תגובות עד כה: 58 תגובות, ב- 9 דיונים. הוסף תגובה 9.  פגישה עם המוות מעצימה את החיים     שי,  תל-אביב,    14/05/06 23:57 אחת המסקנות שלי היו כאשר נאלצנו להפרד מבננו ללא הודעה מוקדמת, היתה ההבנה הפשוטה שהוא סיים את תפקידו במה שאנשים אוהבים לכנות ''העולם הזה''. המסקנה הבאה היתה שעצם העובדה שאנחנו עדיין כאן אומרת לנו שהתפקיד שלנו עדיין לא הושלם. בדרך כלל המפגש עם ה''אין'' מעצים את ה''יש'' - כאשר למישהו חסר פתאום כסף הוא מתחיל להעריך אותו. כנ''ל לגבי זוגיות, אהבה, עבודה וכו'. כאשר נפגשים עם המוות ניתן להרגיש את עצמת החיים ואת חשיבותם. זה אכן שונה מאדם לאדם, אבל צריך לדעת שהכח ש''מוריד'' אותנויכול גם ''להעלות'' אותנו. אם החיים היו אינסופיים היייינו שמים לב אליהם פחות. המוות נותן משמעות לחיים גם ללא ידיעה מה קורה ל''נשמה'', אם בכלל, אחרי הנקודה בזמן שמפרידה בין החיים והמוות, ברור לנו שאין המשך שאנחנו יודעים עליו משהו. מכאן שכל תיאוריה יכולה להיות טובה כמו תיאוריה אחרת. המחשבה והעיסוק במוות גורמת לנו להכניס חלק מהמוות אל תוך חיינו בזמן החיים, במקום לנצל את זמן החיים כדי לחיות כמה שיותר באופן מלא. ניתן להתחבר לחיים מחדש ואף בתודעה גבוהה יותר. התהליכים מחוויית האובדן עד לחיבור לחיים שונים מאדם לאדם ודורשים לא מעט תעצומות נפש. מומלץ למי שמעוניין לעשות זאת להתחבר למישהו שחווה ועבר תהליך דומה והצליח. הגב לתגובה זו          שי         י,    15/05/06 11:39 האם מה שאתה מתאר הוא תהליך שעברת רק אחרי, או שהיית שם קודם? אני חושב שאולי אתה יכול להעיד ממקור ראשון על כוחה המחזק של אמונה. האמת היא, שכשכתבתי את הטור, חשבתי גם עליך. מכל מקום, כאשר אתה מדבר על תפקיד שהסתיים ותפקיד שממשיך אתה קודם כל צודק בהגדרה. אלא שהמונח תפקיד, מגלם בתוכו משמעויות נוספות. משמעות של יעוד, של משימה, של מטרה, ואפילו של המקור לכל אלה. כלומר יש כאן הנחה מובלעת שלכל אחד ישנו תפקיד שמוטל עליו, משימה שעליו להשלים, וברגע שיסיים את תפקידו, יוכל, או יאלץ, להפרד מהחיים האלה. חשוב מכך, יש כאן הנחה שאכן כך הדברים מתנהלים. כלומר, אנו מסיימים את חיינו בדיוק כאשר השלמנו את המשימה. לא רגע לפני. לא רגע אחרי. ולגבי ההנחה האחרונה, אני לא מסכים לחלוטין. בשני הכוונים. ללא שייכות לשאלה אם בכלל קיים תפקיד כזה. אישית לגבי, ולגבי כל אחד אחר. ילד לא מסיים את תפקידו. עמר לא סיים את תפקידו. ועוד דבר. גם מי שעזב אותנו, ממשיך להיות נוכח ומשפיע, לפעמים אף יותר מבעבר. הגב לתגובה זו              הגוף מת והרוח ממשיכה לחיות             שי,  תל-אביב,    15/05/06 16:58 עלינו להבדיל בין התפקיד הפיזי לתפקיד של הרוח. היכולת של האדם עצמו לבנות את חייו ולהשפיע על עצמו וסביבתו מתוך בחירתו החופשית קיימת רק בזמן חייו הפיזיים. לאחר מכן אין בכוחו לעשות דבר. הקיום הפיזי שלנו בונה למעשה את התפקיד הרוחני. מי שמשקיע ברוח, הרוח שלו ממשיכה לחיות גם אחריו. במקרים מסוימים האדם לא מודע לעובדה שרוחו משפיעה גם אחרי סיום תפקידו הפיזי. במקרים אלה ממשיך תפקידו של האדם גם לאחר מותו, כמו לדוגמא במקרה של עמר. יותר מכך - במקרה של עמר, סיום תפקידו הפיזי גרם לכך שהוא ואביו הפכו לבעלי השפעה רוחנית גדולה יותר ורוחו של עמר, כביכול או שלא כביכול, משפיעה היום על הרבה מאוד אנשים כולל עלי, למרות שמעולם לא הכרנו אותו, לצערנו. עובדה זו אינה קשורה כלל למעשיו או לדעותיו בתחומים שונים, אלא להשפעה שהיתה לו על סביבתו. זו זכות גדולה לעמר וזכות עצומה לאביו, על אף הכאב הגדול המתלווה לזכות זאת. יש לנו דוגמא במישור הלאומי שלנו, למי שמכיר את המילים (שמתלווה להם גם לחן עממי) - ''עוד אבינו חי'' - למרות שיעקב אבינו סיים את תפקידו הפיזי הרי שתפקידו הרוחני שמתגלם בשם ישראל הפך לנצחי ולמעשה ממשיך לאורך כל ההסטוריה על ידי כל אחד מאיתנו ונותן משמעות גדולה למילים ''עם ישראל חי''. הגב לתגובה זו                  שי, האם משתמע מדבריך :                 חורחה,    15/05/06 21:40 ''מי שמשקיע ברוח, הרוח שלו ממשיכה לחיות גם אחריו'' שמי שלא משקיע ברוח, הרוח שלו לא ממשיכה לחיות גם אחריו? הגב לתגובה זו                      התייחסתי למה שאנחנו יודעים ...                     שי,  תל-אביב,    15/05/06 23:35 חוץ מזה, המשפט הבא שלי היה ''במקרים מסוימים האדם לא מודע לעובדה שרוחו משפיעה גם אחרי סיום תפקידו הפיזי.''. הכוונה שלי לגבי מה שאנחנו יודעים היא שבטח אתה מכיר אנשים שנפטרו ולא הרבה זמן אחר כך, חוץ מכמה קרובי משפחה, אף אחד לא חושב עליהם. מצד שני ישנם אנשים שאתה בכלל לא בכרת ולאחר מותם הושפעו מהם המונים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בעיקר בתחום הרוח (אבל לא רק) - אצל משוררים, סופרים, מוסיקאים ואנשי קודש למיניהם. כאשר אתה קונה ספר או דיסק אתה מושפע ממנו גם אחרי שהיוצר כבר לא חי. לעומת זאת, אין לך מושג מי בנה את הבית שאתה גר בו, או ייצר את הכסא שאתה יושב עליו, גם אם הוא עדיין חי. גם במקרה שהחומר חשוב לנו, הוא חשוב רק עד שיבוא חומר אחר במקומו. הרוח היא המחיה את העולם ומי שאינו מתאמן (אולי קשור גם לאמונה) על הרוח, מרגיש פחות חי לפני המוות וכנראה שמרגישים אותו פחות גם אחרי המוות. נראה לי שזה נכון לנו, המבוגרים יותר, שהחומר כבר תופס אותנו. ילדים תמיד קשורים לרוח וממשיכים לחיות אצלנו גם אחרי ... הגב לתגובה זו                  תודה שי                 י,    15/05/06 18:14 וזאת הסיבה והמטרה העיקרית בכתיבה שלי. הגב לתגובה זו          ממה הבן שלך מת ובאיזה גיל?  ל"ת          א,    15/05/06 06:07 הגב לתגובה זו              לא ידוע!             שי,  תל-אביב,    15/05/06 08:56 בגיל שנה ושלושה חודשים. הגב לתגובה זו 8.  למ'     מוזר,    14/05/06 16:59 אני בכלל לא לוקח את זה, את המקום העמוק, למקום של אמת או לא אמת, ולא להסתמכות על המקום הזה כמקור ידע, אלא כחיישן. כשאני מקבל איתות מהחיישן, זה סימן בשבילי לבדוק ולחקור ולגלות אם זו אזעקת שווא או אזעקת אמת, ולא ניכנס שוב לדרכי הבדיקה ולאמצעי ההגנה, ורק אגיד שבכל מקרה, גם אם מדובר בתקווה כזו או אחרת או בפחדים כאלו או אחרים, הדרך היחידה לעבור שלב היא ההתנסות. השאלה מאיפה הוא יכול לדעת הייתה רטורית, ומיד עניתי עליה, ואת רוב ההסברים המדוייקים של שטיינר אי אפשר להבין רק דרך החשיבה. אתה אולי מבין מה הוא אומר, אבל לא בהכרח על מה הוא מדבר. כדי להבין על מה הוא מדבר, אתה צריך לעבור תהליך רגשי, שגם קשור לאותו מקום עמוק, בכך שהוא מנקה ומטהר את אותו המקום עד לכדי בהירות נטולת פחדים ואשליות, כך שההסברים וההדרכה של שטיינר מיועדים לעזור לעבור את אותו תהליך רגשי בצורה יעילה ובטוחה. למה אתה מתכוון ''אלא חי עם רגל אחת כאן ועם רגל אחת שם''? ואיך לדעתך מתאפשרת הקריאה בספרייה האקשית? ''כל דבר שבא לידי קיום בזמן מקורו בנצחי. אולם הנצחי אינו נתון לתחושת החושים. אף על פי כן פתוחות בפני האדם הדרכים לתחושת הנצחי....'' ''...אדם שמטפח את כושר התפיסה שלו בצורה כזו, אינו מוגבל יותר להוכחות חיצוניות באשר לידע העבר...'' ''... מי שרכש את היכלת לחוש את עולם הרוח, מגיע לראיית מאורעות העבר במובנם הנצחי. אין הם ניצבים בפניו כעדויות מתות של היסטוריה, אלא מופיעים בחיים מלאים. כל מה שקרה מתרחש, במובן מסוים, לנגד עיניו.'' ועוד ''רואים אתם, כאן בפנינו שוב נקודה בה עולות בפני חוקר הרוח שאלות חשובות, נקודה שבה חייב חוקר הרוח לשאול את השאלה : מה קורה למי שעבר את סף המוות, בכך שהוא רואה בנפשות הזורמות כאן בעולמנו את הזכרונות המושרים בהן על המתים – מה קורה לו בכך שהוא חש זכרונות אלה? כשמעלים שאלה כזו במחקר הרוח, חייבים תחילה לחוות אותה באופן יסודי. חייבים לחיות בה..... מאמצי ההבנה הרגילה הקשורה לשכל אינם מביאים בדרך כלל כל פתרון. ניתן להגיע לפתרון רק במאמץ פנימי. התשובה לשאלות הנוגעות לעולם הרוח מתקבלת באמת כך, שהיא באה מעולם הרוח כמעין חסד. חייבים לחכות. לא ניתן למעשה לעשות מאומה מלבד לחיות באמת את השאלה, לבצע עליה שוב ושוב מדיטציה. יש לתת לה לחיות בנפש עם כל איכויות הרגש שביכלתה לפתח, ולחקות בשקט עד שנעשים ראויים – וכאן השימוש שנעשה במונח זה נכון לגמרי – לקבל תשובה מעולם הרוח..... התשובה באה מעולם הרוח ברגע המתאים, דהיינו ברגע שבו הוכנה הנפש במידה מספקת, כך שתוכל לפגוש את התשובה. העובדה שזוהי התשובה הנכונה אינה נקבעת בעזרת תאוריה, בדיוק כפי שלא ניתן לקבוע דבר כלשהו ביחס למציאות הפיסית על ידי תאוריה; היא נקבעת רק באמצעות החוויה עצמה.'' שטיינר כן קרא ברשימות האקשיות (ראה – ''מן הרשימות האקשיות'' :)) והיה מתקשר באבו- אבוהה, המתקשר הגדול מכולם אולי, ואני לא בטוח אם במאה השנים האחרונות נולד מתקשר כמוהו. הגב לתגובה זו          כנראה         מ,    14/05/06 19:13 שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך. לפעמים ההתעקשות שלי על דקויות היא מקור להרבה אי הבנות. אבל כמו שאמרתי קודם, אם יש לך את המקור, אתה באמת לא צריך אף אחד אחר. הגב לתגובה זו              אתה אותו המ' שאצל כרמל?  ל"ת              דרך אגב,    14/05/06 20:20 הגב לתגובה זו                  לא  ל"ת                  מ,    14/05/06 21:38 הגב לתגובה זו 7.  לא חושבת שצריך לנסות להתכונן באופן מלאכותי     רונה,    14/05/06 03:25 גם ככה החיים קצרים למדיי, וגם ככה אנחנו עוסקים בתוך החיים יותר מידיי במוות, אם מדובר באמונה שבדרך כלל מכסה את הנושא, נותנת לו מקום ולא של הכחשה ובריחה, או שמדובר בסוג חיים שהם לא בדיוק חיים, שהם דומים יותר למוות בתוך החיים, בו לוקה בדרגה זו או אחרת רוב רובו של הציבור. נכון אתה אומר שלגבי מותנו האישי, כל החיים הם מעין סדנת הכנה אליו, כיוון שהחיים והמוות מלוכדים זה בזה, סופו של אחד, תחילתו של השני, הם קיימים בתלות הדדית. לגבי מותו של אדם קרוב, הדבר היחידי שעולה לי לראש חוץ מלנקוש מיד על העץ הקרוב וללחוש מיני לחשים וקסמים ולפחד אפילו לחשוב על זה, הוא העניין של לא להתכונן לפני, אלא לבצע עבודה אחרי, לקבל את כל העזרה שנזקקים לה, ובעיקר מצד שותפים לתחושה המדוייקת. מנסיוני במצבים אחרים, אין כמו קבוצות תמיכה, פשוט לשבת כמה שיותר עם אנשים במצב דומה, או עם שאר בני המשפחה הקרובים, ולחלוק. נדמה לי שקל יותר לחלוק עם אנשים במצב דומה, יש לזה ערך אדיר, וכן עם בעלי מקצוע שיימצאו מצויינים לדעתך, ויספקו מרחב מכיל ומספק לכאביך. הגב לתגובה זו          לא מבין         בן,  צפון,    14/05/06 15:30 איך אנשים לא מבינים שכולם משתתפים בסדנה הזאת... מרצון או (ויותר נפוץ) שלא מרצון.... כולנו חיים (תרצו או לא) וכולנו מתים (תרצו או לא) וצריך לעבור חיים שלמים כדי להשלים עם קיצם.. נכון שיש כאלה שעל פניהם משדרים שאין הם פוחדים מהמוות.. אבל אלו בד''כ נתלים באמונה (מתוך פחד) שמבטיחה להם המשכיות. או שיש כאלו שפשוט מתכחשים לזה... אבל הם בטוח שלא מקבלים את המוות. אין שום דבר מלאכותי ברגשות הכי טבעיים שבנו. יעקב - מאמר עמוק וכואב שנוגע בפחד העמוק והאמיתי שקיים בכל אחד ואחד מיצירי הטבע - הפחד מלחדול. הגב לתגובה זו          אי אפשר להתכונן באופן מלאכותי         י,    14/05/06 11:43 אני לא באמת מתכוון שצריך לארגן סדנה כזאת, ושצריך לרוץ אליה. ההכנה היחידה שלפני היא החיים עצמם, בכל עומקם ורוחבם. מה שהספקת להיות ולחיות עד כאן - זה הכלי שלך בהתמודדות. זה מה שאת לוקחת איתך לכל מקום. את מה שיש לך ואת מה שחסר לך, תגלי בשעת משבר. הגב לתגובה זו              מסכימה איתך על כך שבמצבי משבר, אז נבחנות מחדש כל אמונותינו             רונה,    15/05/06 02:59 הקודמות. אין אדם ללא מערכת אמונות זו או אחרת. גם אם מדובר באמונה הבסיסית שהשמש תזרח מחר. כל אדם חי לפי מערכת אמונות שמשתנה באופן כזה או אחר במהלך חייו. ודאי שמצבי משבר, בעוצמותיהם המשתנים, הם הקטליזטור העצום ביותר להתעמתות עם מערכת האמונות שלנו, יצירת אמונה חדשה או זניחת ישנה שכבר לא עומדת במבחן המציאות שלנו. ודרך אגב, ישנם סוגים רבים של משברים או טראומות, לא כולם מזוהים עם מוות או קשורים בו. אנחנו עולם של פצועים בגדול, וכמעט כל בן אנוש מכיר ברמה זו או אחרת מצבים של משבר. הגב לתגובה זו                  הפנייה לקטעים קודמים                 י,    15/05/06 11:54 הקטעים הנקראים ''עולמות מקבילים'' , ''התפצלויות'' ו''שכבות'' מדברים על כמה מהנקודות שאת מעלה. הגב לתגובה זו              ל -י,             רימון,    14/05/06 15:49 השאלה המתבקשת היא: למה אתה מתחם את הכלי שלך להתמודדות, את אותה - סדנת ההכנה - עד רגע המוות בלבד ? (ולזה בדיוק התכוונתי בתגובתי הראשונה). האם עצם פגישה בלתי צפוייה עם המוות היא לא טריגר ליצירת אמונה חדשה תלויית נסיבות חיים חדשות ? למה אתה רואה יצירת אמונה חדשה כזו, כמשהוא מזוייף כי הוא נעשה בכורח החיים ? שהרי בעצמך אמרת, שיתכנו מצבים בהם גם מי שבא עם אמונה מקודם, אמונתו שהיתה לו למיפלט עד עתה - תאבד את ערכה ותיתנפץ לה בגלל עוצמת האירועים. כלומר : אין ביטוח חיים מוחלט. גם אם הוא נעשה מראש. אמונות יכולות להיווצר ולהיתנפץ באותה מידה. (לשני הכיוונים). וכורח מוביל לסוג מסויים של בחירה. אלא אם כן אתה חי במעבדה סטרילית או מיקלט אטומי - מנותק מהמציאות ותהפוכותיה. :) הגב לתגובה זו                  את ''סדנת ההכנה''                 י,    14/05/06 18:03 אני מבקש לערוך לפני המוות, מהסיבה הפשוטה שלאחר המפגש עם המוות כבר אין צורך ב''הכנה''. בעיני אישית, אמונה יכולה להיות רק תוצאה של שאיפה לאמת, ועל כן אין לכורח השפעה חיובית. כמו שציין מ', עצם העובדה שיש לה, לאמונה, כל כך הרבה מה להבטיח, עושה אותה חשודה בעיני. הצבעתי על האמונה כסוג אפשרי של ''סדנת הכנה'' משום שמנוצר בי הרושם שיש בה מן התכונה הזאת. מי שכבר בחר באמונה, מראש, והיא לא מתנפצת עבורו, נשאר מצויד במקור לתמיכה ועזרה. הגב לתגובה זו                      אין צורך בהכנה ?                     רימון,    14/05/06 19:09 ההכנה נותנת כלים להתמודדות. נכון ? אחרי המיפגש עם המוות כמובן שכבר אין צורך בהכנה, אבל יש צורך ביצירת כלים חדשים ושונים מהקודמים. האם הכלים הנוצרים ומתהווים תוך תהליך של פגישה עם ''פצצה'' כלשהיא שהחיים מפגישים אותנו איתה - הם לא תוצאה של שאיפה לאמת כלשהיא ? אמונה היא לא דבר חשוד בעיני בכלל. יש לה מטרה מאוד מוגדרת ואפילו יפה. ישנן אמונות עם מהות מאוד יפה שמציידות אותנו בתמיכה ועזרה. למה הן נראות לך מזוייפות שהן נוצרות כתוצאה ממפץ פתאומי כלשהוא ? (מפץ או פצצה הכוונה ל - מוות, מחלה קשה, תאונה וכן הלאה..) האם יש לוח זמנים מוגדר עד איזה שלב מותר לנו ליצור אמונות חדשות, ומאיזה שלב בדיוק בחיים עלינו להסתמך רק על הקיים בעבר ? הגב לתגובה זו 6.  שלום יעקב,אני משתף אותך בציטוט לא קל ,אבל בעל נפח רב.     יוד,    13/05/06 23:47 ''הטבע, בניסיונותיו הפזיזים, שובר הרבה רסיסי חימר כדי ליצור יצירת מופת אחת.'' הציטוט לקוח מביוגרפיה אודות ''פראנץ יוסף היידן'', בהקשר לאב שאיבד ילדים רבים בנסיבות שונות. הגב לתגובה זו          מי אמר למי?         י,    14/05/06 11:35 בהשוואה לטיעון הנפוץ שהכל נעשה ברצון האל, הציטוט הזה קשה יותר, כי אין לך נגד מי למחות ולהאשים. מכל מקום, אם אני מנסה להתייחס לזה באופן אישי - אני לא מצליח להתחבר לזה. הגב לתגובה זו              ''הנפח הרב'' הוא מהסיבה שאין את מי ''להאשים''             יוד,    14/05/06 13:05 וזו גם הסיבה לשימוש במינוח--''ה-ט-ב-ע בנסיונותיו הרבים...'' ולא הבאתי את הציטוט על מנת ליצר הזדהות אישית (על אף שאני כן מזדהה) אפשר לראות בזה ''פסיכופתולוגיה ריגשית'' שהמוות מותיר בבתים שבהם הוא ''מבקר''. אילו המפגש עם המוות היה נחסך ממך, הטורים שאתה כותב היו נראים אחרת. לא היית מפליג למחוזות שמפרשי הרגש נושאים אותך היום. אפשר להסתכל על זה באופן אחר (ומעט יבש יותר)-(כמו כוונת המקור של הציטוט בספר) שבאה לתאר את ''היידן'' כיוצר אדיר (יצירת מופת) ששרד במשפחה שבא אבדו שניים-עשר אחים מתוך שבעה-עשר. המשפט קשה כי הוא בא ומתאר את ''הירושה החיובית'' (אם כל הקושי שבביטוי) שהמת משאיר לנו- לחיים. ירושה שכל כולה רגש ומודעות. הגב לתגובה זו                  אם                 י,    14/05/06 15:23 המפגש ה-ז-ה היה נחסך ממני, כנראה שכלל לא הייתי כותב כאן. אני מודה שנקודת הראות (האישית) מאד משנה את מראה הדברים. הכתיבה שלי באה, בין היתר, לתרום את נקודת הראות שלי, הן למי שזאת נחסכה ממנו, והן למי שנאלץ לחלוק בה. הגב לתגובה זו 5.  הכנה למוות : ראה את הפלוסים     שושנה,  אמסטרדאם,    13/05/06 23:19 1) תחשוב שאף אחד לא מבלבל לך יותר את המח. 2) אתה לא חייב יותר לשלם מס הכנסה. 3) לא צריך להתעצבן יותר על כל החשבונות והאגרות שמגיעות הביתה. 4) לא צריך לפחד בכל יום מחדש, שמחר תאבד את מקום עבודך ולא תוכל יותר לשלם את המשכנתא. 5) לא צריך לרגוז על פרשיות שחיתות חדשות לבקרים. 6) לא צריך יותר להתרגז על הריבית שהבנקים מעלים כשמתחשק להם. 7) לא חייב לחיות ממהדורת חדשות אחת לשניה. 8) חילוני לא חייב לרגוז על חוק טל שמפלה את בנו לרעה לטובת ''עילויים'' שיבלו מרבית ימיהם בבטלה בישיבות. 9) אתה לא תתצטרך לממן אותם יותר. הדבר היחיד שצריך לדאוג לו הוא מימון צרכי המשפחה לאחר המוות. מגן העדן אי אפשר לשלוח צ''קים!. הגב לתגובה זו          ולא צריך לראות את דליה איציק כיו''ר הכנסת..שכחת לציין  ל"ת          ממותה,  קבר השייח,    14/05/06 20:25 הגב לתגובה זו          תגידי לי שושנה - התחלקת על השכל ? קיבלת מכת שמש ? או משהו...         שומו שמיים,    14/05/06 04:53 מה זה ? נראה לך שזה הטור והמקום לבדיחות מקבריות ? יעקב מבכה את אובדן בנו הבכור ואת משחקת לך בהומור שחור. מה אני אגיד לך ? תהיי בריאה ושאלוהים יעזור לך. אולי הוא ישלח לך צ'ק של טאקט מגן עדן. הגב לתגובה זו              צליל נמאס מהצדקנות המתחסדת שלך             שומו שמיים,    14/05/06 10:27 קצת הומור לא יזיק לך..תשתדלי. הגב לתגובה זו 4.  כשתמות, משהו ממני ימות אתך.     מ,    13/05/06 10:28 יש אבסורד לא קטן בפחד שלנו מהמוות. הרי אם המוות הוא סופה המוחלט של התודעה, אז מה מפחיד בו בכלל ? איך ''אף אחד'' או ''שום דבר'' יכול לסבול ממשהו ? ואם אי אפשר לחוש סבל וכאב, אז ממה בכלל יש לפחד ? כנראה שבאיזשהו מקום עמוק בתוכנו, שאינו בהכרח מקום רציונלי, אנחנו חושדים שהמוות אינו מביא אתו את קץ התודעה. ודווקא האפשרות הזו היא זו שמפחידה אותנו. שהקיום נמשך, אבל שהוא כרוך באיבוד של כל מה שאנחנו מכירים ואוהבים. והפחד הזה, הוא זה שדורש הרגעה. בדרך כלל, כל קורסי ההכנה למוות מכינים אותנו לקיום שהוא כמעט המשך מדויק של החיים שלפני המוות. יהיה לנו אותו גוף, רק מעודן יותר, אותם חושים, רק מעודנים יותר, חיי חברה שמבוססים על כל העקרונות שאנחנו כבר מכירים כל כך טוב, ואפילו אותן הנאות שכוללות בתולות מתמסרות או בשר לוויתן, הכל לפי מקור הקורס והמניעים של מי שהרכיב את תכנית הלימוד. אם חושבים על כך מעט, הרי שאם הקיום שלנו נמשך לאחר המוות, הוא אינו יכול להיות דומה בשום צורה שהיא לקיום העכשווי שלנו שנשען כולו על חיי הגוף. כל ההסברים, כל המושגים השאולים, כל התקרבות בחשיבה ובדימויים אל מה שממתין לנו לאחר המוות, צריכה להיות משולה למידת הקרבה שיכול לרכוש עיוור מלידה לחוויות של אור וצבע, כשהוא מקבל הסברים שנשענים על דימויים ומושגים מעולמו החשוך שאין בו לא אור ולא צבע. וזה עוד בהנחה שמקור התיאורים הוא באמת ובעובדות, ואינו נובע רק מהצורך לשכך את הפחדים שלנו או ממניעים פוליטיים. וזה לא אומר שההסברים הדימויים והמושגים, כשהם נובעים מהאמת, הם מיותרים או חסרי חשיבות. שטיינר שצוטט למטה למשל, האמין שיש להם חשיבות עצומה מסיבות רבות מספור, ולכן גם דן במוות בהרחבה על אף המגבלות, ולא כדי להרגיע, אלא כדי לתת תיאור שלם של האדם שלא יכול היה להיות שלם לדעתו מבלי לתאר את האדם לפני המוות ואחריו. רק שחשוב גם להכיר במגבלות של ההסברים והתיאורים ולהבין שהמוות, כח-וו-י-ה אישית, תמיד יישאר בלתי מושג, בלתי מומשג, ובלתי ידוע. המוות הוא הלא ידוע. לפחות עד שהוא מגיע ונחווה. בין אם בסוף החיים, ובין אם לפני שהם מסתיימים. גם אם לאחר המוות אנחנו מגלים את הנצח, גם אם הקיום שלנו והקשר שלנו עם העולם שהותרנו מאחור נמשך, הוא חייב להיות שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו וידענו עד המוות, ובמובן הספציפי ה-ז-ה, המוות שלנו כרוך באובדן של כל המוכר והידוע לנו. לכן כל אובדן שאנחנו חווים בחיים, קטן או גדול, נותן לנו טעימה, קטנה או גדולה, מחוויית המוות האישי שלנו. מהאובדן של המוכר והידוע האישי שלנו. לכן בכל פעם שאנחנו מאבדים משהו או מישהו, משהו מאתנו מת עם האובדן הזה. כך שגם מי שמחפש קורס הכנה מעשי למוות, כזה שאינו עוסק רק בנחמה פורטא, יכול לגלות, אולי לצערו, שהחיים אינם מותירים אותו ללא הדרכה נאותה בתחום הזה. הגב לתגובה זו          מ' יקר         מעניין אותי,    13/05/06 19:12 אותו מקום עמוק בתוכנו, שאינו בהכרח מקום רציונלי, יכול להיות אותו מקום שעדיין ''קשור'' לצד השני, לעולם הבא, זה אותו מקום שמרגיש אם ''משהו'' הוא נכון או לא, למרות שאין הוכחות מוצקות. אז נכון שאין לנו יכולת לדעת באמת על העולם הבא לפני שעוברים אליו, אבל בזכות אותו מקום עמוק בתוכנו אנחנו יכולים לקבל מושג מסוים. שטיינר מדבר על המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, ונותן כדוגמא את היחס שבין זמן הערות לזמן השינה כיחס שבין הזמן שבין הלידה למוות לזמן שבין המוות ללידה. כשקוראים את התיאורים של שטיינר על העולם הבא והדרך אליו, כמו גם כמעט כל מה שהוא כתב, אי אפשר שלא תעלה השאלה, מאיפה הוא יכול לדעת? הרי הוא לא היה שם וחזר. ובכל זאת, המידע הזה קיים כתדר אנרגטי, ויש לאדם בכלל ולשטיינר בפרט את היכולת להתחבר לאותו תדר שמכיל בתוכו את הידע הנ''ל, להיכנס לספרייה הקוסמית, המכונה אקשית, ולעיין בה. מה שנקרא 'תקשור'. וגם, קרה לי שבזמן מדיטציה מאוד עמוקה לא הרגשתי את קיומי הפיזי, לא הרגשתי שום תא מהגוף שלי ולא הרגשתי את הקשר שבין הגוף לרצפה, ממש כאילו אין גוף. וזה הגניב אותי - הייתי ער לגמרי אבל בלי גוף. ואז עלתה לי מחשבה : אולי ככה זה כשמתים והתודעה נשארת? אולי אחרי המוות נשארים להיות מבחינת המחשבה והתודעה אותו דבר, רק בלי הגוף וחוקי הגוף? עדיין יש לי הרגשה שהחוויה הנ''ל נותנת מושג די טוב על חלק מההרגשה של אחרי המוות. נמות ונראה :) הגב לתגובה זו              המקום עמוק הזה בתוכנו יכול להיות מאוד בעייתי             מ,    13/05/06 21:26 נניח שאני חושב שבהקשר שהזכרנו התחושה של אותו מקום עמוק היא נכונה ומבוססת על האמת. אז מה ? אז מה אם אני חושב ככה ? המחשבה הזו עצמה יכולה להיות תוצאה של תקווה שה''מקום העמוק'' הזה צודק. הרי האפשרות שהמקום העמוק הזה טועה, כמו גם האפשרות שההצדקה שלי אותו נובעת רק מהתקוות ומהפחדים שלי, היא לפחות זהה לאפשרות שהכל אמת. זו הסיבה שהסתמכות על המקום העמוק הזה כמקור של ידע יכולה להיות מאוד מסוכנת, גם אם המקום העמוק הזה מנהל חלק גדול מאוד מהחיים שלנו ללא ידיעתנו. קצת מוזר לי שמישהו שמכיר את שטיינר יעלה את השאלה מאיפה הוא יכול לדעת. הוא הרי לא מסתיר כלום, ומסביר במדויק מאיפה ואיך הוא יכול לדעת, כמו גם מה צריך לעשות מי שרוצה לדעת. ולמי שמכיר היטב את התיאורים שלו לא יכול להיות ספק, שטיינר היה שם וחזר. או יותר נכון, מעולם לא חזר, אלא חי עם רגל אחת כאן ועם רגל אחת ''שם''. והתכוונתי לשטיינר למשל כשכתבתי שהמוות יכול להיות חוויה אישית לפני שהחיים מסתיימים. וזו לא בדיוק קריאה ברשימות האקאשיות, וזה שונה לגמרי ממה שנוהגים לקרוא תקשור. אחד מהתנאים הבסיסיים למחקר של שטיינר, הוא הסירוב המוחלט שלו להסתמך על כל תחושה עמומה ולא ברורה, עמוקה וחזקה ככל שתהיה, ולשיטתו, עצם תהליך ההכשרה של פיתוח התודעה שהוא מציע, מתבסס על היכולת להביא את כושר השיפוט והחשיבה ההגיונית שמשמשים אותנו לחקירה מדעית של העולם הפיסי, אל כל אותם מקומות עמוקים בתוכנו ולהאיר אותם באור שנובע ממודעות בהירה ומלאה. יותר מזה, הוא מקדיש חלק לא מבוטל מעבודתו כדי להראות כיצד אותם מקומות עמוקים בתוכנו יכולים לייצר, כשאנחנו משלבים שאיפה רוחנית עזה עם עמעום של התודעה, חוויות רוחניות חזקות ומוחשיות ביותר, אמיתיות לכל דבר ועניין, שכל כולן אשליה מוחלטת. הכוחות יוצרי האשליה הם רבים ומגוונים. ממיניות מודחקת, דרך זכרונות ילדות שעברו טראנספורמאציה לחזיונות אלוהיים, דרך פתולוגיה גופנית, ועוד הרבה יותר. ומי שרוצה למצוא אמת ולא מוכן להסתפק באשליה זמנית ומספקת, צריך להיות מודע לכל סוגי האשליה האפשריים. אם זה מעניין אותך, אז בספרים האלה אפשר למצוא חלק מהדברים שמתייחסים לנושא הזה: Psychoanalysis and spiritual psychology True and false paths in spiritual investigation בעניין החוויה במדיטציה והשאלה אם ככה ''נראה'' המוות שלנו, שטיינר השאיר אחריו כמות עצומה של מידע בעניין, והצהיר בעצמו שכל אחד יכול לראות בהדרכה שמופיעה בספריו הדרכה אישית. ההבנה אולי דורשת מאמץ, אבל אם אפשר לבחור בהדרכה של מורה ענק כזה, למה להסתפק בפחות מזה ? הגב לתגובה זו          המוות כבר לא מפחיד         י,    13/05/06 16:46 נדמה לי שמצב שהוא ''קץ התודעה'' הוא בלתי נתפס לחלוטין. כמו ''קץ הזמן''. אין הבדל ב(אי) התפיסה שלנו את הקץ האישי והקץ האוניברסלי. לכן, מבחינתנו, חויית המוות הפרטי משולה למוות של כל הקיים. ושוב, בניגוד למותנו שלנו, כאשר מדובר במישהו אחר, ובמוות שכבר התממש, המשמעות של כל השאלות שונה מעט. והפחד מכל מקום הוא מאחורינו. הגב לתגובה זו 3.  נראה לי קצת מופרך     ראובן,  הרצליה,    12/05/06 20:08 מי שרוצה להיות רופא לומד רפואה. מי שאין לו זיקפה הולך לטיפול מיני. מי שרוצה יותר חברים הולך לסדנאת התפתחות אישית. אז בשביל מה הולכים לסדנאת הכנה למוות? הגב לתגובה זו          כי זה ממש לא בא טוב.  ל"ת          בן,  צפון,    14/05/06 15:18 הגב לתגובה זו 2.  אמונה של בחירה ?     רימון,    12/05/06 17:05 סתם כך אדם קם בבוקר ומחליט שהוא בוחר באמונה כלשהיא ? סתם כך, בלי שום טריגר ? כמו שאי אפשר להיות חופשי באופן טוטאלי ומוחלט, (אלא אם כן אתה במצב של coma ) אז גם אי אפשר לקום בבוקר ולהחליט שאתה ''בוחר'' באמונה בלי שום קשר למה שקורה לך בחיים. כל בחירה היא איזה שהוא סוג של כורח זה או אחר. כמו שקורה גם בכיוון ההפוך - אובדן האמונה בעקבות טראומה (כפי שכתבת) היא לא בחירה נטולת טריגרים של החיים. ולרודי האדם הוא ישות מפותחת מעט יותר מן החיה ? תמיד ? בכל מצב ? אני לא שמעתי על חיות שמתאבדות כי הן מאסו בחייהן . החיות לא הולכות נגד יצר הקיום אלא דבקות בו עד הסוף . אז למה האדם הוא ישות מפותחת יותר מהחיה אם ישנם מיקרים בהם הוא מתנתק מהמנגנונים ההישרדותיים האלו ? הגב לתגובה זו          התפתחות והישרדות         מ,    13/05/06 11:05 נראה לי שבהצעה להתחיל להאמין עכשיו הייתה לא מעט ציניות, ושהיא נאמרה כדי להסביר שלא די בטריגר פתאומי כדי לייצר אמונה, מפני שאז קשה לאדם לא לחשוב שהוא מרמה את עצמו. אבל אולי אני טועה. בציטוט שהביאו למטה לא מופיעה הטענה שהאדם הוא ישות המפותחת מעט יותר מהחיה, אלא שהוא ישות מסדר גודל שונה לחלוטין, שיש בה משהו שלא ניתן למצוא בכלל בעולם של בעלי החיים. תמיד ! בכל מצב ! מה שלא אומר שאותו משהו גם בא לידי ביטוי בפועל, תמיד ובכל מצב. אותו ''משהו'' בא לידי ביטוי חיצוני בחשיבה, ביכולת ובצורך להבין, ובצורך וביכולת להיות בעל השקפת עולם כללית ומוסרית, גם אם השקפת העולם מוטעית לחלוטין, וגם אם החשיבה משמשת אותנו רק כדי לספק את כל מה שחייתי בנו, ואותו בלבד. להיות מפותח יותר משמעו להיות בעל תפקוד שנשען וקשור אולי לתפקודים הנמוכים יותר, אבל שיש לו גם קיום עצמאי שיכול לפעול בסתירה לתפקודים הללו. חייו של הצמח מוקדשים כולם לחילוף החומרים שלו. החיה מפותחת יותר מפני שהיא יכולה לחוש בהנאה ובכאב. כלומר יש לה רגשות. ההנאה והכאב קשורים לתהליכי חילוף החומרים ונשענים עליהם, למשל על ההנאה מפעולת האכילה. אבל כלבים שננטשו על ידי בעליהם וחווים את היעדרו ככאב, יכולים להרעיב את עצמם למוות. זו דוגמה אחת מני רבות בטבע של תכונה מפותחת שיכולה לפעול בסתירה לתכונות בסיסיות יותר כמו הישרדות או חילוף חומרים. גם לווייתנים ודולפינים מתאבדים על החוף, ויש עוד דוגמאות. עוד דוגמא לכך היא שהחיה ו''החיה'' שבאדם יכולות לאכול משהו שהוא מזיק להן ופוגע בסיכויי ההישרדות שלהן מהסיבה הפשוטה שהוא גורם להם הנאה. אדם יכול להתאבד מסיבות רגשיות ממש כמו החיה, כי רע לו והוא סובל, אבל הוא יכול גם להקריב את חייו, המהנים והמספקים, בגלל השקפת עולם ואידיאלים מוסריים. אנחנו יכולים גם להגיע לשיפוט מוסרי על נכון ולא נכון ועל אמת ושקר עצמאיים, כלומר שאינם תלויים בהעדפה האישית שלנו ובמה שגורם לנו אישית הנאה וכאב. כך שדווקא היכולת שלנו לפעול במנוגד לדחפים הבסיסיים וההישרדותיים שלנו, היא זו שמצביעה על קיומו של יסוד מפותח יותר בתוכנו לעומת החיה. יש לזה כמובן גם צדדים שליליים שמנוצלים לרעה, כמו היכולת לגדל אדם אל תוך השקפת עולם שתעודד אותו להקריב את חייו בשמחה למען רעיון שאינו שלו ושספק אם היה מאמץ לו הייתה לו האפשרות לחשוב בחופשיות. דוגמה אחרת היא היכולת לפתח השקפת עולם שמתעלמת לגמרי מהצרכים הגופניים והרגשיים שלנו. זו דרך בטוחה לפתח מחלת-נפש. אבל כל הצדדים השליליים לא צריכים להניע אותנו לשפוך את המים עם התינוק ולעשות אידיאליזציה לקיום החייתי. העובדה שיש בנו משהו שאין בחיה עדיין לא מעידה על כך שאותו משהו ניתן לנו כדבר מושלם. להפך, דווקא אותו משהו חושף אותנו לאפשרות לטעות, ובכך מעניק לנו את חירותנו. אם היינו עושים תמיד את הדבר הנכון מתוך אינסטינקט, מתוך כוח טבע כפייתי, לא היינו חופשיים. באמצעות חשיבה ומודעות להשפעות שעיצבו ומעצבות את השקפת העולם שלנו, אנחנו יכולים לווסת ולכוון את עצמנו בתבונה ולהגיע להרמוניה בין התפקודים השכליים הרגשיים והגופניים שלנו, וזה משהו שחיה אינה יכולה לעשות. וגם אצלנו, זו רק אפשרות/ פוטנציאל בלבד, שיכול גם להישאר לא ממומש. הגב לתגובה זו              אתה לא טועה             י,    13/05/06 16:30 מכל מקום, הטריגר למה שכתבתי כאן היה בעיקר המחשבה שאם באמת יש מצב קשה שאנחנו ממש לא מוכנים לקראתו, זהו מוות של ילד. בנגוד למותנו שלנו, עם המצב הזה חייבים להמשיך ולהתמודד. הגב לתגובה זו              הישרדות             רימון,    13/05/06 16:12 את הציניות לא ראיתי. אבל בכל זאת נראה לי שישנם טריגרים שיוצרים אמונה כמו שישנן אמונות שמתנפצות מעוצמתם של אירועים מסויימים. בקשר לחיות, מעולם לא ניסיתי לעשות אידיאליזציה לקיום החייתי ! אני אומרת שאנחנו מאבדים המון מייצרים הישרדותיים בריאים, שאנחנו חושבים או מדמים שבעזרת עולם הרוח נוכל להסביר לעצמנו הכל ובעיקר להתעלות רוחנית מעל אירועים גשמיים. דולפינים ולוויתנים לא ''מתאבדים'' על החוף. זה מונח שהאדם טבע בהם כשהוא עושה להם האנשה. התאבדות נעשית לפעמים מתוך מחשבה תחילה, או חוסר מחשבה מוחלט והתחברות לייצר הרס עצמי שמובילים ליכולת לצאת ממשבר מסויים (להגביה עוף במחשבות). דולפינים ולוויתנים עולים לחוף - כתוצאה משיבוש הסונארים שלהם ולא מתוך כוונה תחילה למות או מחשבה מונחית להתאבדות המונית מתוך אמונה כלשהיא (כמו של כתות מסויימות). בדר''כ זה בעקבות נזקים של האדם כמו: שימוש בראדרים של צוללות, זריקת פצצות אטום למי הים, או ניסויים אחרים שהאדם עושה מתחת למים. לפעמים זו תוצאה של שיבוש ''טבעי'' שהטבע עושה (כלומר לא מעשה ידי אדם). את הכלבים המבוייתים הפכנו לכל כך פאסיבים ותלותיים בנו כיד המאכילה אותם, שלא בטוח שהם ''מתאבדים'' משברון לב, אולי זה פשוט העדר יד מאכילה, או שבהחלט יתכן ואתה צודק והם במשבר נפשי. אבל זה שוב כי האדם הפך אותם לתלותיים ופאסיבים והם איבדו את תכונות ההישרדות הבסיסיות שלהם. בטבע כלבי בר לא מתאבדים מרצון. כל מה שרציתי להגיד שבמקרים מסויימים אני לא כל כך בטוחה כמה אותו יסוד מפותח באדם שאתה מצביע על קיומו, הוא באמת מפותח יותר או מעניק לנו חירות. לפעמים הוא יכול להיות מצב של נסיגה הישרדותית ולא קידמה אבולוציונית. נהנתי מאוד לקרוא את תגובותייך :) הגב לתגובה זו          מילא לא הבנת את הנקרא....         יערת הדבש,    12/05/06 19:53 המשפט.. ''אני לא שמעתי על חיות שמתאבדות כי הן מאסו בחייהן '' ממחיש את גבולות עולמך הצר והמצומצם.. לטווח השמיעה שלך. ועוד לדרוש מהליוויתנים להשאיר מכתב התאבדות... מנומק... על כמה הם מאסו בחייהם, כי רימון רוצה הוכחה לסיבת ההתאבדות. ובקשר לשאלה האחרונה... בואי נראה.... יש חיה שלא יכולה להתנתק מהמנגנונים ההישרדותיים, אין לה חופש בחירה ובדרך כלל לא תקריב את עצמה או מעצמה למען ילדיה אפילו. ויש לנו חיה עם חופש בחירה שיכולה לבחור להתנתק מהמנגנונים ההישרדותיים ולהקריב את עצמה ומעצמה למען ילדיה. אז... מי מהחיות יותר מ-פ-ו-ת-ח-ת? הגב לתגובה זו              מגעילולה לא יעזור לך אם תקראי לעצמך יערת דבש, הריח הוא אותו ריח....  ל"ת              התכוונת יערת,  סירחון,    15/05/06 14:45 הגב לתגובה זו              אפרופו הבנת הנקרא...יערת דבש - תציב לעצמך מראה לפני שאתה מגיב             רימון,    14/05/06 14:23 בהחלט יתכן וטווח השמיעה שלי מצומצם אבל אצלך זה טווח הבנת הנקרא והנשמע גם יחד. חיות לא מתאבדות ולא שמות קץ לחייהן - מתוך כוונה תחילה ומחשבה תחילה. מתוך תכנון מראש להתאבד. וגם אם הן מוצאות את מותן בחופים היכן שהן לא יכולות לחיות, או אוכלות משהוא שגורם להן הנאה רגעית וזה מוביל למותן, זה לא יהיה מתוך כוונה תחילה למות או להרעיל את עצמן. זה מתוך שיבוש של מנגנונים מסויימים. בני אדם יכולים להתאבד מתוך התחברות רגעית ליצר הרס עצמי, דהיינו - התחברות לדחף, בלי יכולת להפעיל את מנגנון החשיבה והביקורת העצמית שיעצור את אותו דחף. או להתאבד מתוך מחשבה וכוונה תחילה. כי הם החליטו מסיבה זו או אחרת שהם קצו בחייהם. ועל אנשים שהחליטו לשים קץ לחייהם מתוך כוונה תחילה - אני דיברתי. ועל חיות שעושות הכל, אבל הכל, למען הגנה על צאצאיהם ואפילו הקרבת חייהם הם למען צאצאיהם - יש לי מליוני דוגמאות, וקצרה פה היריעה מלהכילן. דווקא בני האדם עם אותו חופש בחירה יכולים לפעמים (לפעמים!) לא להקריב את חייהם למען ילדיהם - מתוך ניתוק ממנגנוני הישרדות. הגב לתגובה זו                  לרימון, חוסר הבנת הנקרא שלך מתבטא                 יערת הדבש,    14/05/06 18:35 בזה שאיך שהו הבנת מהדברים של שטיינר שמגיב מס' 1 הביא ש: ''האדם הוא ישות מפותחת מעט יותר מן החיה ?'' וזה שאתה לא שמעת על משהו לא אומר שהוא לא קיים. אני למשל לא שמעתי על מישהו שיודע לדבר עם חיות על הכוונות שלהן להיתאבד או לא. תן רק דוגמא אחת של חיה שתקריב את חייה למען ילדיה, לא צריך מיליון. אבל אם אתה חושב שהאדם הוא לא ישות יותר מפותחת מהחיה, אז כנראה שבמקרה שלך זה נכון. הגב לתגובה זו                      אוף נו.....                     בן,  צפון,    14/05/06 21:25 אל תהיי טיפשה... אף חיה לא מתאבדת... אין להם תודעה בשביל להתאבד... יש להם רק אינסטינקטים... וגם אצל האדם האינסטינקטים האלו ל-א מ-א-פ-ש-ר-ים התאבדות. נקודה. רק דוגמא אחת את צריכה? סבבה... חתולה שמגינה על גוריה מפני כלב מסוג בוקסר... גמל שלמה שבשביל להביא צאצאים צריך להקריב את חייו.. רוצה לשמוע משהו יותר מגניב? דבורים יתקפו אותך רק כדי להגן על הקן.. דבורים מתות כשהן עוקצות.. רוצה לשמוע משהו עוד יותר מגניב?? כל מה שאמרתי למעלה... זה גם יצר השרדותי..... את מגיבה בזלזול והתנשאות.. ואת האמת... קשה לי לראות מאיפה את מצליחה להביא את זה... הגב לתגובה זו                          אבל בלי קשר.. חלאס...                         בן,  צפון,    15/05/06 19:20 זה לא המאמר המתאים להתנצחויות האלו... אם את מרגישה שאת מוכרחה להמשיך אז תפרסמי תגובת נאצה במאמר אחר (לדוגמא - זה עם המכוניות הוא מספיק טוב) ואני מבטיח לענות הגב לתגובה זו                          :) העיקר שאת משעשעת                         בן,  צפון,    15/05/06 19:07 דווקא הלק הזכיר לי את סתוונית כפרה עליה מהצ'כונה... מחרמן... לא... לא ממש.. להיפך.. גורם לנזירות בודהיסטית להיראות קלה :) סלחתי, יותר נכון.. מחלתי.. כי את יודעת כבר שאני מאמין במחילה גם לבעלי מום.. :) את האמת.. חבל שאת מתנשאת... הייתי מראה לך בכיף :) הגב לתגובה זו                          אוי סליחה בן שלי קטן                         שיר פיין ת'חרא,    15/05/06 18:26 הלק הזכיר לך את אמא? מתוק. וזה חירמן אותך קצת? סליחה, לא התכוונתי. איזה מזל שאני מתנשאת הא? ככה אתה לא צריך להראות את הסתירה. הגב לתגובה זו                          פשוט הוכחת את מה שאמרתי :)                         בן,  צפון,    15/05/06 17:49 שאת טיפשה ומתנשאת אבל עכשיו אני גם רואה מאיפה את מביאה את זה :) תודה על התגובה :) שירתה אותי כיאות... ולמי שלא הבין למה היא שירתה אותי נאמנה ולמה ''יערת הדבש'' סתרה את עצמה אז עדיף שישב בשקט בצד וירכין ראש... לא כל דבר צריך להסביר די לחכימא ברמיזא. לק ורוד מאמי?,כפרה עליך?? מ-ה-מ-ם עשית אצל ז'אקו במכון? אגב - סוכר, עיניים דבש... אם לא היית כל כך מתנשאת הייתי מראה לך בדיוק איך סתרת את עצמך ואיך יצאת סתומה.. הגב לתגובה זו                          ואם לא בא לי?  ל"ת                          בן,  צפון,    15/05/06 17:30 הגב לתגובה זו                          מגעילולה הגעת גם לפה ?  ל"ת                          תשתקי קצת את,    15/05/06 14:43 הגב לתגובה זו                          בן טיפשון שכמותך, ברור שקשה לראות                         יערת הדבש,    15/05/06 08:27 תעלה על סולם, מהגובה שלך אתה יכול לראות רק את הלק שעל אצבעות רגליי. את הדוגמא ביקשתי מרימון כי היא טענה שיש לה מליון דוגמאות שחיות מקריבות עצמן בעוד שאתה אומר שזה רק יצר הישרדות. לא נורא מאמי, כשתגדל תבין. ביי חמוד. הגב לתגובה זו                          בן אתה ממש טיפש ונדחף  ל"ת                          שתוק קצת,    15/05/06 06:00 הגב לתגובה זו                      יערת דבש - אני מסכימה איתך 100%                     רימון,    14/05/06 20:37 אכן זה שלא שמעתי על משהוא זה לא אומר שהוא לא קיים. מעולם לא טענתי אחרת. אכן, האדם הוא יישות יותר מפותחת מהחיה. מעולם לא טענתי אחרת. טענתי שלחיות יש אי אלו חושים שיותר מפותחים מלאדם. למשל : לדולפינים - יש סונאר. לזיקית - יש יכולת להחליף את צבע גופה בהתאם לסביבה בה היא נימצאת. ישנן חיות עם תאים פוטו-אלקטריים וישנן עוד מלא דוגמאות אחרות. בקשר לדוגמאות על הגנה על צאצאים ועוד דוגמאות על עוד חושים שונים, תקרא לבד בספרים או צפה בתוכניות טבע. בהצלחה. הגב לתגובה זו                  למינג                 י,    14/05/06 15:14 החיה המתאבדת שמלמדת תמיד להזהר ממסקנות מוחלטות, ובכלל מעלה כמה שאלות נכבדות על משמעות החיים. הגב לתגובה זו                      התגובה למינג לא ברורה.  ל"ת                      בבקשה לפרט,    14/05/06 15:59 הגב לתגובה זו                          תודה יעקב :)                         רימון,    14/05/06 19:59 את רוב החיות אני כמובן לא מכירה. מאחר ויש לי לצערי חשיבה אסוציאטיבית ולא מפוקסת כמו שלך, אני המון פעמים רוצה להגיד משהוא אחד ונסחפת לדוגמאות מעולם החי (המוכר לי, אבל כמובן רק בחלקו) ודי נגררת לתפל שבכל דיון. אז אני מקווה שאתה מודע לכך שזה נון (כשל) שלי ושלי בלבד . אני רואה את זה רק אחר כך שהתוצאות מול העיניים (בתגובה ). בכל אופן כמו שאמרת בדבריך הנקודה היא נקודות ההתייחסות לכמה שאלות נכבדות על משמעות החיים. כל מה שרציתי להגיד בכלל זה האם אנחנו לא הופכים לאוייבים של עצמינו בכל מיני תהליכים מסויימים שאנחנו יוצרים ? הגב לתגובה זו                          למינג - תיקון                         י,    14/05/06 18:33 ערכתי חיפוש קטן כדי לוודא, ומסתבר לי שהתאבדות הלמינגים היא כנראה מיתוס שאיננו מעוגן במציאות. הגב לתגובה זו                          למינג                         י,    14/05/06 17:51 הוא יונק קטן החי בקנדה. כאשר אוכלוסייתו הופכת רבה וצפופה, הוא יוצא למסע של התאבדות המונית. הגב לתגובה זו 1.  לשרותכם -     רודולף שטיינר,    12/05/06 15:03 ''.. כמובן שקיימות בזמננו נפשות הקשורות באופן הדוק למטריאליזים, המבקשות להבין את מכלול הישות האנושית בגבולות צרים עד כדי כך שרואים את האדם רק כישות המפותחת מעט יותר מן החיה. אולם התפתחותו היא כולה התפתחות במובן החייתי. כמובן שקיימים אנשים כאלה ; אולם הם ילכו ויתמעטו, שכן, כפי שאמרנו לעתים קרובות, כבר המדע הרגיל אינו מאפשר לשיפוט כזה להתקיים. וכאשר רק מתחילים להודות שבישות האנושית קיים משהו נוסף המשתרע מעבר לטבע החיצוני, תוכל לעלות מיד ההכרה עד כמה דל, עד כמה מוגבל הוא מה שמקיף עולם החושים הפיסי לעומת הגדולה והעוצמה שמכיל העולם כולו. ואם מתבוננים אז באדם עצמו, אם נעשים מודעים למה שחי ויכול לחיות באדם, אין יכולים אלא לומר : עד היכן שעולם הרוח משתרע, עד כמה שגדול עושרו, האדם מהווה בתוך עצמו מעין מיקרוקוסמוס.'' ובהמשך.. ''.....אולם גם באופן הרגיל מתכונן האדם למותו במשך כל החיים שבין הלידה למוות. הוא מתכונן לאמיתו של דבר למוות ; כל חיינו מהוים למעשה הכנה למוות, עד כמה שאנו עובדים כל הזמן על הריסתו של הגוף. לולא יכולנו להרוס אותו לא יכולנו להביאו בכלל לשלמות כלשהי, שכן אנו קונים שלמות זו כביכול במחיר הריסתו של הגוף הפיסי החיצוני. כשעובר האדם את סף המוות בגיל שלוש עשרה, הוא לא ביצע חלק גדול מן ההריסה שיכול היה לבצע. הוא אינו משתתף במה שיכול היה להשתתף. דבר זה מתבטא בדרך מעניינת. אם אנו עוקבים אחרי נפש כזו, אנו מוצאים אותה בעולם הרוח בזמן מסוים בין המוות ללידה מחדש – יחסית תוך זמן קצר מאוד – בחברה מעניינת במיוחד: אנו מוצאים אותה בין אותן נפשות המתכוננות לחיים הבאים, אלה האמורות לרדת לאדמה תוך זמן קצר, כלומר בין נפשות העומדות להתגשם בקרוב. ביניהן חיות נפשות אלו, שעברו את סף המוות בגיל אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה או ארבע עשרה ; הן משתלבות שם. ואם מתבוננים ביתר דיוק על קשרים אלה, מתברר באופן מהותי שאותן נפשות העומדות לרדת לחייהן הארציים, זקוקות למה שמסוגלות להעניק להן נפשות אחרות אלה מן האדמה, כדי לחזק מצדן את הכוח לו הן זקוקות כדי להגשים עצמן בגוף. הנפשות הצעירות מגישות איפוא עזרה רבה לאותן נפשות האמורות להתגשם עוד מעט על האדמה.'' הגב לתגובה זו