תגובות עד כה: 27 תגובות, ב- 8 דיונים. הוסף תגובה 8.  חיות לא שוכחות     שוקו,    21/11/05 20:23 החתול של סבתא שלי היה נורא קשור אליה. עשר שנים אחרי שהיא נפטרה העבירו כמה קופסאות ונפלה משם כרית שלה. הוא מיד קפץ על הכרית ולא עזב אותה. כלבים וחתולים מתאבלים עד סוף ימי חייהם על מי שהם איבדו. זה שהם לא כותבים על זה שירים עצובים או עושים אזכרות והלוויות זה לא אומר כלום. הגב לתגובה זו 7.  יעקב תודה רבה     אילדבאות,    20/11/05 21:19 זה צעד אמיץ לעשות את מה שאתה עושה. כתיבתך יפה רהוטה ונוגעת ללב תהיה חזק הגב לתגובה זו 6.  לעופר מתגובה 1     מתן,    20/11/05 13:03 על מה אתה כועס? זה שהורה שאיבד את הנו מתמודד עם כאב איום ואובדן נורא, זה ברור לכולם. אף אחד פה לא מנסה לומר אחרת, תרגע. מה שמ' אחר הביא זו זווית אחרת להסתכל על הדברים, זווית שיכולה לעזור למי שמקבל אותה, שיכולה להקל. ולמה קפצת? כדי לומר שאי אפשר להקל? שאי אפשר לעזור? שכאב על ילד שאבד גומר את החיים ואין מה לעשות? וכל זה מנסיונם של חברים? ובכן יש ויש. יש כאלו שאמנם חייהם הסתיימו כשאיבדו את ילדם ויש כאלו שלא. בכל מקרה, אין לקדש את הכאב, אלא יש לנסות ולמצוא דרך להשתחרר ממנו, גם אם זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי במקרה כל כך נורא של אובדן ילד- עם זה אתה מסכים? אז הנה, מ' ניסה לתת דרך לראייה אחרת. אתה יכול להתחבר לזה ואתה יכול להחליט שאתה לא מתחבר לזה אבל על מה הכעס? ההתקוממות שלך, שמה שעומד מאחוריה הוא קידוש הכאב, אינה במקומה וההתנשאות בתגובתך אינה לטובתך. ואם יש לך דרך אחרת לנסות ולעזור לאב שאיבד את בנו להתגבר על הכאב, דרך טובה יותר, שתף גם אותנו בה. הגב לתגובה זו 5.  קשה להוציא עצב טבעי מאבוד בן     dafna57,  רמת-גן,    19/11/05 23:00 ניטשה פעם אמר:''אין ניסיוני בזה ולכן בזה אין לי הצעה''. כן זה קשה לי להגיד לאביו של בן צעיר שהלך מפה מה לעשות,רק אתה יודע איך להיות רגוע,אני פתאום אומרת לעצמי::''את הזכרונות על בן שהלך אי-אפשר לשכוח,לפחות נזכור את מה שהיה תמיד מעודד ומצחיק המשפחה''דפנה הגב לתגובה זו 4.  כאב רגשי הוא סם קשה וממכר     ניצן מיכאלי,    19/11/05 16:22 שמרבית האנושות מכורה לו. כדי להיגמל ממנו צריך, דבר ראשון, להבין שזו אמת. ואז רצון אדיר שימנע ממנו להשתמש בי שוב ושוב. הגב לתגובה זו          מורפין הוא סם קשה וממכר         י,    21/11/05 22:59 והוא משכך הכאבים האפקטיבי ביותר. יש הבדל בין השימושים השונים. טוענים שכל עוד משתמשים בו מתוך צורך (לשכך כאב), ולא מבחירה (כסם), הוא לא גורם להתמכרות. הגב לתגובה זו              לא נכון,             ד''ר. ק,    22/11/05 08:52 בגלל זה מזריקים מורפיום רק כל 4 שעות ומשתדלים רק למשך 48 שעות. הגב לתגובה זו 3.  שבת בבוקר     א',    19/11/05 05:10 י' היקר מאוד, כבר כמה ''שבת בבוקר'' אני ממהרת לקרוא את הכתבה השבועית שלך. אני קוראת ומתמלאת התפעלות מהיכולת המיוחדת שלך להכניס את הקורא לתוך קצה ההבנה של המקום בו אתה נמצא.אתה מצליח להסביר לי איפה אני .... אני מעדיפה להלכד ולו רק לזמן קצר מתוק בידי לוכד הזכרונות ולמתוח את הרגעים ההם. הגב לתגובה זו 2.  תודה.  ל"ת      תות,    18/11/05 15:12 הגב לתגובה זו 1.  כמה זמן זה נצח ?     מ' (אחר),    18/11/05 12:43 נצח זה המון המון זמן :). וזה חוק טבע ששום דבר לא נמשך לנצח. רק השינוי הוא נצחי. הכל לובש צורה ופושט צורה, ובראיית השינוי האינסופי הזה ניתנת לנו הצצה אל הנצח. אפילו טנטאלוס למד בסופו של דבר שאין טעם להמשיך להושיט יד אל הפרי. הוא גם לא מתכופף ומנסה לשתות מהמים יותר. הוא למד להתבונן בשמחה בדגים שבמים, בעלי העץ הנעים ברוח. הוא למד לשמוח בקרני השמש על עורו החשוף. הצמא והרעב כבר מזמן אינם צורבים. הם הפכו מזמן לתחושה עמומה. ממש כמו משקל גופו על עקביו. ואל תשכח שהוא עומד בתוך מים :). לא רק מי שהולך מאתנו בגיל 17 משאיר אחריו שובל זיכרונות מתפוגגים. גם מי שנשאר אתנו עד גיל 25 מביט אחורה, יחד איתנו, אל חייו שלו כעל שובל מתפוגג שכזה. ולעיתים, בגיל 37, או 45, או 73, אנחנו מביטים אחורה אל ''עצמנו'' של גיל 17 ומתקשים להבין בכלל את הקשר בין מי שהיינו למי שאנחנו. לא רק המתים חומקים כך מאתנו. גם החיים. אפילו אנחנו חומקים מעצמנו. אף אחד, חי או מת, לא נשאר בן 17 לנצח. ובכל זאת, יש משהו שיכול לגשר על הנצח. קוראים לזה אהבה :). ומחכים לבואה. ראיתי שני אחים שבעקבות מלח''הע השניה לא ראו זה את זה חמישים שנה והיו משוכנעים כל אחד במותו של השני. ואז נפגשו. איחוד בין שני אנשים שונים לחלוטין משני האנשים שדרכיהם נפרדו. וחמישים שנות פירוד, געגוע וכאב, הפכו בעצמן, בשניה אחת, לזיכרון מתפוגג. מה שמגשר בכזו קלות על פני חמישים שנה, מגשר בקלות גם על הנצח וגם על אשליית המוות. לאפלאס, ג'יורדאנו ברונו, קאנט, הם חלק מהחלוצים שלימדו אותנו שמה שהחושים שלנו אומרים לנו על העולם הוא מאיה. אשליה שניתן להשתחרר ממנה באמצעות חשיבה נכונה. את קו המחשבה הזה שלהם המשיכו אחרים שהראו לנו שהמוות עצמו הוא אשליה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להשתחרר מהדעה הקדומה, שגם היא אשליה של החושים, שהכל חומרי, ושהנפש והרוח הן תוצאה של אינטראקציות ביוכימיות. מי שמאמין שבביתור המוח לפרוסות קטנות ניתן להגיע לגילויו של ה''אני'' החש, המרגיש, והחושב, נופל קורבן לאמונה שאינה פחות תפלה מהאמונה שקמיע ב-500 ש''ח יכול להביא לשגשוג כלכלי. הגב לתגובה זו          נצח זה יותר מהחיים עצמם?         י,    21/11/05 22:49 אותה פיסה קטנה של נצח שאנו קוראים לה חיים, היא רצף אחד גדול של שנויים. שנויים שמשאירים מאחוריהם שובל של זכרונות מתפוגגים. זכרונות שאין להם חשיבות מיוחדת, כי בכל רגע נוצרים תחתם זכרונות חדשים. כשהחיים חדלים, בין אם זהו חדלון מוחלט, ובין אם זהו רק שנוי מצב ומקום, אין יותר זכרונות חדשים. אין שנוי. אתה נשאר בן 17 לנצח. בין היתר, בגלל התמונות. ואז, הזכרונות הישנים מקבלים משמעות מיוחדת. בדיוק כפי שהרבה שנות פירוד וכאב מתפוגגות בשניה אחת, כך הרבה שנים טובות יכולות בשניה אחת להפוך לזכרון כואב. הכל עניין של מינוס קטן. הגב לתגובה זו          קל להיות דידקטי         כשאתה לא שם,  עופר ת''א,    19/11/05 17:03 אבל כאבו של אב על אובדן בנו הצעיר לא יוכל לעולם להיות מנוחם ע''י שום מאמר של קאנט וחבריו. יש מכות בחיים שאחריהן שום דבר לא יהיה כשהיה, והחיים נשברים לחלק השלם והיפה שלפני ולרסיסים שאחרי. נסה לשוחח עם הורים ששכלו את ילדם הצעיר: תראה בעיניהם את הפצע שלא יגליד לעולם, תשמע מהם את המילים המספרות על אובדן הטעם בחיים, כשלא ממש מוצאים כבר במה להיאחז, ועל המלחמה היומיומית בבוקר אם שווה להמשיך לחיות היום. נסה לספר להם על אשליית המוות - ותבין שבשבילם הוא המציאות. יש מצבים בחיים בהם הנצח יכול להימשך גם רגע אחד ארוך של כאב אינסופי. הגב לתגובה זו              אתה מתכוון כמו שקל להיות             מ' (אחר),    19/11/05 20:30 מרושע כשאתה טיפש וצבוע ? אני מסכים ! כשאתה רואה אדם מנסה לעלות במדרגות, מה גורם לך לעמוד עם כל כובד משקלך על כתפיו ולהעמיד פנים שאתה מבין ללבו וכואב את כאבו ? האם המניעים שלך גלויים עבורך כפי שהם גלויים לאחרים ? לא הצעתי לאף אחד לקרוא מאמרים של קאנט. הזכרתי שורה של פורצי דרך שהראו לנו שהסתמכות מוחלטת על תפישת החושים היא אשליה. זו עובדה מדעית ! פריצת הדרך שלהם נחשבה בזמנו לכפירה ולשטות גמורה בעיניי מעצבי דעת הקהל של זמנם. רמזתי על אחרים, שמראים לנו שתמונת העולם המדעית הנוכחית עדיין אינה משוחררת לחלוטין מהאשליה הזו, ושניתן להגיע לוודאות ולביטחון מוחלטים שבין החיים למתים מפריד רק מסך דק ואוורירי של קהות חושים ושל קיבעון מחשבתי. יש מי שעבורם גם זו עובדה מדעית והתנסות אישית יומיומית ! על אף שכרגע המיינסטרים המדעי רואה בה שטות גמורה וכפירה, ממש כפי שהאינקוויזיציה בזמנו ראתה בפריצות הדרך המדעיות של זמנה שטות גמורה. כל זה בזמן שאותו מיינסטרים מדעי יהיר, שנמצא על הפסגות הגבוהות ביותר של המדע המודרני, מודה שאין לו אפילו מושג קלוש כיצד לגשת להבנת הבעיה הפסיכופיזית. ככל שהוא לומד יותר על החומר, כך הוא מגלה שהרוח חומקת ממנו ואינה נמצאת שם. אם יש נחמה אמיתית שניתן להציע לאדם שאיבד אדם יקר, אבל יש לו יושר אינטלקטואלי שאינו מאפשר לו להפוך למאמין עיוור ולחסיד שוטה, היא עוברת רק דרך הכרה של אותם פורצי הדרך החדשים. הניסויים שאתה מציע נשמעים מעניינים. אני מבטיח לנסות פעם. הגב לתגובה זו                  ואל תשמע לעצה של הכותב מטה                 איילת,    20/11/05 05:22 לא להגיב בכלל. ההיפך, תגיב המון, אני זקוקה לך. ולעופר, מאין אתה יודע ש-מ' אחר לא השיג את ידיעתו דרך חוויה אישית? הגב לתגובה זו                  ל-מ (אחר)                 איילת,    20/11/05 05:15 תודה על מלים מדהימות, הצלחת לבטא את שאני לא מצליחה כבר חודשים, כנפגעת טרור המיינסטרים המדעי היהיר שמשתק אותי עדיין. מודה מאוד וקדה קידה קלה איילת הגב לתגובה זו                  יש תרבות דיון בטוקבקים                 עופר,  ת''א,    20/11/05 00:09 וקללות היא לא חלק ממנה, לכן עדיף שלא תגיב כלל. לא טענתי שאין נחמה - יש נחמה וכל אחד מוצא אותה בדרכו. אתה כל כך מתנשא וחושב שתפקידך לקבוע לכולם מהי הדרך לנחמה בלי להיות בנעליהם, רק כי קראת עוד ספר. עוד אתה מגדיל לעשות ומכנה את מי שלא הולך בדרך תיאורטית זו, מאמין עיוור וחסיד שוטה. ניכר כי אתה הוא המאמין העיוור והחסיד השוטה - זה שמטיף על הדרך בלי ממש לדעת על מה הוא מדבר, ומקלל את מי שחושב או יודע אחרת. חוץ מזה - אני מדבר מנסיוני האישי על הורים של חבר יקר שנהרג בפיגוע. מצטער שאני לא מואר כמוך ומסוגל לדעת דברים רק על בסיס תיאורטי. ואם אתה כל כך חזק בפילוסופיה: מי היה הפילוסוף פורץ הדרך, שאמר כי הדרך היחידה להשגת ידיעה היא דרך החוויה בלבד? (שאלה רטורית) הגב לתגובה זו                      יש תרבות דיון בטוקבקים ?????                     מ' (אחר),    20/11/05 12:07 צביעות טיפשות ורשעות אינן קללות אלא תיאור של תכונות. ממש כמו דידאקטיות התנשאות ויהירות. ההחלטה השרירותית שלך שהמילים שאתה בחרת הן תרבותיות, והמילים שלי הן קללות, רק נותנת משנה תוקף לטענת הצביעות. זה מצחיק לראות מישהו משליך גפרור דולק, ואז סופק כפיים בהתחסדות כשהוא רואה מדורה. אולי אתה בנאדם מדהים, באמת, אבל אלו התכונות היחידות שהפגנת בינתיים בשתי התגובות שלך. בחרת לדבר בשמם של בעלי הניסיון ולמקם אחרים בין חסרי הניסיון, בזמן שלמעשה אתה בעל ניסיון רק כמשקיף מהצד, ועוד לפני ששאלת מישהו על הניסיון האישי שלו כבר מיקמת את כולם ''כאן'' ו''שם'' בצורה נוחה שמאפשרת לך לעמוד על הפודיום ולהתהדר במדליה שאחרים ''זכו'' בה. תקפת אותי כאילו שהתכחשתי לכאב, שהוא כאן הנתון היחידי שהוא המובן מאליו, בעוד שאני דיברתי על היכולת להתפייס אתו ועל היכולת להפנות את המבט לכיוונים אחרים שניתן לשאוב מהם כוח עצום ונחמה. נראה לי מיותר להתייחס ליתר העקיצות התרבותיות שלך. לאיילת. תודה. אני אשקול את הבקשה שלך לכתוב כאן בקביעות בכובד ראש. הכל תלוי בטרור של המיינסטרים. אלמלא אותו טרור, הייתי יכול לומר עוד הרבה הרבה דברים. הגב לתגובה זו                          לינפושה                         איילת,    20/11/05 21:08 אני מצטערת שבחרת לראות את התגובה שלי מהזווית הזאת שתיארת, אבל מכבדת את בחירתך. הגב לתגובה זו                          לזה בדיוק התכוונתי. שכשהמניע                         לינפושה,    20/11/05 19:11 הנסתר שלנו הוא לא לגלות מה נכון או לא נכון, אלא רק להציג תדמית מזויפת ומחמיאה לעיני עצמנו ולעיני העולם, אז כל דבר הוא בר סילוף לטובת המטרה הנסתרת שלנו ושום דבר אינו קדוש. לא העבר, לא ההווה, ולא כל נושא, רוחני או אחר, שיש לו נגיעה אישית אלינו. לעובדות יש ערך רק במידה שהן מהוות חומר גלם ליצירת עולם דמיוני שבו אנחנו תמיד צודקים, תמיד לא מובנים נכון, תמיד מתכוונים רק לטוב, ותמיד יוצאים יפים ונוצצים. האמת היחידה בעולם הזה, היא רק מה שנעים ומשרת את האינטרסים העצמיים הצרים ביותר שלנו. הבעיה היחידה היא שזה עולם של שקר והונאה עצמית. כדי שלא לגלוש סתם לנושאים יותר מדי אישיים שהעלית, אני אסתפק רק בכך שתמצאי מקום אחד שבו שללתי או התכחשתי לחשיבה ניתוחית שכלית קונקרטית. אני מבטיח לך פרס גדול מאוד אם תמצאי. ולא תמצאי כי אמרתי בדיוק את ההפך. את אותו עיקרון ניתן להחיל על כל משפט ומשפט שלך בתגובה למעלה. על כולם. אלו תכונות שכדאי לך להימלט מאחיזתן לטובתך האישית ולא על מנת להפוך למעריצה של מישהו. עד אז, אנחנו מדברים בשתי שפות שונות לחלוטין, וכל הושטת ידיים מלאכותית היא רק הוספת שקר על שקר. הגב לתגובה זו                          לינפושה יקר                         איילת,    20/11/05 17:14 בלי אגו ובלי זכרונות עבר אני אומרת לך, שאם תמשיך לכתוב כמו שכתבת בתור מ' אחר, אני מעריצה מס' 1 שלך לנצח. זה כל מה שרציתי ממך מאז ומתמיד. גם בעבר, כשכתבת דברי טעם, מעולם לא היתה לי בעיה להודות בזה ולצאת בקריאות עליצות למקרא דבריך ולקשור לך כתרים. אם אתה מסוגל לכתוב בצורה כה בהירה וחכמה, נקייה מכל יהירות, אגרסיות (לא נקי לגמרי) ושלילה של כל מה שהוא לא חשיבה ניתוחית שכלית קונקרטית וכל הדברים שנשאת על דגלך, אין לי מושג איך הגענו לריב. אני חושבת שקשה ואף מתיימר הוא לקבוע מרחוק למישהו שהוא לוקה בהונאה עצמית. שנינו עשינו את זה. אם נניח כתבתי דברים מסוימים, ואתה החלטת שאני שוגה באשליות או מתרחקת מהאמת רק כי לא ניסחתי את דבריי בדרך שאותה אתה אוהב ומקדש (ושאותה אמרתי אינספור פעמים שאני מעוניינת ללמוד ממך ולהוסיף לעצמי), אלא מופשטת או שירית יותר או אסוציאטיבית יותר, ולעגת לדבריי, אין פלא שהפעלנו טרור הדדי. לנוכח כל מה שכתבת בעבר, גלה לי סוד, מאין הופיע אצלך פתאום הקיר הדקיק של התפישה המפריד בין החיים והמתים? איך השתנה הביטחון שאין דבר פרט לחשיבה והכרה? הרי אם הייתי כותבת דבר כזה, היית כותב לי מיד שאני לוקה בהונאה עצמית ומשתמשת במלים ערטילאיות, בתוספת ירידות אחדות. אז אולי אני לא יודעת להסביר טוב כמוך בצורה ראציונאלית ומובנית את הידיעה שלי, אבל זה לא אומר שאתה יודע לאבחן אם אני נמצאת במצב של הונאה עצמית או לא. אתה פשוט לא סומך עליי. הסברים הגיוניים וניתוחים עד השורש אינם הדרך היחידה!!! וכבר דיברנו על זה בעבר, שהדרייב שלי לזקק אמת אינו פחות משלך, וגם אני מאמינה שאני מזהה אשליה כשאני רואה אחת, רק כל אחד מאיתנו עושה זאת בדרכו הוא. מה שאתה קורא הנחת תשתית לחשיבה בהירה ומדויקת במדור היא הדרך הפרטית והנפלאה שלך, אבל לא הדרך היחידה לנטרל אשליות, כפי שאתה חושב. גם אני ניסיתי להניח תשתית אבל מסוג אחר, רגשית יותר, כי זה הכלי שלי לקלוט הונאה עצמית והונאות אחרות, ובכלי הזה אני שולטת ונעזרת בו, כמו שאתה שולט היטב בכלי שלך. מה שבטוח, לא אתה ולא אני הצלחנו תמיד ובאופן מובהק להיות כה חדים ובהירים עד שלא ניתן היה לעבוד עלינו, וזה לדעתי שיעור חזק מאוד לאגו של שנינו ולגאווה של כל אחד מאיתנו על דרכו כאילו היא היחידה הנכונה. כאילו בידינו נמצא המפתח היחיד לאמת. כל אחד מאיתנו התחיל את המסע בגאווה גדולה על יכולות האבחון הפלאיות שלו, ומה מסתבר? זאת היתה הונאה עצמית לא קטנה של שנינו. ובוא נעבור שנייה להתחלה, למיטב זכרוני אתה לא נתת לי ולדרכי את הכבוד שנתתי לך ולדרכך. ככה הרגשתי. ואם אנחנו בענייני אמת, האמת היא שאיש מאיתנו לא הותקף על ידי מפלצת המיינסטרים. אנחנו הותקפנו בשל התוקפנות, האינפנטיליות והגאווה שבגישה שלנו לאנשים אחרים. אז בפעם הרביעית או החמישית במדור זה ידי מושטת אליך לשלום, ואולי גישותינו השונות יצרו יחד איזון שאכן יאפשר לנו לגעת בשמים. באהבה איילת הגב לתגובה זו                          איילת יקרה, נראה לי שאם נמשיך                         מ' (אחר),    20/11/05 15:05 לדבר ''על יד'' ,שנינו נהפוך לבדיחה, ולכן ראוי לומר דברים ברורים. התחומים שהמדור הזה מתרכז בהם, הם שדה מוקשים אמיתי וממשי ביותר מפני שהם נוגעים ברגשות הגלויים והכמוסים של כל אחד ואחד מאיתנו. יש להם השלכות ברורות ומיידיות שנוגעות ממש לגרעין האישיות שלנו. כשזה כך, קל מאוד, מאוד, מאוד, להגיע לאשליה ולהונאה עצמית. למעשה, ניתן לומר בוודאות שההונאה העצמית והונאה של אחרים היא הכלל, ואילו האמת, נדירה ביותר ! הנחת העבודה שלי תמיד היתה, ועודנה, שאם לא ניגשים לנושאים הללו מתוך חשיבה בהירה ומדויקת, שלוקחת בחשבון כל אפשרות להונאה עצמית ואחרת, פשוט עוברים מאשליה אחת, לאשליה גרועה הרבה הרבה יותר. הבעיה המרכזית שנתקלתי בה בתגובות שלי כאן, היא שבכל פעם שהספקתי רק להניח את התשתית לחשיבה כזו, מצאתי את עצמי מותקף, בעיקר על ידך, ונאלצתי להפנות את כל המשאבים שלי להגנה על התשתית הזו. אלמלא כן, אני משוכנע שניתן היה כבר מזמן לגעת בשמים, ולא להסתפק רק ברמזים. אולי עכשיו כל זה הוא נחלת העבר, וכפי שאמרתי, אני מבטיח לשקול בכובד ראש את המשך הכתיבה שלי כאן. תודה, לינפושה. הגב לתגובה זו                          מ' אחר יקר                         איילת,    20/11/05 14:10 מבינה ללבך. בגלל אותו טרור נעשיתי רעה ולוחמנית (לא שאני מצדיקה את זה). אבל אתה ודאי יודע שאסור להיכנע לטרור :) ודבריך הברורים והמדויקים, האמיצים, בעלי הניחוח של אמת גבוהה, דרושים למדור ולי כאוויר לנשימה. ''תהיה הדרך שבה תבחר מה שתהיה, תמיד יהיה מישהו שיאמר לך שאתה עושה טעות. תמיד תיתקל בקשיים שיפתו אותך להאמין שמבקריך צודקים. כדי לגבש דרך פעולה ולדבוק בה עד תום דרוש אומץ.'' (רלף וולדו אמרסון) ועוד, ''קשה לדבוק בעקרונות תחת שלטון טרור - אך כמה לבבות אמיצים הצליחו לשאת בעול.'' (פאם בראון) אם אתה יכול לומר עוד הרבה דברים, אני רוצה (ודורשת) לשמוע. הגב לתגובה זו          תגובה יפה אופטימית ומרגשת         גלית,    18/11/05 23:49 לכתבה יפה. :) הגב לתגובה זו          עוד אחת         ע.,  י-ם,    18/11/05 17:24 זכרונות שייכים לעבר. רק הליכה קדימה עם העכשיו תעזור להפרד ממה שהיה ולא ישוב. נכון, הזכרונות מושכים את הלב כי אנו מרגישים בהם כמו בבית: שייכות למוכר. אבל אם רק נזכור שהעבר עבר, אולי נצליח להפרד ממנו. כל מוות, בפרט כזה שלא מלווה בפרידה 'תקינה', הוא מכאיב ויוצר חלל בחיינו, שקודם היה בו מישהו ועכשיו הוא איננו, והוא נשאר לנו בזכרון. בעצם, אלמלא הזכרון הוא היה באמת מת. ואנו בזכרוננו לא משלימים עם המוות ועם הפרידה. זכרונות הם הקושי להפרד. בפועל, הדברים הללו הם רק אמירות, אבל אפשר לנסות ליישם אותן. תודה הגב לתגובה זו          מ, זה היה מהמ''ם  ל"ת          איילת,    18/11/05 16:21 הגב לתגובה זו          מאיר עיניים:)  ל"ת          לילי ונופר,    18/11/05 14:15 הגב לתגובה זו          ל- מ': יפה כתבת, ונכון.  ל"ת          רוני,    18/11/05 13:22 הגב לתגובה זו