 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| למרבה הצער, אי אפשר שלא נדע צער. לאחל לך שלא תדע צער משול לאיחול שלא תחייה. טור של יעקב זנדמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני משתתף בצערך". "שלא תדע עוד צער". שני ביטויים. שתי "ברכות", שבאות לנחם אבלים. שתיהן נאמרות מתוך אותן כוונות, ובאות מאותו מקום. אם רק לא חושבים עד הסוף על משמעות הדברים.
להשתתף בצער, אפשר באמת לנסות. זאת הדרך שבה אפשר להזדהות עם מי שסובל. להתעצב, להיות שותף לצער - כפשוטו. היטיב לנסח זאת תומר שכתב לי כך: "אני מוסיף את העצב שלי על שלך, משתתף בצערך. אולי זה כל מה שניתן לנו לעשות נוכח אסון גדול, נוכח שברון שכזה. אז נעשה את זה ביחד". ההזדהות, ההשתתפות, עוזרים לכאורה לשאת בנטל. כך מקלים על מי שהמשא מוטל על כתפיו. ורק באורח פלא, המשא הזה אינו מתמעט, והוא מספיק לכולם,.
אבל מה לגבי "שלא תדע עוד צער". הלוא החיים, מה לעשות, מזמנים לנו צער שוב ושוב. הלוא כל מי שאנחנו מכירים ואוהבים, סופו למות. והמוות הזה מזמן לנו צער גדול. ואיך ניתן להימנע מן הצער הזה? איך ניתן לא לדעת צער? ישנה רק דרך אחת - למות לפני כולם. להיות הראשון בתור. כי רק הראשון, לא רואה אף אחד לפניו. רק הוא יכול להשלים את חייו בלי לדעת צער.
כך עמר. עמר לא ידע עוד צער. ולא שמחה. לא כאב ולא הנאה. לא בכי ולא צחוק. לאחל לך שלא תדע צער משול לאיחול שלא תחייה, שתמות במהרה, ראשון, לפני כולם. הרי אם לא נהיה הראשונים, נפגוש במוות של האחרים. והמוות מצער. הרי אפילו אם מתקיימת הברכה הסינית "שימות אביך, שתמות אתה, שימות בנך", גם אז מחכה לנו צער. אז איך לא נדע צער?
אולי הכוונה היא שיתקיים מעין נס. שלא אנחנו נמות, ולא בנינו, ולא הורינו, ולא חברינו, ולא אוהבינו, ולא אף אחד. מין עולם מהאגדות, שבו תמיד השמש זורחת, והפרחים פורחים, והציפורים מצייצות, וכולם מחייכים, ותמיד מאושרים.
ובכל זאת איך לא נדע צער? האם לא מאוחר מדי? הרי אפילו יתרחש נס בכל יום, ולא נגיע לאף רגע של צער, ולא נחזה בקיצו של אף אחד, לא ילד ולא אח, לא הורה ולא סב, לא קרוב ולא רחוק. ואפילו השמש תמיד תזרח והפרחים יפרחו והציפורים יצייצו. ואפילו כל צרכינו יזומנו לנו בשפע. האומנם לא נדע צער? האם אנו לא יודעים צער יום יום? האם לא מאוחר מדי? כי הצער כבר כאן. הוא כאן,
וכאן הוא נשאר.
אם כן, שלא נדע צער אומר, שהצער, שכבר התנחל בליבנו, יקום וילך ויניח לנו. ואנחנו נישאר, ניפרד ממנו, ונמשיך בלעדיו. אלא שכאן מתקיימת מין משוואה. כשמישהו יקר הלך, בא הצער במקומו. והצער ילך, כשאותו מישהו יקר יחזור. האם אנחנו יכולים להישאר ללא שניהם? ועוד, עולה השאלה, עד כמה אנחנו באמת רוצים להיפטר ממנו, מן הצער. שמא אנחנו באמת רוצים לדבוק בצער. כי מישהו יקר הלך, ונשארנו אנחנו, אנחנו וצערנו. ומי זה שיכול לצוות עליו להסתלק? האם אנחנו יכולים לבוא ולגרש את צערו של מישהו אחר? האם זה לא עניין שבינו לבין עצמו? בין האבל לצערו? הצער כאן, מחובר אלינו, מחבר אותנו לעצמנו, ליקירנו שהלך. האם הוא יעזוב? אם הצער בא במקום מי שהלך טרם זמנו, אולי הוא נשאר במקומו. אולי הוא יעזוב כשיגיע הזמן. כשיגיע הזמן הנכון, המתאים לעזוב, אז יוכל הצער לעזוב.
את הזמן הנכון, האפשרי, ללכתם של סבינו, של הורינו, אפשר לפגוש. אפשר להגיע לרגע שבו חייהם הבשילו, והשלימו, והם יכולים לעזוב בשלווה. ואם כך, אפשר להגיע לרגע שבו יפוג הצער על לכתם של הורינו. אבל ילדינו, הזמן שלהם הוא תמיד אחרינו. כל עוד אנחנו כאן, עדיין לא הגיע זמנם. אף פעם לא נגיע לאותו מקום. אף פעם לא נגיע לזמן הנכון. ואף פעם לא נניח לצער. אף פעם הוא לא יניח לנו. אי אפשר שלא נדע עוד צער.
שלא תדע צער היא ברכה שצריכה להקדים למכה. ברכה למאושרים. למי שלא יודע צער.
ובאמת באמת שאני לא בא להלין על כל האנשים הטובים והיקרים שאיחלו לי שלא אדע עוד צער. אני אוהב ומוקיר אותם לא פחות ממי שמשתתף בצערי. רק שהדברים עצמם, האיחולים, אם חושבים על כך, אי אפשר שיתקיימו. למרבה הצער, אי אפשר שלא נדע צער.
ולא יכולתי שלא להיזכר בבדיחה, על שיחה בין בעל ואשתו:
"ומה יהיה כשתמות, ואני אשאר אלמנה? איך אסתדר בכוחות עצמי? מה אעשה? מה יהיה עלי?"
"למה את תמיד חושבת על הדברים בצורה כל כך פסימית? אולי זה לא יקרה? אולי דווקא את תמותי לפני?"
כי באמת, ליד הצער יש מקום לחיוך, ובאורח פלא, הם חיים זה לצד זה, ויש מקום לשניהם.
שתדעו הרבה חיוכים.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
