 |
/images/archive/gallery/384/980.jpg צפריר שפרון
 |
|
|
|
|
|
|
| סדרת המאמרים של צפריר שפרון על חינוך ביתי. השבוע: תפיסת הזמן אצל ילדים והשפעתה על התפתחות הילד |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנתיים האחרונות זוגתי אורנה ואני העברנו שלושה קורסים של "חינוך ביתי". בסדרת הכתבות שלפניכם תוצג משנה סדורה לנושא זה של החינוך הביתי ברמת המשפחה כולה. היבטי התפתחות, למידה, זוגיות, משפחה, בריאות וחברה יעלו בזה אחר זה כהצעה לחשיבה נוספת. תוצאותיה של דרך חיים זו - הילדים עצמם, ונמצא הכותב מעיד על ילדיו, חלקם הם כבר חלק מהחברה האנושית כבוגרים, ועל פי התוצאות גם ברחבי העולם, עולות ראיות מוצקות לתוקפה של דרך זו.
 |
| צפריר שפרון \ |
מה רוצה הילד |
|
כאשר אנחנו למדים יחד עם הילד את דרכו, הרי שאנחנו למדים גם כיצד לחנוך אותו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
התפתחות האדם ניתנת לבחינה במובנים רבים ומתוך זוויות מבט המתפרשות לגוני אין סוף. במאמר זה נתבונן על התפתחות האדם והילד בהדגשת היבט אחד שנמצא מרכזי בהתפתחות האדם כבר מראשיתו - תפישת רצף הזמן-מרחב. היבט העומד גם כמשל לרבדים נוספים הקשורים בהתפתחות האדם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התפתחות הילד היא כצמיחת הנבט
|
|
|
 |
|
|
|
תפישת הילד את הזמן והמרחב איננה כתפישת הבוגר. בעולמו של הילד, הרצף המודע אינו תלוי זמן או מרחב. דמיון ומציאות תופשים נפח דומה, בעוד רצפים שרירותיים, כמו יום ולילה או כללי הבית בו גדל הילד, משמשים רקע וקרקע לשינוי תפישת הרצף. שינוי זה, ככל שינוי, הוא-הוא ההתפתחות של הילד בבגרותו ואף בזקנתו.
התפתחות הילד היא היסוד עליו נבנית התפתחות האדם עד ליום מותו. שינוי התפישה והגישה, מתחייב מעצם ההתפתחות. כאן, כאשר מדובר בילד הרי שבניגוד למגמה החברתית של דיכוי ייחודו של הילד יש להבין שזה הזמן בו האדם מגלה את ייחודו. ה'אני' וגיבושו רק נובטים בתקופה זו של הילדות, ומכאן יש לאפשר לילד את צמיחתו הטבעית תוך סלילת דרכו הייחודית. על פני להעמידו להשוואה בינו ובין חבריו, על פי גילו או גודלו יש להאדיר ולשבח ולהתבונן בהתפתחותו הוא ללא כל קשר להישגיו בהשוואה לאחרים או לעקומות "טיפת חלב". ילד שאינו "מתאים" לנורמה איננו "לא נורמלי" אלא פשוט שונה.
יש לאפשר את ההבשלה הזו להתפתחות וגיבוש ה'אני' בתוך אווירה אוהדת, שאיננה מדכאת את הילד בשל מי שהוא או בשל מי שהוא אינו, אלא מייצרת סביבה המאפשרת התפתחות ספונטנית, סובייקטיבית ורצונית באופן רחב ככל הניתן.
כפיית התפתחות אינה אפשרית באמת. דווקא אותו מקום שמניח לנפש האדם להתפתח על פי דרכה, מניב באופן טבעי בעת בגרותו של האדם את השלמות האישית בבואו אל הקולקטיב מתוך עצמיותו, מתוך בחירתו, בתרומתו האישית.
שינוי תפישת הרצף מתרחש אם כך אט אט, כאשר הזכרון מבשיל אל מחזוריות התפאורה בה האדם חי: יממה, שבוע, עונות ושנים. תהליך זה לוקח זמן, ומגיע להבשלתו אצל הילד בטווח זמן אישי המתגבש סביב גילאי חמש עד שמונה. אז, רצף הגיוני קולקטיבי מסתנכרן עם הרצף האישי החדש, זה שהסכין להתמזג אל עולם המבוגרים. כך עובר הילד לעולם המבוגרים מבחינת תפישת הזמן והמרחב ויכול למשל למצוא בתבניות למידה קיימות את
הדרך המתאימה לו. אלא שיש להדגיש שוב שכל ילד והקצב שלו. יש ילדים שמתפתחים לאט יותר ויש שההתפתחות רק נדמית כאיטית, שכן מבלי משים מתפתח הילד לכיוונים סמויים מהעין. בכל מקרה מתקיימת התפתחות.
כך יוצא שתפישת המרחב והזמן של הילד כמו מתאימה את עצמה לסביבה האנושית.
בכל תפישת רצף, חוקי היסוד של סיבוב כדור הארץ, יום ולילה, או אותה מחזוריות של הפלנטה עליה חי המין האנושי, עדיין בתוקפם. אלא שתפישת הרצף כגורם שמחולל בעצמו את הצורך בקיום תפישת רצף כלשהו - היבטי סיבה ותוצאה - משתנה ונפתחת לאפשרויות נוספות. למשל, שתפישת הרצף אינה מחוללת דבר אלא היא הכרח העולה מעצמו - בהתאם לאישיות האדם - לנוכח הנסיבות והאירועים המשתנים, כפי שהיבטי סיבה ותוצאה אינם מתארים אלא שני קצוות של אותו נושא. אז, סיבה מכילה בתוכה אינספור תוצאות אפשריות ותוצאה מכילה בתוכה אינספור סיבות אפשריות. מכאן שהרצף האישי מתחולל מעצמו, על פי מגבלותיה או כוח פרישתה של הנפש. הבנה זו לבדה עשויה להיות לה לנפש כמשל מצוין לכל נושא ההתפתחות, שכן זו לעולם כרוכה בשינוי. לעולם מתייצרת ההתפתחות מאליה על פי מגבלות הנפש וכוח פרישתה, או יכולתה ואי יכולתה לצאת אל מעבר לכל גבול אפשרי.
התפתחות הילד במובן הבסיסי היא כצמיחת הנבט. ראוי לתת שם את התנאים הנכונים - הסביבה האקלימית, המזון, המחסה, ובמובן של ילד - גם יחסים אישיים של הגנה. נמצא תפקיד ההורה כתפקיד הגנן בבואו אל הנבט הרך. בהחלט יש מקום לגנן לגבות את הצמיחה הזו, אלא שאין עליו לעודד את הצמיחה או לדכאה, אין הוא זה שיכול ליצור התפתחות גדילה וצמיחה, שכן אלה עולים מאליהם.
תנועת הילד, כמו תנועת כל גורי משפחת היונקים, היא תנועה של קפיצה, דילוג וריצה. בתקופה זו של החיים, זו התנועה העיקרית. לכן אין על ההורה לרסן תנועה זו של שמחה וחיות ספונטאניים, גם אם בתפישת הבוגר תנועה זו נתפשת כתזזיתית או מצביעה על היעדר רצף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התפתחות הילד איננה הבעיה, היא-היא הפתרון
|
|
|
|
|
|
|
מתפקידו של ההורה אם כך הוא להניח גיבוי ראוי לצמיחת ילדו ולהתפתחותו. גיבוי זה בא לידי ביטוי בידיעה הפשוטה שילד, ככל חי וצומח, מתפתח וצומח וגדל מתוך עצמו בהתאם לסביבתו. לכן, כפי שמתפקיד ההורה להניח מרחב ראוי לתינוק, כך שיוכל לזחול או לזוז כאוות נפשו, ומכאן לקיים את הנסיבות המתאימות לפעוט לשם התפתחותו, כך גם לגבי כל התפתחות עתידית שלו כילד כנער וכבוגר.
המתבונן עשוי להניח תבונה המגדירה כללים נוקשים, או פרשנות המאשרת את התפתחות הילד כנדבך על נדבך בהתאמה לרצף הרגיל, ועדיין, אין הילד אלא חי את חייו בהווה ועולה צמיחתו מתוך יצר הקיום, זה שנמצא בבסיס הסקרנות והתמימות.
בשנות הצמיחה הראשונות של הילד, מתוך התנועה הזו של גילוי עצמיותו, נבדלותו וייחודו יש להקפיד להניח לו את רצף הגיונו ואת צורת התפתחותו האישית עד כמה שניתן. יש להניח לו לקבוע את כיווני התפתחותו ואת קצב התפתחותו. למשל, כאשר הילד מתבונן בתמונה ומצהיר שבתמונה נראה סוס, אין למהר ולתקן את הבנתו בקביעה שזהו חמור, אלא להניח לנסיבות החיים ללמדו את ההבדל בין סוס וחמור.
כאשר עולה החשש בלבנו שמא התפתחותו של הילד אינה תקינה או נעצרה או נסוגה, יהיה עלינו לבחון ולחקור אחר הנסיבות הטובות ביותר בעבור הילד. שינוי זה לעולם מתבקש לטובת כל המשפחה. כאשר הילד מגלה יצירתיות מובהקת בציור או בנגינה, טוב אם יהיו בביתו האמצעים הטובים ביותר האפשריים מבחינת המשפחה כולה. חומרים מתאימים לציור ופסנתר עשויים להיות אותן נסיבות שמתאימות לאותו ילד. כאשר הילדים אוהבים לשחק בתחפושות - טוב שיהיו להם בגדים שונים שישמשו להם למשחקם.
המפתח להתערבות ושינוי הנסיבות טמון באותה התבוננות בילד עצמו. אז, כאשר עולה מאליה האבחנה שתנועת הילד אינה טבעית בזרימתה, מוטב להורים להעמיק את התבוננותם ולהגביר שם קשב בדרך תשומת הלב. שכן כלים אלה - ההתבוננות, ההקשבה, ותשומת הלב - עשויים להאיר את הנסיבות החדשות המתבקשות בעבור הילד והמשפחה לשם השבת איזון מחודש, מקיף יותר.
התפתחות הילד איננה הבעיה, היא-היא הפתרון, ומכיוון שהפתרון הזה מובנה מראש בילד או באדם עצמו אין כל צורך לחפש את הבעיה.
התפתחות לא יכולה להתרחש ללא שינוי. מכאן, הפתרון הוא ההכרה בשינוי כמפתח להתפתחות - שכן בכל מקרה זה מתרחש. נמצאת ההסכמה לשינוי המתבקש, כמפתח או פתח להתפתחות באשר היא. כאשר הפתרון נוגע להתפתחות האדם בתקופת ילדותו, טוב להפנות את המבט מצורכי הכלל - הקולקטיב, אל צורכי הפרט - היחיד, הילד עצמו. ההתבוננות בילד עצמו מתבקשת להיות חפה מדעה קדומה, שיפוטיות וביקורת, ולהיות רק זו אשר מחפשת את הנסיבות הדרושות לילד להתפתחותו. הבנת התפתחות הילד לעולם איננה שלמה לגבי המקרה הספציפי, אלא אם עולה התייחסות לילד הספציפי. לעולם התפתחות האדם היא ייחודית, על פי דרכו, בזמנו, בכיווניו האישיים.
תבנית הנפש האנושית כוללת את התפתחותה, ומעמידה שם את חוקי היסוד אליהם היא כפופה כקרקע פורייה.
אז, הנבט הזה, ילוד אשה, מתפתח במלוא הדרו להיות מי שהוא, לחיות את חייו ולקבל את ההזדמנות והזכות לחיות את חייו בהווה ברהב התפתחותו וקיומו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אב לשבעה ילדים, חי בדרך החינוך הביתי, מפתח שיטת הremedy-seal, להעלאת איכות החיים. עובד מאז שנת 2000 עם 'לבן', ישות המתוקשרת דרך יעל דגן מת"א. חוקר מפתח, מרצה, מדריך, מטפל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
