המומיה מהממת: "ממצאיה ישפכו אור על מחלות"
הכירו את אירֶת-חוֹר-אֶרוּ, המכונה אלכס, שכבר יותר מאלפיים שנה הוא נהנה מהחיים שאחרי המוות וצופן בתוכו את סודותיה של מצרים הקדומה. בדיקת סי-טי שנערכה למומיה היחידה בישראל עשויה לתרום לרפואה המודרנית
שוהי בית החולים כרמל לא העלו על דעתם מה מסתתר בתוך ארגז העץ שהובל בדחילו ורחימו במסדרונות הבניין. אחרי ששרד את העיקולים וטיפס שתי קומות במעלית, חצה הארגז הנעול בהצלחה את שערי מכון הדימות.עוד כותרות ב-nrg:
- הרש"פ לא תשלם פיצויים לנפגעי טרור אמריקאים
- התרגיל המסריח שעשתה התקשורת למפכ"ל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שם, בחדר קטן, חיכו לו בשקיקה עובדי המכון, משלחת ממוזיאון ישראל, חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב, צוותי תקשורת מהארץ ומהעולם ועובדים סקרנים של בית החולים, שהקריבו את זמנם הפנוי כדי לחזות באירוע החד-פעמי. אחרי הכול, לא בכל יום זוכים לפגוש בפציינט המבוגר ביותר שפקד את המקום אי פעם.
הימים היו ימי פרוץ האביב, חודש מרץ האחרון. העיר חיפה עוד לא הפגינה את אחוזי הלחות של חודשי הקיץ, ומבחינת אנשי מוזיאון ישראל ניתן האות לנייד את אלכס מעיר הקודש אל מנהרת מכונת הסי-טי של בית החולים הצפוני. ארגז מיוחד נבנה לרגל האירוע ורופד כדי למנוע זעזועים, חברת הובלה שמתמחה בהעברת יצירות אמנות נשכרה למשימה, ובמבצע כמעט-צבאי עבר שלב הנסיעה בשלום.
אחריו הגיע שלב הניווט במסדרונות המרכז הרפואי, בידיהם המיומנות של בעלי הכשרה מיוחדת. בחדר שבו הסתיים המסע נרשמה תכונה רבה: הברגים שוחררו, המכסה הורם, הוראות אחרונות של צוות המכון ניתנו, ואלכס - עטוף בתכריכים ושוכב בתוך ארון הקבורה המקורי - נכנס לסריקה שעתידה לחשוף את סודותיה של המומיה היחידה בישראל.
עוד כמה דקות חלפו והנוכחים עצרו נשימתם. על צג המחשב נפרשה סריקה תלת-ממדית של המומיה בשלמותה. הגוף כמו קם לתחייה למול עיני החוקרים, על אף שנותר שרוי בתנוחת מוות אופיינית, כשהידיים מוצלבות על החזה. לא רק עצמות נראו שם על המסך, לא השלד החלול המוכר משיעורי ביולוגיה, אלא גם שרירים, רקמות רכות, עור, שערות, סחוסים, עצבים, כלי דם ואפילו עפעפיים. לא צריך להפעיל את שרירי הדמיון כדי לזהות מתווה של ירך, לחי, זוג אוזניים ושיניים.
"תשמעי, זה היה רגע מאוד-מאוד מרגש, זה כמו להוציא גופה מהקבר", משחזר פרופ' נתן פלד, מנהל מכון הדימות, שנחשב לאחד המומחים הבולטים בתחום סריקת ממצאים ארכיאולוגיים. "אחרי שעות העבודה מכשיר הסי-טי של המרכז הרפואי משמש אותנו למחקר, והוא כבר סרק שרידים עתיקים כמו גולגולות, זרועות, רגליים ואיברים אחרים. פעם אפילו קיבלנו שלד כמעט שלם, אבל כמי שעוסק בתחום כבר שנים ארוכות אגיד לך שזו הפעם הראשונה שיש בידינו גופה עתיקה שלמה, שלא חסרה בה עצם אחת. זה היה מסעיר. פתאום אתה רואה בעיניים איברים שבעבר רק יכולנו לשער בעזרת טכניקות מיוחדות איך הם נראו".
כמעט תשעים שנה נח אלכס בין כותלי "המכון האפיפיורי למקרא" בירושלים. המכון, שלוחה למוסד שמרכזו ברומא, הוקם ב-1928 כדי לחזק את אחיזת הוותיקן בעיר הקודש. כמקובל בימים ההם, עם הקמת המכון ניתנה לפטריארך הירושלמי מומיה, באדיבות המסדר הישועי באלכסנדריה. כך גם קיבלה המומיה את כינויה אלכס – אף שהכתובת על ארון הקבורה גילתה לאחרונה כי שמו האמיתי של החנוט הוא אירֶת-חוֹר-אֶרוּ.
הנזירים הירושלמים, חובבי ארכיאולוגיה מושבעים, הציבו את המומיה בחדר פנימי בעל קירות עבים השומרים על הטמפרטורה. בחירה זו, יחד עם חניטה עתיקה ברמה גבוהה, שימרו את המומיה בת ה-2,200 במצב מצוין. מהר מאוד היא הפכה לאטרקציה עבור מבקרי המכון הירושלמי, גם אם יושביו ידעו מעט מאוד על קורות החיים שלה. עובדה אחת נמסרה להם על אודותיה: מדובר בפקיד מצרי בן 17.
נראה שלולא הוצגה השנה במוזיאון ישראל תערוכת הדגל "פרעה בכנען", הפרט הביוגרפי הבלתי מבוסס הזה היה נשאר על כנו עד עולם. אלא שהתערוכה הוצגה וקברניטי המוזיאון החליטו שלא ניתן לדבר על השלטון המצרי בארץ ישראל בלי להביא איזו מומיה לרפואה, ולשם כך, מילולית - צריך להביא את המומיה לרפואה.
"הצגת המומיה במוזיאון הייתה הזדמנות לשחזור שלה ולטיפול בה. כמו במקרה של אדם חולה, צריך לדעת היכן נדרש טיפול ואיפה עדיף שלא להתערב - כי אנחנו הרי לא רוצים ליצור נזק. ולשם כך, צריך צילום", אומרת גלית בנט-דהן, אוצרת "סוד החניטה המצרית", תערוכת-הבת שבה מוצגת בימים אלה המומיה. "סריקת הסי-טי הראתה בין השאר שבר ברגל וסדק בתכריך, כך שידענו איפה עלינו להיזהר. תביני, יש לנו בישראל רק מומיה אחת, אבל היא איכותית מאוד, ואפשר לדלות ממנה המון מידע רפואי: ללמוד על מחלות תורשתיות שמהן סבל החנוט, על מחלות כלי דם, למצוא את סיבת המוות, ובכלל - להפיק המון ידע מהמתים על החיים".
אבל עוד קודם לכך מאפשרת המומיה ללמוד מהמתים על המתים. בסביבות שנות השמונים ארגנו אנשי המכון האפיפיורי בדיקת רנטגן לאלכס, ואוששו את ההנחה שבתוך התכריכים שוכב זכר. בנט-דהן יצרה קשר עם טכנאי הרנטגן שביצע בזמנו את הבדיקה כדי לשמוע ממנו על הממצאים, והוא ציין שזכור לו חור בגולגולת. אל החור הזה עוד נגיע.
סריקת הסי-טי בבית החולים כרמל נתנה משנה תוקף לאבחנה שאכן מדובר בגבר, אם כי היא הוסיפה לאירֶת-חוֹר-אֶרוּ כמה שנים טובות מעבר ל-17 שיוחסו לו. העצמות והמפרקים שנראו בסריקה מאפשרים לקבוע כי אלכס הוא גבר כבן שלושים עד ארבעים - מבוגר יחסית לתוחלת החיים בעולם העתיק, שבו כל זיהום או חיידק היו קטלניים, ובהחלט לא נער. בכל מקרה, זו לא הייתה ההפתעה הגדולה ביותר של החוקרים; ממצא אחר הוא זה שהותיר אותם המומים.
"אנחנו לתומנו חשבנו שאוסטיאופורוזיס, בריחת סידן, היא מחלה של המאה ה-20", משחזר פלד. "כדי לשמר את העצמות שלנו אנחנו זקוקים לחשיפה לשמש, אבל היום אתה קם בבוקר, נכנס למכונית, נוסע למשרד ויוצא ממנו בחושך. אצל האיש הזה מצאנו, על פי בחינת צפיפות העצם, הידקקות מוגברת של העצמות הארוכות ועצמות הגולגולת".
זאת אומרת שהיה לו אורח חיים של הייטקיסט.
"כך נראה. מצרים היא מדינה מדברית וחמה. אדם פשוט שעבד שם בחקלאות נחשף לשמש, וביצע פעילות גופנית שבונה עצם. הפקיד שלנו השתייך כנראה לציבור שלא נחשף לשמש ולא זז. והיה דבר נוסף - אנחנו יודעים היום שלתזונה יש השפעה על מצב השלד והשיניים. בימינו תראי שלאנשים עשירים יש שיניים בפה, ובקרב עניים לעתים אין שיניים.
באופן אבסורדי, בעולם העתיק דווקא לעשירים לא היו שיניים, מכיוון שהם אכלו מזון עשיר בפחמימות, בעוד האנשים הפשוטים שאכלו מזון מהצומח נהנו משיניים טובות יותר. לגבר שלנו יש נסיגת חניכיים ועששת, כי הוא השתייך למעמד הגבוה. מבחינתנו זו הוכחה לכך שמאז ומעולם היו מחלות שקשורות בסביבה ובסגנון החיים. בעת העתיקה לא כולם היו שריריים ורזים: היו אנשים שמנים, היו סוכרת ואוסטיאופורוזיס, כל מה שאנחנו מוצאים היום".
מכשיר הסי-טי החיפאי כבר זכה להכיל בקרבו כמה וכמה ממצאים עתיקים, הודות לפרופ' ישראל הרשקוביץ וד"ר הילה מאי מהמחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב. מחוץ לשעות העבודה, תמיד אחרי שש בערב, נסגרת דלת האש, וממצאים שמקורם בחפירות ארכיאולוגיות מוכנסים למיטה הנשלפת ומוסעים לסריקה. פעם היה זה עקב של צלוב, פעם כד ששימש לקבורת תינוקות בתקופה הכלקוליתית.
"תחום העניין המשותף שלנו, אנשי הרפואה והארכיאולוגיה, הוא איך ההתנהגות האנושית משפיעה לאורך שנים על מחלות המין האנושי. כאבי גב תחתון, עששת - אלו דברים שתלויים באורח החיים ומשפיעים על האדם הן בעת העתיקה והן בעידן המודרני", מסביר פלד.
אחרי כמעט עשרים שנה של סריקת ממצאים ארכיאולוגיים, החוקרים כבר יודעים לזהות שאם המומיה של חור-ארו נמתחת היום על פני 154 סנטימטרים, בחייו הוא התנשא לגובה ממוצע לתקופה - 167 סנטימטרים. "בעמוד שדרה ישנו מרכיב גרמי קשיח, שהוא העצם, וישנם המרווחים בין החוליות, שכוללים את הדיסק הבין-חולייתי שהוא רקמה רכה", אומר פלד. "אחרי המוות הרקמות הרכות מתייבשות והמרווחים מתקצרים. אם נוריד מכל מרווח כמה מילימטרים נקבל כיווץ בגובה, שיש לנו דרך לחשב אותו".
איך יכול להיות שרקמות שורדות אלפיים שנה, אני תוהה בקול, וכאן מחזיר אותי פלד אל חור-ארו והחור בגולגולת. טכנאי הרנטגן זכר נכון. "טכניקת החניטה הייתה מופלאה. הם דאגו מראש להוציא חלקים שהם לא ידעו לשמר, כמו המוח למשל. היו עושים חור ברצפת הגולגולת, חופרים שלושה-ארבעה סנטימטרים בתקרת חלל האף, ושואבים את המוח החוצה. אחר כך היו מכניסים פנימה איזו תמיסה שניקתה את כל השאריות כדי שלא יתפתח ריקבון ויהרוס את העצם. בסריקה ראינו בחלל הגולגולת נוזל, שהוא כנראה השרף, ששימש כחומר משמר.
"הם הוציאו גם איברים פנימיים והשאירו רק את הדופן: עצמות, עור ושרירים. אחר כך הכניסו חומר שימלא את הנפח וישמור שהגוף לא יקרוס לתוך עצמו, ואז עטפו את הגופה באינסוף שכבות של בד ומרחו את כולה בחומרים משמרים. היום ניתן באמצעות סריקה ללמוד על הטכניקה הזו בלי לפגוע בשרידים".
בעזרת הממצאים החלו כמה מחקרים מקיפים בתחומים שונים. אחד מהם מובילה ד"ר הילה מאי, העוסקת בלמידת מאפיינים ביולוגיים של אוכלוסיות קדומות באמצעות שיטות מתקדמות. "במחקר שלנו אנחנו מנסים להבין איך אדם שנמנה עם מעמד סוציו-אקונומי גבוה, וכנראה הוזן היטב, סבל ממחלות כל כך קשות. מה יכולה להיות הסיבה לכך שגבר בסביבות גיל 30-40 סובל מאוסטיאופורוזיס - מחלה שכיום מאפיינת בעיקר נשים מבוגרות?
בנוסף להידקקות העצמות ראינו בסריקה טרשת עורקים, כלומר משקעים שחוסמים את כלי הדם. טרשת עורקים היא ממצא ידוע באוכלוסיות מצריות קדומות, כלומר אלכס הוא לא הראשון לסבול מהמחלה. אחת הסיבות האפשריות קשורה למאפיינים תזונתיים כמו מלח בכמויות גבוהות ואלכוהול. אנחנו יודעים שהמצרים שתו המון בירה, והתזונה שלהם הייתה מבוססת על לחם. הרומאים אפילו קראו להם 'אנשי הלחם'. ייתכן שזה מה שהכריע את הכף. ממצאי המחקר הזה עשויים לשפוך אור גם על המחלות המודרניות".
מכמה מומיות בעולם כבר הצליחו חוקרים לבודד דגימות די-אן-איי. כך למשל, בשנת 2012 איחדו כמה ארכיאולוגים וגנטיקאים כוחות, והצליחו להפיק חומר גנטי משלוש מומיות בנות אלף שנה שנמצאו בדרום פרו. הם ניסו להתחקות אחר מקורותיה של אחת המחלות הקטלניות בעולם, השחפת. המומיות סיפקו להם הפתעה - השחפת, התברר, נולדה "רק" לפני 6,000 שנה.
מחקר גנטי אחר, שבחן די-אן-איי של 16 מומיות, הצליח לשרטט מעין אילן יוחסין לחמישה דורות מאבותיו של תות ענח' אמון, מהידועים שבפרעונים. במחקר נמצאו פגמים תורשתיים שנגרמו בשושלת הפרעונית כתוצאה מנישואי קרובים, שהיו נפוצים לצורך שמירת המעמד. תות ענח' אמון בעצמו סבל מפגמים רבים כאלה, שכן הודות להוריו שהיו אחים, וכנראה שמראהו היה שונה מאוד מהמסכה המוזהבת שנמצאה בקברו.
כך או כך, נראה שאצל אלכס לא יתאפשר מיצוי של דגימת די-אן-איי. לפני כשבוע נפגשה בנט-דהן להתייעצות עם מומחית בתחום, וההחלטה הייתה להימנע מכך. "ניתן לקחת דגימה טובה רק מהשיניים, מה שמצריך את פתיחת התכריכים ועלול לגרום לכניסת חמצן ולפגיעה במומיה", מסבירה האוצרת. ובעוד החוקרים שוקדים על עבודתם האנתרופולוגית-רפואית, ניגשו אנשי מוזיאון ישראל לגלות מיהו אותו זר מצרי שוויתר על שמש - ועל שיננית.
ממש כמו במערת קבורה מצרית, ממוקמת כיום המומיה במרכז חדר מעומעם-אורות במוזיאון. היא שוכבת בארון הפתוח, מעטה זכוכית מחפה עליה והיא עטופה בתכריכים מהודקים היטב. על אזור הראש מונחת מסכת מוות עשויה מעיסת פפירוס (קרטונאז') שהוכנה מבעוד מועד, ועליה פרצוף פרעוני גנרי, גם אם די משועשע. קמעות, פסלי אלים מפולחן המתים המצרי, פפירוס עם לחשים וכל מה שיידרש למת בעולם הבא הונחו בדרך כלל בתוך הארון ולצדו. במקרה של המומיה הישראלית, שלא הגיעה מחפירה ארכיאולוגית מסודרת, האובייקטים יקרי הערך נבזזו. עם זאת, המסכה שלפנינו הגיעה עם המומיה.
לאורך התכריכים מונחים שני חלקים נוספים עשויים קרטונאז', צבועים בפיגמנט של ביצה ומשוחים בדבקים מסוימים. סצנה של חניטה קלאסית נראית עליהם: האל אנוביס, המזוהה על פי ראש התן השחור, הוא האחראי על החניטה, כשלצדו איזיס ונפטיס, זוג האלות המגוננות שהן גם אחיות. תחתיהם מצוירת ציפור בעלת ראש אדם, המייצגת את "בא" – הנשמה שתנוע כחפצה בין עולם המתים ועולם החיים. יורדים עוד במורד התכריכים והפלא ופלא, לשפשף עיניים ולא להאמין: ציפורניים מבצבצות מבין השכבות, פדיקור תוצרת המאה השנייה לפני הספירה.
על הקיר ניצבת חזית ארון הקבורה המקורי - חציו השני של הארון, שוויתר בזמנו על הנסיעה לחיפה. דמות פרעונית מרהיבה מגולפת עליו: פאה עבותה, זקן מפואר מודבק, איפור כבד בעיניים, שיבוצי צדף, זכוכית כחולה ואבן אובסידיאן שחורה – שמראים שחניטה היא מנת חלקם של עשירים. תחתיה נמצאת כתובת הירוגליפים, הכתב המצרי העתיק, והיא שאפשרה לחוקרי המוזיאון לדלות מידע ביוגרפי על המצרי שלנו. "ממש הצלחנו לבנות פרופיל, לשחזר פיסות חיים של חור-ארו", מתרגשת בנט-דהן. "משמעות השם היא 'עינו המגנה של האל הורוס'. הגבר ששוכב כאן היה כוהן שאחראי על המקדשים. מהכתובות גם למדנו שהוא כנראה ירש את התפקיד מאבא שלו".
אור-חרו, מתברר, נולד במצרים העליונה, בעיר אח'מים (פאנופוליס) ששכנה 480 קילומטר מדרום לקהיר של היום. זו הייתה עיר חשובה ומשגשגת בתקופה התלמית, התקופה היוונית במצרים שאחרי כיבוש אלכסנדר מוקדון. אח'מים הייתה רוויה במקדשים ובפולחן האל הורוס, ולכוהן כמו חור-ארו המשמעות הייתה שהעבודה היא קל"ב.
אחד הענפים הבולטים בעיר היה תעשיית תכריכי הפשתן, ששימשו היטב את מלאכת החניטה. גם נשים נחנטו, מתברר, ובתערוכה מוצגות מסכות מוות ספורות של חנוטות ענוגות. בכל הנוגע לחניטה לא הייתה אפליה, לפחות לא מגדרית – רק כלכלית.
"החניטה מאפשרת לאדם לחיות חיי נצח", מסבירה בנט-דהן. "ביהדות רק הנשמה מגיעה לעולם הבא, אבל המצרים הקדמונים האמינו כי התהליך הוא פיזי. אם אתה רוצה חיים אחרי המוות, תזדקק לגוף שלך. לכן העסיקו כירורגים של ממש כדי שיבצעו את הפעולה. מכיוון שאין בגוף חיוּת, אחרי החניטה נערך טקס שנקרא 'קא' - פתיחת הפה כדי שהאדם יוכל בעולם הבא לדבר, לאכול מהמנחות ולהגן על עצמו במשפט הצפוי לו.
"אותי בתור אוצרת מעניינים קווי הדמיון בינינו לבינם: את רואה שגם במצרים הקדומה האמינו בסוג של משפט אחרי המוות, וגם אז הקפידו על מתן כבוד למת. אם היום אצלנו קונים חלקת קבר, אצלם דאגו לחניטה. הנושא של המוות מעסיק את כל הדתות וכל התרבויות לאורך כל ההיסטוריה".
המצרים הקדמונים עשו הרבה מאוד כדי לחמוק מהחידלון, ובשביל זה - צריך לנצח את הריקבון. ראשונים להיכנע בגוף המת הם הנוירונים, תאי העצב במוח, כך שהמוח הוא הראשון להירקב. הרבה לפני סריקת הסי-טי הסנסציונית בחיפה תיאר ההיסטוריון היווני הרודוטוס איך החונטים היו נועצים יתד בגולגולת, מרסקים את המוח, שואבים אותו דרך האף, ואז שופכים שרף כדי להגן מפני ריקבון עתידי.
אחרי המוח היו הכוהנים מוציאים את הריאות והאיברים הפנימיים שבבטן – הכבד, הקיבה והמעיים. אלה הושמו בארבעה כדים נפרדים שמולאו במלח נטרון - תערובת של נתרן פחמתי וסודה לשתייה. הנטרון, חומר קטלני לחיידקים, הושם לתקופה של 35 יום לערך בתוך הגופה ומחוצה לה כדי לשמור על הרקמות, ואחר כך נאסף ממנה. הגוף נמשח בשרף כדי לאטום אותו, עוסה בתערובת שמנים, ואז נעטף בתכריכי פשתן שעליהם ביטומן, סוג של זפת. הביטומן של חור-ארו הגיע ככל הנראה מים המלח, מה שמלמד כי מסחר בין כנען למצרים התקיים גם אז.
לאחר ההליך הזה הוכנסה המומיה לארון ובו קמעות, שנועדו להגן עליה מהצפוי לה. "שלוש דרגות של חניטה היו בתקופה ההיא, בהתאם למצב הסוציו-אקונומי", אומרת מאי. "מי שהיה לו הרבה כסף, עבר את כל שלבי החניטה. באמצעות הסריקה אנחנו רואים שחוּר-ארו עבר את כולם. כלי הדם לא פגועים, והלב נמצא במקומו. אנחנו מזהים למשל חבילות סגורות באזור חלל הבטן והאגן, מה שאומר שייתכן ששימרו את האיברים הפנימיים, חנטו אותם, עטפו והכניסו פנימה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות שהחבילות מכילות את האיברים הפנימיים, אבל קיימת סבירות".
באמונה המצרית הקדומה הלב נחשב למקום התבונה והרגש, והיה קריטי ביותר לעולם המתים. בתהליך חניטה שלם שימרו את הלב והחזירו אותו למקומו, ממש כפי שמצאו החוקרים בסריקה של אלכס. "בעולם הבא מחכה למת משפט בנוכחות כל האלים, ועל פי כללי הטקס ישנם גם מאזניים", אומרת בנט-דהן. "את הלב שהשאירו לך מניחים על כף אחת, ועל השנייה מניחים נוצה. אם הנוצה כבדה מהלב, זה מראה שהלב נקי מחטאים, והוא עובר לעולם הבא. כדי לעמוד במשימה הזו, מצוידת המומיה בקמע מיוחד של חרפושית עם לחשים המונח עליה, ואז הנפטר מגובה ויכול לזכות לחיי נצח".
סצנת השקילה נראית כאן על קיר התערוכה, בהעתק מתוך פפירוס מהמאה ה-13 לפני הספירה, ששמור במוזיאון הבריטי. על הפפירוס מופיע "ספר מתים" - אוסף לחשים שאמורים לשמש מדריך לחיי העולם הבא. לא כל הלחשים נכתבו לכל מת: מתוך 192 לוחות בחר האדם, עוד קודם שהפך לבר-מינן, את הלחשים שהוא מעוניין בהם. סופר כתב אותם והשאיר מקום לשמו של מזמין העבודה, שיצורף אחרי מותו.
בנוסף לאלה, מוצגת בפפירוס דרך החתחתים שנאלץ המת לעבור. בסופה מחכה לו עולם המתים, שלפחות על פי הסצנה האחרונה באיור, מסתמן כגן עדן. המת נהנה שם ממנחות בלי לחשוש לנסיגת חניכיים, משחק להנאתו, ופסלוני המשרתים שהוחבאו בארון הקבורה מבצעים בעבורו את כל המלאכות. בקיצור, האוסטיאופורוזיס בדרך.
תהליך החניטה היה שכיח לא רק במצרים העתיקה: גם שושלת האינקה בדרום אמריקה ושושלת האן בסין נהגו לשמר מומיות. באזור המזרח התיכון המנהג רווח בעיקר בארץ הנילוס, אבל גם אחרים שהגיעו אליה ששו לאמץ את המנהג. "קרה דבר מעניין מאוד", מציינת בנט-דהן. "אלכסנדר הגדול כבש את מצרים וייסד עיר על שמו, ממשיכיו מבית הוסיפו להשתלט על הארץ הזו - אבל התרבות המצרית לא השתנתה בכלל, להפך, היוונים הם שאימצו אותה. החניטה הייתה חלק מהתרבות, ואנחנו מוצאים אותה גם בקרב זרים".
שתי חניטות כאלה אנחנו מכירים היטב מתקופה שקדמה בהרבה לכיבושי מוקדון. פעם היה זה יעקב אבינו, שנחנט על פי בקשת יוסף - "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל" (בראשית נ', ג-ד), ופעם יוסף עצמו - "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו ויִישם בארון במצרים" (שם, כ"ו). אגב, התוספת "וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים", שמופיעה בנוגע ליעקב, תואמת להפליא לשלב השהיית הנטרון בחניטה הקלאסית.
האם ייתכן שתרבות המומיות התקבלה בזרועות פתוחות ביהדות? "המקרא מתייחס לעניין באופן ניטרלי, ובקרב התנאים ישנה מחלוקת האם יוסף פעל כשורה כשביקש לחנוט את אביו", אומר פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן. "נראה שאין בעיה הלכתית עקרונית בחניטה כשהיא לא מלווה באקט מאגי. ישנו אפילו מקור אחד שמציין שיהודי מצרים נהגו לחנוט את מתיהם, כך שזה יותר עניין תרבותי.
אלא שבדורות המאוחרים היעדר קיומו של נוהג זה הפך את החניטה לתהליך לא מקובל, ומשם הדרך לאיסור הלכתי-כביכול אינה רחוקה. גם באשר לקבורה בארון, 'ההלכה' היום לא רואה זאת בעין יפה או מאפשרת רק בדיעבד ובמקרים מסוימים, בעוד שבתקופת חז"ל הייתה זו נורמה מקובלת".
גם ארון קבורה של איביס, ציפור מזן מגלן, ניצב בגאון בכניסה לתערוכה ומחופה זכוכית. המגלן נחשב לבעל מעמד דתי מיוחד במצרים העתיקה, אולי בשל התועלת שהביא בהשמדת ארבה ונחשים ארסיים. כן, בעלי חיים היו אף הם בחנוטים, תעיד גם מומיית חתול המוצבת כאן. האיביס הגיעה לישראל כמתנה שהעניק אנואר סאדאת לרמטכ"ל לשעבר והארכיאולוג יגאל ידין בשנת 1979, לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים. סריקת סי-טי, שתוצאותיה מוצגות על הקיר, הראתה כי בתוך ארון הקבורה ישנה גוויית ציפור שלמה, עם תכריכים וקמעות.
אגב, בבלוג של הצלם ומורה הדרך ברוך גיאן ניתן למצוא תיאור של ביקור שערך במכון האפיפיורי. גיאן מספר איך האב דואן הוציא למענו שלושה כרכים ענקיים - דו"חות המשלחת הארכיאולוגית שלקח עמו נפוליאון בונפרטה למצרים בשנת 1798. בין הדפים המצהיבים צילם גיאן דף שלם המוקדש לתמונת שני מגלנים מצריים, שנראים בדיוק כמו האיביס שמולי.
עניין אחד לא היה ברור לי במהלך כל המסע הזה. אם סריקת הסי-טי בוצעה בחודש מרץ, והתערוכה נפתחה באמצע הקיץ, איפה בדיוק בילה אלכס את חמשת החודשים האחרונים? כדי לגלות את התשובה מלווה אותי בנט-דהן במדרגות מטה. צעידה במסדרון מובילה לחדר גדול שנראה כמו מסגרייה או נגרייה, שם עמלים על אריזת יצירה שיוצאת אל מוזיאון המטרופוליטן. ממנו עוברים לחדר אחר, שבו מחכה לי עירית לב-בייט, מנהלת מעבדת הכימיה. אז נפתרת התעלומה. חמישה חודשים שכב חור-ארו במרכז החדר הזה. כאן הוא נפרד, לאחר אלפיים שנות יחד, מארון הקבורה שבו נח - כדי לאפשר לכל אחד מהם לעבור טיפול הולם.
סריקת הסי-טי הלא הראתה שבר ברגל ובתכריך. אם כך, איך מרימים את המומיה? "התחילו להרים אותה ופתאום הרגישו את הרגל זזה, זה היה ממש מלחיץ", מספרת לב-בייט. "מיד עצרו, ולמזלנו התברר שלא נגרם כל נזק. מה שעשינו היה לפתח מין אלונקה בתוך הארון, משטח שמאפשר הזזה, כך שאם יצטרכו להוציא את המומיה בעתיד, הניידות שלה מובטחת".
צוות המעבדה חולק לשלושה: בחוליה הראשונה, שטיפלה בארון, עבדו יחד משמר עץ ומשמרת של פני שטח; החוליה השנייה עבדה בצדו האחר של החדר על הקרטונאז' ובמרכז, בין שולחנות העבודה, שכב לו אלכס, אוורירי ושבור רגל. "קראנו למעבדה 'the morgue' (חדר מתים)", צוחקת לב-בייט. "כל בוקר את באה לעבודה ורואה את המת מול העיניים. הייתה אפילו מישהי שלא אהבה להישאר איתו לבד במשך היום".
מה עושים, מביאים בייביסיטר?
"התכווננו כך שנהיה ביחד. היו גם כוהנים שלא רצו להיכנס, וגם כמה מחברי אגודת הידידים שהגיעו לביקור מחו"ל".
מטבע הדברים עלה גם הנושא של ביקור כוהנים בתערוכה, ובנט-דהן ערכה בירור הלכתי. "שוחחתי עם רב והובהר לי מפורשות שאם מדובר בגופה שהיא לא של יהודי - ואת זה ניתן לקבוע בוודאות כי יש לנפטר שם, מקום מגורים, שמות הורים וכן אופי הקבורה איננו מתאים לקבורה יהודית באותן שנים - אזי אין טומאה ואין בעיה לכוהנים. צריך רק שלא יהיה מגע ישיר, וכמו שראית, היא נמצאת בוויטרינה סגורה. כבר צלצלו אליי חרדים ושוחחנו, וזוהי תשובה מספקת עבורם".
נחזור למעבדה. לאף אחד מצוות העובדים לא הזדמן עד כה לטפל בְּמומיה, ולפני קבלתו של אלכס למקום נדרש מחקר מקיף – שכפי שקורה פעמים רבות בשימור ושחזור, היה ארוך מהטיפול עצמו. "כל אחד מאיתנו כבר התנסה בסוג חומרים דומה. קראנו כמה שיכולנו, פנינו במייל לחברים בניו-יורק ובלונדון, מישהי פה למדה בעבר במקסיקו אז היא יצרה איתם קשר. כל אחד לפי המקורות הזמינים שלו עשה עבודה, וצברנו המון ידע".
לב-בייט מלווה אותי לכמה קופסאות שבהן, בשקיות קטנות, שמורות שאריות שנותרו אחרי עבודת הטיפול. לראשונה מתאפשר לי לגעת בהיסטוריה, והיא חמקמקה - פיסות הפשתן כל כך יבשות, שהן מתפוררות ביד.
"ראינו בתכריכים מקומות ממש שבירים, והיה צריך לפתח טיפול להתפוררות. בקרטונאז', שאני הייתי אחראית עליו, היו בעיות של תזוזה של החומר, חלקים אבדו, ומצד שני מצאנו חומרים מלוכלכים מאוד שהיה צריך לחבר. קיימנו ישיבת סיעור מוחות שבה כל אחד העלה בעיות, הביע דעה על הטקסטיל או על הדבקים, ורק אז יצאנו לדרך. היו לי חלקי פשתן רזרביים, אז עשינו הדבקות ניסיון. כל מהלך לווה בהמון מחשבה, לאנשים היה נראה שזה לוקח נצח ושאנחנו לא מתקדמים, אבל אתה לא נוגע עד שאתה לא יודע הכול. אני יכולה לומר שהיה צפוף ומרגש. אתה עובד בצוות, לומד המון, וזו באמת חוויה מדהימה".
ליד ארגז השאריות חושפת בפניי לב-בייט שני עיתונים בצרפתית ובגרמנית, וסיפור. "ראש המכון האפיפיורי האב ויליאם פולקו, אדם בשנות השמונים לחייו שיושב היום בלוס-אנג'לס, אמר כל הזמן 'אני זוכר שהמומיה הגיעה בשנת 1928'", מספרת בנט-דהן. "הכמרים אמרו לו שוב ושוב, 'מה פתאום, זה קרה בשנות החמישים', והוא אמר שהוא לא סנילי, הוא זוכר. כשהוצאנו את המומיה גילינו תחתיה את העיתונים שאת רואה. התאריכים שלהם הם משנת 1927 ו-1928. כלומר, האב פולקו צדק. כמה הוא שמח לשמוע את זה".
בעיצומו של האביב הבא תשוב המומיה לביתה. צוות המוזיאון, אסיר תודה למכון האפיפיורי, עשה הכול כדי שתחזור לשם רעננה כביום חניטתה. "הרגשנו שצריך לתת את המקסימום בטיפול שמיועד למקום שהוא לא מוזיאלי", אומרת לב-בייט. "המכון האפיפיורי הוא קטן וצנוע, אין שם צוות מומחים, ואין תנאי לחות וטמפרטורה מוזיאליים. כל הזמן ידענו שצריך לעבוד עם נקודת המבט הזאת. היינו חייבים להיזהר מחומרים שאולי מושכים חרקים ומחומרים שהלחות תגרום להם נזק, ולעשות הכול כדי שיהיה לו טוב שם".
נשמע כאילו את דואגת לבן שנוסע לדרום אמריקה.
"תראי, זה תמיד ככה. כשהוצאנו את המומיה מהמכון, ויצרנו ארגז, ותלאות נסיעה - אני נורא דאגתי. הוא נמצא שם במקום שאליו התרגל, ופתאום הוא נוסע לחיפה, את מזיזה אותו, הוא עלול לחטוף איזה שוק. חשבנו למשל שאנחנו רואים שינויים בסרקופג, ואחרי זה הוא התייצב. בסך הכול אני חושבת שיותר היטבנו לו משהזקנו לו".
תקפצי לבקר?
"ברור, אנחנו ההורים החורגים, משפחת האומנה. הוא בטח יזכור אותנו לטובה".
אקו"ם