 |
/images/archive/gallery/384/980.jpg צפריר שפרון.
 |
|
|
|
|
|
|
| כאשר אנחנו למדים יחד עם הילד את דרכו, הרי שאנחנו למדים גם כיצד לחנוך אותו. צפריר שפרון בסדרת כתבות חדשה בנושא חינוך ביתי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אינני מתיימר להניח בסדרת המאמרים הבאה בנושא החינוך הביתי מתכון לחינוך כזה או אחר אלא אך ורק את השקפת עולמי האישית. תפישה זו מניחה כהנחת יסוד שאין מתכון אחד הראוי לכל משפחה או לכל ילד לצמיחה בריאה וגדילה אופטימלית.
 |
| צפריר שפרון \ |
דרך תשומת הלב |
|
בהנחת תשומת לבנו על שלמותו של הילד אנו מפנים את תשומת לבו להיותו מושלם. על הדרך לאהוב ילדים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
תפישת החינוך האישית שאציג עולה מתוך ניסיון אישי שלי בחינוך ביתי, בצורתו השורשית.
חינוך של משפחה לעולם מתחולל בסביבת הבית והמשפחה הפרטית, ומכאן שכל משפחה מחנכת בדרך החינוך הביתי שכן אין חינוך נקנה אלא מתוך הבית. לפיכך, הדרך הזו של החינוך רק במסגרת הבית והמשפחה לפחות עד גיל ההתבגרות היא המסד ממנו עולים דברים אלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חינוך הילדים הוא חינוך המשפחה כולה
|
|
|
 |
|
|
|
לשם הבהרת הדברים יש להבהיר מהו המושג הזה - חינוך - בהגדרת הכותב. חינוך הילדים הוא חינוך המשפחה כולה. תהליך זה של הבשלה אישית במסגרת המשפחה, התבגרות המשפחה ודרכה לעולם נובע ומאשר את דרך החיים של המשפחה. כאשר אנחנו מחנכים את ילדינו על פי תפישה זו או אחרת, בפועל החינוך או אותה חניכה לעצמאות בהכרח נובעים וצומחים ברמת המשפחה כולה.
החינוך המשפחתי בהכרח משפיע ומקדם גם את החינוך של המשפחה המורחבת, הקהילה ובמובן הזה אותה עצמאות וגדילה נוגעת במשפחת האדם כולה.
לכן, חינוך הוא דרך החיים והוא מייצג תפישת עולם. כאשר אנו שולחים את ילדינו למוסדות אלה או אחרים, אנו מאשרים להם ולנו כי זו דרך חיינו וכך ראוי שנחיה את חיינו לטובת כל בני המשפחה. עם זאת, מתוך התנסות הכותב יעלו הדברים מתוך המבט של מי שחי בדרך החינוך הביתי בעיקר או רק במסגרת הבית והמשפחה.
כאשר אנו מתבוננים על דרך החיים שלנו, אנו צופים במרצפותיה ורואים כיצד כל אריח ואבן הם חלק מאותה צורפות מופלאה השוזרת את אמונותינו שוב ושוב. כל אבן בשביל הזה עליו אנו פוסעים, מייצגת קרקע מוצקה לאמונת יסוד.
כאשר אמונת יסוד של נטישה ודחייה מיוצגת באבני הדרך שלנו, נמצאת דרך החיים שלנו ספונה בקיום אירועי נטישה ודחייה: אותם אירועים המאשרים את האמונה הזו שוב ושוב, מרגע לידתנו ולאורך חיינו.
כאשר אמונת יסוד בחסד המקיף נמצאת בבסיס חיינו, הרי שזו מתגלה בעצם היכולת לחיות את חיינו ולסלול את דרכנו, ונמצאת מאשרת אף היא את עצמה שוב ושוב. אז, נמצאת דרך החיים שלנו ספונה בחסד ובאהבה.
חסד גמור מתקיים בכל מקרה, כפי שגם דחייה מתקיימת בכל מקרה, אלא שאם נתמקד בשתי פנים אלה של דחייה וחסד, הרי שלעתים קרובות, בעוד הדחייה מגלה את פניה, נמצא החסד כל כך מובן מאליו עד כי הוא נסתר.
העמקה של התבוננות זו אם כך מחייבת כניסה אל תוך אמונותינו ובחינתן מחדש. על מנת להיכנס ליסודות אמונותינו ראוי לכנס ביחד את נסיבות חיינו ואת תולדות חיינו; את הסביבה בה גדלנו; את התקופה בה גדלנו; את מצוקותינו
ואת אושרנו.
הסביבה הראשונית בכל מקרה היא אותה סביבה של משפחה. כאן, נוכל לגלות עד מהרה כיצד נצרבו אמונות יסוד בתודעתנו כתהליך טבעי של הפנמת אותן אמונות יסוד של הורינו במובן של מורשת.
כבר בינקותנו אנו לומדים שלא ניתן לסמוך על העולם, המגולם על ידי הורינו, שכן אפילו הם אינם מצליחים לספק את כל צרכינו, משום אמונתם בחוסר, מתוך גישתם הבסיסית לחיים.
אמונה זו, אם נמשיך עם משל זה של חוסר, מחלחלת ומופנמת אל תוך גופנו. אז, כאשר אנחנו נפגשים עם העולם החיצון להורינו, מבוגרים אחרים או ילדים אחרים או אפילו אותו מרחב של מציאות משתנה, אנו מתאמנים על האמונה הבסיסית של חוסר, ומוצאים הוכחות השכם וערב לביסוס וגיבוש אמונה זו - עד שזו נמצאת ספונה בגישתנו לחיים.
עם זאת, תנועה של חירות מתקיימת בלאו הכי, שכן החסד הזה של תקופת הילדות מאפשר את החירות כתחושה חיה, פיזית. רגעים אלה מתקבלים כאמור כמובנים מאליהם. כפי שהאוויר לנשימה מובן מאליו ואיננו זוכרים כל נשימה ונשימה, כך רגעים אינספור בתקופת הילדות מלאים בתחושה של סיפוק, שמחה ושפע, ללא חוסר כלל.
התבוננות בסביבה המקיפה את ילדותנו, זו שנחשפנו אליה ברובנו בתקופת הינקות, או כשכבר הפכנו לפעוטות, תאפשר לנו לראות כיצד במצוות הורינו, אשר לעולם ראו ורואים את טובתנו, הפנמנו בהכרח את האמונה החברתית בעיקר בנוגע למקומו של הילד בעולם. במובן הזה כיצד העולם מתייחס לילד? מהו האמון שניתן לילדים על ידינו ועל ידי העולם? האם בכלל ניתן אמון? מהי התנועה המתקיימת בין העולם לילדים? ובמובן נוסף, חשוב לא פחות, מהו מקומו של הילד שבנו - בחיינו?
בחינה זו או אבחון עצמי זה של המובן מאליו בכל הנוגע לחיינו בתוך המשפחה, עם המשפחה, מול המשפחה וכמי שמייסדים משפחה חדשה, מוצעת בכל מקרה. קל וחומר למי שנמשך לרעיון החינוך הביתי משיכה עזה.
מכל האמור לעיל, נמצא החינוך הביתי מחייב שינוי גישה בכל דרך החיים. שכן חינוך ביתי מסוג זה, ככל צורה של חינוך, אינו יכול להתקיים אלא כדרך חיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"חנוך לנער על פי דרכו"
|
|
|
|
|
|
|
דרך החינוך הביתי מקדשת הקשבה לילד והתבוננות במי שהוא, על פני אמירה לילד מה הוא צריך לעשות, לחשוב או לרצות. דרך החינוך הביתי היא הקשבה והתבוננות למה שהילד אומר במילותיו ובהתנהגותו - מה הילד חושב? מה הילד עושה? מה הילד רוצה? פתיחת ערוץ זה של קשב, מאפשר תנועה הפוכה, בה הילד עצמו מבטא את עצמו כשאינו חסר דבר.
למשל כאשר הילד מביע את רצונותיו ברמת בחירת מזונו. על פני להכריח אותו לאכול אוכל מסוים, יש להקשיב לגחמותיו ולספק את רצונותיו, עד כמה שניתן: לזה שלא אוהב בצל, יש להקפיד ולמנוע ממנו בצל, ולהתחשב גם בזה שמעדיף את החביתה שלו כך או כך. יש להקשיב ולהתחשב בילד, גם אם משמעות הדבר היא העמדת שלושה סוגי סלט ירקות ושלושה סוגי חביתה.
הקשבה מסוג זה, תוך היענות לגחמותיו של הילד איננה פינוק. שכן פינוק לעולם עומד במקום בו אנחנו לא מניחים לילד לקחת אחריות על חייו - כמו מנסים לגזול ממנו את חירותו. כאשר אנחנו מתערבים ביד גסה במזונו ובזמני אכילתו, כבר בינקותו, הרינו מפנקים אותו. שכן אנו מרחיקים את הילד מהאחריות שהוא עצמו יכול וצריך לקחת - שכן אצלו קיים אותו מנגנון של רעב, אצלו קיים חוש הטעם הייחודי לו.
התבוננות בילד, במעשיו, בחירות שמחתו, בתכונותיו המולדות אשר לעולם יתגלו כנטיותיו האישיות, התבוננות שמאפשרת לנו לראות מי הוא הילד הזה, תוך הקשבה פעילה לדבריו, למצוקותיו ולאושרו הקורן תפתח בפנינו את דרכו של הילד. כאשר אנחנו למדים יחד עם הילד את דרכו, הרי שאנחנו למדים גם כיצד לחנוך אותו. אז, גם כאשר יתבגר, יישאר נאמן לדרכו הייחודית כשזו שזורה, בהכרח, עם עולמו, נסיבות חייו והבשלתו. ("חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה", משלי)
בחירה בדרך הזו אם כך מתחילה בקבלת ההחלטה הזו של הקשבה אל הילד והתבוננות בו. משמעות ההחלטה הזו באופן מעשי פונה אל שינוי תפישת העולם מאותו מקום בו בכל הקשור לטובת ילדינו אנו מקשיבים לעצות חיצוניות, להקשבה ממוקדת למקור עצמו - הילדים.
על מנת להקשיב לילדים, להתבונן בהם, מתבקשת דרך חיים שמאפשרת סביבה משותפת, טבעית המאפשרת קשר בלתי אמצעי עם הילדים. מינקותם, דרך ילדותם ועד להתבגרותם, שאז מבקשים הם עם בשלותם הרגשית והשכלית לצאת ולראות את העולם.
הכרח זה של שהות משותפת של ההורים עם הילדים עולה אם כך מתוך אותה הקשבה, מתוך אותה התבוננות.
יש להבין שתפישותינו שבויות שבי. כלומר, אנחנו עצמנו כולנו גדלנו בתנאי שבי. שהרי בתנאי שבי יש הכרח להסתגל או להתאים את עצמך למסגרת. מסגרת זו כביכול מעניקה חופש לבחור את תנאיה, אלא שאותו חופש מתבקש מתוך יחסי כפייה. מנגד עולה וצומחת האפשרות לגדל את הילדים ולהעניק להם את הנסיבות לחיי חירות. משם נוכל לגעת בתחושה זו של חירות, ותנוח דעתנו.
הנה כי כן, אותה הקשבה והחיים במסגרת הבית והמשפחה כעיקר, כיחידה משפחתית, אשר הווה את מרחב חייה ואת עיתותיה ביחד, הם המעניקים את הסיפוק המתבקש לתחושה של חירות, הם המאפשרים להם, לקטנים, להנחות אותנו כיצד לצעוד בדרך החינוך הביתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
כתובת הדואר האלקטרונית של צפריר
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אב לשבעה ילדים, חי בדרך החינוך הביתי, מפתח שיטת הremedy-seal, להעלאת איכות החיים. עובד מאז שנת 2000 עם 'לבן'ישות המתוקשרת דרך יעל דגן מת"א. חוקר מפתח, מרצה, מדריך, מטפל | | | | |
|
|
|
|
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
