 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| החיים הם קורס הכנה למוות. אבל אם כל ילד יכול, אז מה יש לנו להתכונן? טור של יעקב זנדמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכל עניין תמצא היום סדנא או קורס הכנה. קורס הכנה לפסיכומטרי. קורס הכנה לכושר קרבי. קורס הכנה ללידה. סדנת הכנה לראיון עבודה. סדנה לזוגיות. סדנה להורות. הרעיון הבסיסי ברור. כאשר נקלעים לסיטואציה קשה, מורכבת, תחרותית, התפקוד הנכון שלנו הוא המפתח להצלחה ולהישרדות. קשה באימונים - קל בקרב. בעצם כל מה שנקרא בצבא אימונים, הוא קורס הכנה למלחמה. לימודי רפואה באוניברסיטה הם הכנה לטיפול בחולים ופצועים. וכל החיים הם קורס הכנה למוות.
עבור רובנו, האנשים החיים, המוות הוא האתגר הקשה מכל. החור השחור והמפחיד. המשימה המסכמת והאחרונה. האם אנחנו מכינים את עצמנו לקראתה? האם החיים, כפי שאנו חיים אותם, מכינים אותנו למוות? האם יש צורך בהכנה מיוחדת? בלימוד, בתרגול מיוחד?
האומנם יש צורך בהכנה כזאת? הרי כל מי שיגיע זמנו לבצע את המשימה - מובטח לו שיעמוד בה בהצלחה מלאה, במוקדם או במאוחר. מאה אחוז הצלחות ואפס כישלונות. אז מה יש כאן להתכונן? עד לאותה נקודה, אנחנו עדיין חיים, ולאחריה, מי באמת יודע. אנחנו לא ממש יודעים לבדוק עד כמה ההכנה היתה מוצלחת.
ההכנה אינה בכדי לצלוח את המוות בשלום. היא נועדה לאפשר לנו לחיות בשלום עם המוות הבלתי נמנע. עד המוות הבלתי נמנע. ללוות אותנו בכל אותם המקומות בהם המוות מביט בנו, נוכח לצידנו.
איך חיים עם הסופיות שמבטא המוות? איך מקבלים אותו? דרך אחת היא לבטל את הסופיות שלו. לראות אותו כשלב מעבר. לראות, מעבר לאופק, את ההמשך שמגיע אחר כך. אפילו לראות
את ההמשך הזה באור חיובי. מעין עולם שכולו טוב. הבטחה טובה דיה כדי לאפשר לנו לצלוח את הדרך המוליכה אליה.
אפשר אם כן להתאמן ולהתכונן לקראת מותנו. אמנם קיימות אינסוף שיטות, אך אף אחד לא מתלונן שההכנה לא היתה טובה דיה. האם יש צורך בסדנה מיוחדת כדי להתכונן למוות? כל דרך המתארת ומלמדת את מה שקורה לאחר המוות היא סדנת הכנה. כל דרך המסבירה את משמעות החיים ותפקידם, בעיקר לאור מה שקורה אחריהם, היא סדנת הכנה. אני קורא לזה אמונה. בעיקר מפני שהיא מתארת את מה שנמצא מעבר לאופק, ואין דרך לאמץ אותה, אלא באמונה.
אבל ישנו מוות אחר, שקשה יותר להתכונן לקראתו. מותם של אחרים. מותם של מי שיקרים לנו. בניגוד למוות שלנו, שהוא הסוף, מותו של מישהו אחר הוא עבורנו רק ההתחלה. בניגוד למותנו שלנו, במוות הזה, החלק שאחרי המוות הוא מאוד מוחשי. מאוד אמיתי. מאוד קשה. המוות הזה הוא אחת המשימות הקשות ביותר שחיינו צריכים לשאת.
איך מתכוננים למוות כזה? האם צריך ליצור סדנת הכנה למוות של ילדים? חשוב לכולם. הרי לעולם אינך יודע מתי תזדקק לה. וכשתזדקק לה, יהיה זה מאוחר מדי. מה יהיה בה? לא תרגילים של דמיון מודרך. כל מה שתדמיין לא יהיה אמיתי.
ההכנה כאן בסופו של דבר מאוד דומה להכנה למותנו שלנו. אותה תמונה של עולם שמעבר. אותה אמונה. בלי שום אמונה קשה מאוד לקבל את עובדת המוות, כי הוא מוחלט וסופי. כל ההכנה מאפשרת לנו לקבל את מותנו. היא מנסה להכין אותנו גם למוות של אחרים. היא מנסה לעזור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כל מה שצריך זה למות
|
|
|
 |
|
|
|
בניגוד למותנו שלנו, ההבנה שסוף החיים אינו סוף פסוק, אינה מספיקה. עדיין אנחנו נאלצים להתמודד עם הקשיים, עם הכאב והצער של הנשארים. לכן צריך להוסיף למוות גם מטרה. יעוד. טעם. הצדקה, שגוררת קבלה, שגוררת הקלה.
סדנת האמונה היא תהליך. קשה לעבור אותו בתוך הלהבות. מי שיכול, שיעבור אותו לפני. אמנם ישנם כאלה שעוצמת האירועים מנפצת את אמונתם. ויש גם מי שדווקא בעת צרה, מנסה להיאחז ומוצא שם מפלט ומקלט. אלא שאז יש בה משום בריחה. והתכחשות. אמונה של כורח ולא של בחירה. מי שיכול להאמין, שיאמין עכשיו. מראש. כמו בביטוח חיים. אין לו ערך אם הוא לא נעשה מראש.
האמונה מקלה עלינו לקבל את מותנו שלנו. היא מרגיעה אותנו במוות של אחרים. היא מנחמת במיוחד את מי שכבר התאבל, ועתה הוא קרב למותו שלו. המוות המביא עמו את הפגישה המחודשת שהוא כל כך מצפה לה. ככל שהתארכה הפרידה, כך הוא מצפה לפגישה.
אלא שכאן טמון גם הקושי. כשההמתנה הזאת לפגישה המחודשת כל כך קשה וממושכת, ההבטחה, האפשרות להקדים אותה, יכולה להפוך לקורצת. מפתה. מושכת. כל מה שצריך זה למות.
ומה כבר הבעיה למות? אפילו ילד יכול. ואם כל ילד יכול, אז מה יש לנו להתכונן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
