 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן ועמר.
 |
|
|
|
|
|
|
| הצילום שומר זיכרון ואחר כך מייצר זיכרון. הכל נראה מאוד קרוב ומוחשי אבל לעולם כבר אי אפשר ממש לגעת. מחשבות של אב שאיבד את בנו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבעלי חיים זה קל יחסית. חתולה שמאבדת גור, משתהה מעט, מרחרחת, מסכמת וממשיכה הלאה. היא שוכחת כל תחושה של כאב או צער.
לבני אדם קשה יותר. המוות הוא תעלומה. שינה נצחית שאין ממנה חזרה. את המת משכיבים לישון. מכסים היטב. מנשקים. מברכים. מכבים את האור.
בחברה שבטית, עתיקה, ההתמודדות היתה אחרת. לאחר הפרידה והאשכבה, ממשיכים בחיים כמעט כמו החתולה. הנוכחות של המת הולכת ומתעמעמת. הממשות שלו הולכת ונמוגה. החיים החדשים הולכים ונוצקים בלעדיו.
בעולם בו אנחנו חיים היום, קשה יותר. בראנו כלים שיודעים להנציח את הכאב. לשמר אותו ולחדש אותו כמו בפעם הראשונה.
מותר האדם מן החיה הוא הזיכרון. החיה יודעת. האדם זוכר. כל חייו היא מסכת של לימוד. מינקות עד זקנה, הוא צובר חוויות, לומד, מתנסה, ומתוך כל אלה הוא משתנה ומתהווה מחדש. כל זיכרון שנטמע בו הוא עוד לבנה במהות שלו. ומחיר הזיכרון הוא החיים בעבר. הכאב. הכעס. העלבון. השנאה. כולם לא יכולים לשרוד ללא כלי הקיבול הקרוי זיכרון. אבל הכלי קיים וצומח. משום שהכלי הזה הוא גם הפרס. החיים זקוקים לו.
מותר האדם החדש, המודרני, מן האדם הקדמון הוא מכונות הזיכרון. האדם, אשר הידע, הלימוד והניסיון הנאגרים בזיכרונו מעניקים לו את כוחו ויתרונו, בונה מכונות זיכרון. כעת הוא יכול להנחיל את זכרונו לאחרים. הדיבור, השפה, התקשורת, מאפשרים לו לשתף אחרים. כעת הזיכרון הופך להיות יותר קולקטיבי, חברתי, ולכן מקיף יותר, רחב יותר. ואת הזיכרון הקולקטיבי לומד האדם לצקת לכלים. הוא ממציא את הכתב, וכך יכול לשמר את אוצרות הזיכרון שלו מחוץ לגופו, מעבר לזמן, מעבר לחיים. הכתב, הסיפור הכתוב, הופך לכלי קיבול לזיכרון האנושי. הוא יכול להכיל כמעט כל חוויה
הניתנת לחשיבה, ולשמור עליה, טרייה כביום הכתבה.
עם הזמן, לומד האדם לשמור ולהכיל חוויות חושיות. הצילום משמר את מראה העיניים. ככל שהאדם לומד ומשתכלל, הוא מצליח לשמור ולשמר בדייקנות את החוויה של החוש הכי דומיננטי - הראייה. צילום של אדם מספק חוויה חושית של ראייה, כאילו ראינו את האדם עצמו. החוויה כה משכנעת, עד כי בני תרבויות מסוימות מסרבים להצטלם, בהאמינם כי הצילום ממש לוכד את נשמתם.
למדנו להעתיק ולהמיר את החוויה הפנימית באינספור חפצים אשר יכולים לשמר ולהשליך על החוויות מבחוץ. בפרט, למדנו ליצור חפצים שיכולים לשחזר באופן כמעט מושלם את החוויה של מראה העולם הסובב אותנו. צילומים.
הצילום שומר זיכרון, ואחר כך הוא מייצר זיכרון. אנחנו כבר לא ממש בטוחים אם מה שאנחנו זוכרים הוא החוויה עצמה, או התמונות שהנציחו אותה. בנוכחותם של הצילומים ויתרנו על היכולת לזכור ללא עזרתם. אולי אף פעם לא היתה לנו היכולת הזאת. כמה טוב אנחנו זוכרים ומקבעים את אותם רגעים שצילמנו, ומה אנחנו מצליחים לזכור בלעדיהם? מה אנחנו זוכרים בכוחות עצמנו מתמונות חייו של ילד בן 17? אם היה חולה בגיל חמש, אם בכה בגיל שש, אם היה עצוב בגיל שבע, כמעט הכל נעלם ונשכח. זכרונות ספורים. מיעוטם מהשנים הראשונות. רובם מהימים האחרונים. ביניהם פזורות כל התמונות שצילמנו. התמונות שלכדו רגע והנציחו אותו.
זכינו במגע הקסם היכול להעניק חיי נצח לכל רגע. לכל אדם. בראנו לוכדי זיכרונות.
מגע הקסם הוא הקללה של מידאס. המלך מידאס, דמות מיתולוגית, בורך במגע ההופך כל דבר לזהב. אלא שהברכה מתגלה כקללה איומה. כאשר הוא מושיט ידו למאכל או משקה, הוא אוחז רק זהב. סופו, שהוא נוגע בבנו, והבן הופך לפסל של זהב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מחשבות על הצילום
|
|
|
 |
|
|
|
לוכדי הזיכרונות הם קללתו של מידאס. הם המאפשרים לנו ללכוד ולהנציח כל רגע, הופכים למקור של כאב. הזיכרונות מייצרים כאב. הם אוחזים בנו, ואנחנו אוחזים בהם. אנחנו אחוזים בהם ולא יכולים להשתחרר. בצפייה בצילום, החוויה היא ממשית עד כאב. התמונה המתהווה על רשתית העין היא אמיתית. החוויה אמיתית. המפגש עם הדמות הוא אמיתי ונוקב. ברגע אחד עולים וצפים הזיכרונות מאותו מקום ומעמד. אותו רגע בחיים שם צולמה התמונה. אנו חוזרים בזמן לאותו הרגע. אבל לא רק חוזרים אחורה. המפגש עם הדמות בתמונה הוא עכשווי. ברגע זה ממש אנו חווים פגישה מחודשת. כמעט ממשית. כמעט. והכמעט הזה, הוא שגובה את המחיר. כי הדמות בתמונה אינה אמיתית. כי הדמות בתמונה, אין בה חיים. אין בה חופש. אין בה יצירה. התמונה מביאה אותנו קרוב קרוב, אבל לא מאפשרת לנו לגעת.
טנטלוס, עוד גיבור מיתולוגי, קולל בקללה אחרת. הוא לכוד לנצח בתוך בריכת מים צלולים. מעליו, ענף עמוס פירות עסיסיים. בכל פעם שיקרב את פיו למים, ירדו המים עד שייעלמו. בכל פעם שיושיט את ידו לקטוף פרי, יתרומם הענף ויתרחק מהישג ידו. לנצח הוא לכוד בין מים צלולים ופירות טעימים. ולא יוכל לגעת. רעב וצמא לנצח.
לוכדי הזיכרונות דנים אותנו לייסוריו של טנטלוס. הכל נראה מאוד מאוד קרוב. מוחשי. ולעולם לא נוכל ממש לגעת.
החיים ללא לוכדי זיכרונות קלים יותר לאבל. והחיים כבעלי חיים קלים עוד יותר. ועלינו נגזר לחיות בעולם הכואב ביותר. האם עתה, כשהזיכרונות בידינו, נוכל לוותר עליהם? מה נעשה כשהזיכרונות הם כל מה שנותר מנפש אהובה? איך נניח לזיכרונות להתפוגג, ולנפש האהובה יחד איתם? האם העובדה שאנחנו לא יכולים להגיע מונעת מאתנו לנסות להתקרב, שוב ושוב, הכי קרוב שאפשר?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
