 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| האַין ממשי ומורגש, כי הוא תוחם את גבולות היש. אבל לפעמים, המעבר החד הזה, ממצב של יש לאַין, מגלה לנו דברים שלא ידענו על היש. מחשבות של אב שאיבד את בנו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור - ויהי אור".
בראשית היה האין. כמו דף חלק. אחר כך בא היש. כמו ציור על רקע. לפעמים, אנחנו רואים אותם כשניים שהם אחד, הפכים המשלימים לאחדות אחת. אבל הדף תמיד ניצב ברקע, מכיל את הציור.
כך החושך והאור. בראשית היה החושך. האור יכול להופיע אל תוך החושך, לגרש אותו, להעלים אותו, להמעיט אותו. אפשר לשפוך אור לתוך החושך. אי אפשר לשפוך חושך. ברגע שהאור כבה, מוסתר ונעלם, החושך חוזר ומופיע מיד. כי הוא היה שם קודם. כי הוא היה שם כל הזמן. חיכה בסבלנות. כי הוא הישות הקבועה, הנצחית. ניצחון האור הוא תמיד זמני, ולעולם אינו מובן מאליו. האור צורך פעולה, אנרגיה. הוא מחולל ומפזז, מתלהב מניצחונו על החושך. אך אסור לו לנוח לרגע. ברגע בו יכבה, מיד ישוב ויופיע החושך. ובמאבקו הממושך, האור ניזון ממקור, והמקור מתכלה, כי הוא עבד לזמן, וסופם של כל הדברים לכלות. וכשיכלה האור, יקום החושך מרבצו. כי הוא נמצא מעבר לזמן. כי הוא נמצא תמיד. ממתין. ידו על התחתונה אך לעולם אינו מובס לחלוטין. הוא תמיד שם, כי הוא
הרקע. הוא היה בראשית והוא יהיה באחרית.
כך החם והקור. כך הצליל והשקט. כך החיים והמוות. כך היש והאין.
כאשר היש ישנו, הוא אינו יכול למלא את הכל. תמיד, הוא חי בתוך איים של אין. תמיד הם שלובים זה בזה עד כי קשה להבחין מי הוא מי. המנגינה היא משחק של צליל ושקט. האותיות על הדף הם שילוב של שחור ולבן. אין קיום לאות השחורה בלי הלבן העוטף אותה. כל המהות של המידע הכתוב נובעת מהמשחק בין השחור והלבן. אילו היה כל הדף אותיות, אילו היה כולו שחור, לא היה כתוב בו דבר. הם כה שלובים זה בזה, עד כי אנחנו נוטים לשכוח ולראות בהם שני צדדים של אותו הדבר עצמו. ולא היא. האותיות הן היש. והדף הוא האין.
אין "יש מאין". היש צריך להיווצר, היש מכיל בתוכו דבר מה - מנגינה, סיפור, חיים, חומר. היש הוא סיפור היצירה, והוא כבול לזמן. הוא נולד בזמן, גדל בזמן, חי בזמן ומת בזמן. אך כשהיש נעלם, מופיע האין. יש "אין מיש". כהרף עין. בו ברגע. כשמתרגלים לראות ב"אין" סוג של "יש", נראה הדבר כמעשה ניסים. כדבר שמחוץ לחוקי הטבע. איך ככה פתאום הוא יכול להופיע משום מקום? מישהו היה איתי, היה לידי, היה בתוכי, היה. ולפתע הוא איננו. לפתע נולד האין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בפעם הזאת, יחד איתי היה האין
|
|
|
 |
|
|
|
שבוע אחרי שנפרדנו מעמר, נסעתי לראשונה במכונית, לתדלק ולקנות חלה, כמו בכל יום שישי. נסעתי לבדי באוטו, כמו בכל יום שישי. אבל בפעם הזאת, יחד איתי היה האין. פתאום הופיע והיה לידי, וסביבי ובתוכי.
והאין ממשי ומורגש, כי הוא תוחם את גבולות היש.
לפעמים, המעבר החד הזה, ממצב של יש לאין, מגלה לנו דברים על היש. דברים שלא כל כך ידענו או שמנו לב אליהם. איך אפשר שהיש, שלפעמים לא שמנו לב אליו, ישאיר לפתע חלל כל כך גדול? כי כשיש, הוא מרופד ביש אחר, נוגע בו, נראה כל כך טבעי במקומו, שלא תמיד שמים לב. כמו הלב בתוכנו. אנחנו לא כל כך מרגישים בו, לא שמים לב בדיוק היכן הוא מתחיל והיכן נגמר. עטוף באיברים וברקמות אחרות, ועוטף אותם, הוא מתכרבל במקומו, תורם את חלקו, ולא כל כך מורגש. אך אם הוא נעקר פתאום ממקומו, כמה חזק נרגיש את החור שיוותר אחריו. כמה חזק נרגיש את הנפילה מן היש אל האין.
כשרואים ומרגישים את החור הענק שנותר, מתקשים להבין כיצד. כיצד, בלי שנרגיש, היה כל כך הרבה מן היש. איך ומתי הספיק להיכנס ולמלא כל כך, כל כך הרבה? אמא של עומר תיארה זאת כמו פצע של קליע, אשר בכניסתו נוקב חור קטן קטן, כמעט בלתי נראה, ובצאתו קורע ממך נתח גדול, ומשאיר אחריו חור ענקי. כמו שיח קטן שנעקר, ואיתו נעקרים השורשים שהיו נסתרים, אך עמוקים ורחבים, מגיעים לכל פינה. וכשהם נעקרים, יחד איתם נעקרים גושי אדמה ואבנים, וכל מה שהיה מחובר אליהם. ובסופו של דבר, נשאר באדמה בור גדול, פעור וריק. כמו המים שמשקים אותו, משקים ומשקים ומשקים, ולכאורה נעלמים ונבלעים לשום מקום. אך הם שם, מגיעים ומתחברים לכל פינה. מעניקים חיים. כמו גידול של אהבה שמקנן בתוכך, בשקט בשקט, יש לו חיים משלו, והוא מתפשט ומגיע לכל מקום, לכל פינה בגופך, לכל פינה בחייך, ואתה לא מרגיש בשום דבר.
כי האין מופיע לפתע ומחליף את היש, והוא מוחשי ממנו לאין שיעור. ואיך, ובמה, סותמים וממלאים את החור הזה שנפער לפתע בחיים? איך מדליקים שוב את האור שכבה? איך מגששים בחושך אחר המתג?
כשהאור כבה לפתע וחושך משתרר קורים שני דברים. בתחילה, אנחנו לא מצליחים לראות דבר. בתוך העין נשאר רישומו האחרון של האור שראינו. העין זוכרת. היא ממשיכה להעביר את התמונה האחרונה, גם כאשר היא לא רואה דבר. התמונה נשארת. ואט אט היא משתנה ומתעוותת. הצבעים מתחלפים והצורה משתנה בהדרגה. אט אט התמונה דועכת, והזכרון שבעין מתעמם. באותה עת, גם כן אט אט, מתאימה את עצמה העין לחשכה. היא מתחילה להרגיש בפרטים. באותות חלשים שברגע הראשון לא הצליחו לעבור. היא נאחזת ביש חדש.
ברגע הראשון, במעבר מאור לחושך, העין לא קולטת דבר. היא לא מצליחה לומר לנו האם מדובר בחושך מוחלט, שאין בו אף שביב אור, או שיש מעט אור, וצריך להמתין ולהתרגל ולהבחין בו. צריך להמתין, לתת לעין להתרגל, לחכות לסימן. ברגע שרואים סימן קטן, אף הקלוש ביותר, יודעים שלא עברנו לחושך מוחלט. אם לא רואים שום סימן, אפשר להמשיך לחכות. ואפשר לנסות לגשש, לחפש את המתג, או פנס במגירה, או את הדלת החוצה. ואולי, זה החושך המוחלט, שהיה בראשית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
