא מהותי ברגש האשמה?
• רגש אשמה נובע מיהירות. כן, למרות שזה נשמע מופרך, מאחורי תחושת האשמה יושבת יהירות. אני אשמה כי אני חושבת שהכל סובב סביבי. שהכל מתחיל ונגמר בי, שאני יוצרת את הדברים, וכשאני לא מצליחה ליצור אותם או כשאני יוצרת אותם באופן לא נכון – אני אשמה. ככל שהאגו היהיר דומיננטי יותר, כך תחושת האשמה גדולה יותר.
• רגש אשמה הוא גם התנשאות על האחר. תחושת האשמה יוצאת מנקודת הנחה שאני מקבלת שפע על חשבון מישהו אחר. ואם אני מקבלת שפע על חשבון מישהו אחר, אני כנראה חשובה יותר ממנו. מסכן, אלוהים אוהב אותי יותר ממנו, אני יותר מוצלחת אז קיבלתי יותר. לא נעים, אני אשמה.
• רגש אשמה הוא גם קפדנות יתר. זה להפעיל את מידת הדין בכל רגע. הרי הדברים צריכים להיות מושלמים בדיוק כפי שתכננתי, אין מקום לטעויות. ואם זה לא קורה – אני אשמה.
• רגש אשמה מעיד על אי קבלת הניתן. במקום לעשות שימוש בנתונים שקיבלתי, רגש האשמה מנהל סוג של ויכוח עם הניתן. אני אשמה על הנתונים שקיבלתי ואני אשמה על הנתונים שלא קיבלתי. בשני המקרים – אני מרגישה אשמה במקום לקבל את הנתונים הקיימים ולפעול על פיהם.
• רגש האשמה נובע מאחיזה בניתן כאילו הוא שייך לי, והרי שום דבר לא שייך לי. אם אני כועסת על מישהו ומבינה שהכעס לא שייך לי, אז לא אחוש אשמה. פשוט אכעס ואמשיך הלאה, מבלי לאחוז ברגש הכעס ובידיעה שברגע הבא יינתן לי רגש אחר. אבל אם אני משייכת את הכעס אליי – אז אני אשמה שיש לי רגש כל כך שלילי שמגדיר אותי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך חיים בלי אשמה?
|
|
|
|
|
|
|
הדברים היפים הללו מעוררים שאלה: האם הניסיון לחיות בלי רגש אשמה לא עלול לגרום לכאוס? להתנהלות שהכל פרוץ ומותר? להתנערות מאחריות?
מסתבר שלא. כי להשתחרר מרגש האשמה אין פירושו לשחרר את תחושת האחריות. להיפך, הרבה פעמים, חוץ מלהרגיש אשמים ובכך להרגיע את עצמנו שאנחנו מצפוניים, אנחנו לא עושים הרבה. דווקא כשמוותרים על תחושת הקורבניות הפסיבית שקיימת ברגש האשמה – מתגברת תחושת האחריות הפעילה. אפשר לפעול עניינית בהתאם לנסיבות: להתנצל כשצריך, לתקן, לקבל את הדברים כפי שהם, להמשיך הלאה וכדומה.
האמת, היא שהגישה הזו מאוד מוצאת חן בעיניי. יש רק דבר אחד שמטריד אותי: אם אני לא אהיה אשמה, אז מי יהיה אשם? הרי מישהו מוכרח להיות אשם!
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | רוזין רוזנבלום היא תלמידה בשיטת ימימה. הטור הוא דיאלוג פנימי של הכותבת עם החומר הנלמד. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
