לא סופרים קלוריות: לרזות בלי מלחמה
אנשים רבים ברחבי העולם מנסים לרדת במשקל ונכשלים. פרופ' בריאן וונסינק, פסיכולוג מזון אמריקאי מסביר ששינויים פשוטים בסביבה יתרמו לשינוי המיוחל: גם אנשים רהוטים וחכמים נותרים ללא מילים כשהם נשאלים למה אכלו יותר מדי"
חברת גוגל נקלעה לבעיה. קטנה, אך כבדת משקל. מתוך רצון לפנק את עובדיה, היא סיפקה להם חינם ובלי הגבלה שלל מוצרי מזון, בריאים יותר ובריאים פחות, ובתמורה קיבלה אותם כעבור זמן כבדים יותר בכ-7 קילו בממוצע.
עוד כותרות ב-nrg:
- ראש לשכת רה"מ לשעבר ארי הרו עוכב לחקירה
- טראמפ: "המצע שלנו הוא הפרו-ישראלי אי פעם"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי לפתור את המשבר פנו בגוגל לפרופ' בריאן וונסינק. הוא תצפת ובדק, והציע כמה הצעות ארגוניות פשוטות. למשל, להניח את המזון הבריא יותר על המדפים העליונים ואת הפחות בריא על התחתונים; להציב את הממתקים בצנצנות אטומות מחוץ לשדה הראייה; להרים את כל בקבוקי המים בתוך המקררים לגובה העיניים, ואת המשקאות הממותקים להוריד למטה.
"השינויים שפיתחנו לקפטריות של גוגל עבדו היטב ולא עלו דבר", אומר וונסינק בריאיון מיוחד ל'מקור ראשון'. "צריכת המים הלא ממותקים, למשל, עלתה ב-47 אחוזים, וצריכת הממתקים ירדה ב-9 אחוזים. השלב הבא שלנו היה תוכנית יישום מוצקה שתוודא שהשינויים האלה יימשכו לאורך זמן, ויבוצעו באופן רוחבי בכל היחידות שבחברה".
אם היו מציעים לכם לרדת במשקל בלי שתצטרכו להקדיש לכך שום מחשבה, ובלי שיאמרו לכם מה לאכול ומה לא, כיצד הייתם מגיבים? יש להניח שהייתם מחפשים איפה הקאץ', ומה בכל זאת תצטרכו לעשות כדי שהפלא הזה יתרחש. אלא שאין ממש קאץ'. כדי לחולל את הפלא, טוען פרופ' בריאן וונסינק, תצטרכו בסך הכול לבצע כמה שינויים קטנים בסביבת האכילה שלכם.
בין השאר, להסיר מעל השיש במטבח חטיפים ודגני תירס ולאחסנם במקום סגור, להרים את הירקות למדף העליון במקרר, להניח פירות חתוכים על השולחן, להגיש את האוכל בצלחות קטנות יותר ולהוציא את הטלוויזיה מהמטבח.
את רעיונותיו פורט וונסינק לפרוטות בספרו המרתק "לרזות ללא מאמץ - בעזרת עיצוב סביבת האכילה" (הוצאת שוקן. במקור: Slim by Design - Mindless Eating Solutions for Everyday Life). הגישה של וונסינק, פסיכולוג מזון אמריקאי, מבוססת על העיקרון הבא: קל יותר לרזות בעזרת עיצוב נכון של הסביבה מאשר בעזרת כוח הרצון. קל יותר לשנות את סביבת האכילה שלנו מאשר את התודעה. אנחנו אוכלים מה שאנחנו רואים, וכשהנשנושים נמצאים מחוץ לטווח העין, אנחנו לא חושבים עליהם ואוכלים הרבה פחות. במילים אחרות: אם הירידה במשקל תלויה בכוח הרצון שלנו – סופנו להיכשל. עדיף להימנע מראש ממלכודות אפשריות.
וונסינק ממליץ לבצע את השינויים בחמישה מקומות מרכזיים: הבית שלנו, המסעדה האהובה עלינו, הסופרמרקט, מקום העבודה ובית הספר. לטענתו, ברגע שנערוך את השינויים נתחיל לרזות בלי להתאמץ ובלי לחשוב על כך בכלל. בספרו הוא מראה בין השאר איך כל אחד יכול להפחית בשליש את כמות המזון שהוא אוכל בבית, כיצד מסעדות יכולות להגדיל את רווחיהן אם ימכרו חצאי מנות, איך סופרמרקטים יכולים להכפיל את מכירת הפירות והירקות, ואיך בתי ספר יכולים לעודד את התלמידים לבחור בתפוח ולא בעוגייה.
תוצאות אחד המחקרים שלו הראו שנשים שהחזיקו קופסה אחת של דגני בוקר במקום גלוי במטבח שקלו בממוצע 10 ק"ג יותר משכנותיהן שלא עשו זאת. במחקר אחר הונחו מכסים על קופסאות שוקולד שהוצבו על השולחן במשרד, וכמות השוקולד שנאכל קטנה בכ-30 אחוזים.
במעבדת המחקר שהוא מנהל באוניברסיטת קורנל ערך וונסינק תצפיות התנהגות, כדי להבין מה מבדיל בין רזים לבעלי עודף משקל. מסקנתו היא שרזים מתנהגים אחרת מול אוכל. הוא מצא למשל שבאירועים שכללו בופה, עבי הגזרה עברו על פני כל שולחן האוכל וליקטו לתוך צלחתם בערך כל דבר שלא שנאו, בעוד הרזים "סרקו" את המזון, ורק אחרי שהבינו פחות או יותר מה ההיצע לקחו צלחת ובחרו בדיוק במה שרצו. התנהגות שונה נצפתה גם במקום הישיבה: בעוד השמנים ישבו עם הפנים לבופה, הצנומים העדיפו לשבת עם הגב אליו.
אחד הכללים שפיתח הפרופסור לטובת אכילה בריאה הוא "חוק חצי הצלחת". על פי חוק זה, כשאדם אוכל הוא צריך למלא חצי מצלחתו בפירות או בירקות מבושלים או טריים, ואת החצי השני בכל דבר אחר שהוא רוצה: בשר, עוגות, פסטות וכדומה. השיטה מתירה לקחת כמה מנות שרוצים, ובלבד שהצלחת תתמלא ותיאכל בכל פעם באותו אופן: חצי-חצי. אמנם, הוא אומר, אדם יכול להעמיס על חצי מהצלחת שלו רק מאכלים עתירי קלוריות ונוטפי שומן, אבל בפועל זה לא קורה.
מדוע לדעתך החוק הזה עובד?
"כי הוא לא אומר לך מה אתה לא יכול לעשות, אלא רק מאזן בין המזון הבריא פחות לבריא יותר. כשנותנים לאנשים חירות – רישיון לאכול מה שהם רוצים כל עוד הם עומדים בכלל אחד פשוט – נדמה שהם מרסנים את עצמם. אין להם סיבה למרוד, להתנגד או לנסות לעקוף את החוקים, ולכן הם אפילו לא מנסים. הם אולי רוצים עוד פסטה וכדורי בשר, אבל אם הם צריכים לאזן את זה בחצי צלחת של פירות או ירקות, הרבה אנשים מחליטים שהם בעצם לא זקוקים לעוד מנה".
זה עובד גם אצל ילדים?
"כן, אם כי זה עלול להיות מעט מבלבל לילדים עד גיל 8-9".
באחד הניסויים שערך וונסינק בקפטריות של מספר בתי ספר הונחו פירות על צלחות יפות באזור מואר היטב, במקום בתוך ארגזים סתמיים בסוף שולחן ההגשה. התוצאות שהתקבלו הדהימו אפילו אותו: עלייה של עשרות אחוזים במכירת הפירות בבתי הספר.
בניסוי אחר שערך בכמה חטיבות ביניים בארה"ב התבקשו מנהלי חדרי ההזנה להרחיק את בר הסלטים מן הקיר בכשלושה מטרים ולסובב אותו, כך שילדים העוברים על פניו לא יוכלו להתעלם מקיומו ויצטרכו לעקוף אותו כדי להגיע לקופות. במהלך השבועיים הראשונים לניסוי הילדים עקפו באלגנטיות את הסלטים בלי להושיט אליהם יד, אך אט-אט חומת האדישות נסדקה. הם החלו לנסות את הירקות, וכעבור כמה שבועות עלו מכירות הסלטים ב-200 עד 300 אחוזים.
בהסתמך על שני הניסויים, האם לדעתך גם הצבת ירקות שלמים – לא סלט - בצלחת יפה והנחתה באזור מואר היטב יביאו לעלייה בקנייה שלהם?
"לדעתי זה יעזור".
לדברי וונסינק באותו עניין, הוכח שכאשר בתפריט של קפטריה או של מסעדה, "מנת הירקות נקראה בשם מעורר ומגרה, כמו למשל 'אפונה פריכה ועסיסית', אנשים צרכו אותה יותר מאשר אם היא נקראה סתם 'אפונה סינית'".
וונסינק, ששימש ב-2007 כמנכ"ל המחלקה במשרד החקלאות, המפרסמת את הנחיות התזונה הרשמיות של ארצות הברית, כתב כבר כמה ספרים ומאות מאמרים בתחום המזון והפסיכולוגיה של המזון. אני מתעניין אצלו איך נמשך מלכתחילה לנושא זה. "גדלתי באיווה, מרכז ארה"ב, מה שנקרא חגורת המזון החקלאי, ואני אוהב מאוד לאכול.
עם זאת, ככל שחלף הזמן מצאתי שאוכל יכול להיות מקור של הנאה לאנשים, אך באותה מידה גם מקור ענק לדאגה. אפילו אנשים רהוטים, אינטליגנטים, בעלי תובנה עמוקה, נראים מבולבלים ונותרים כמעט חסרי מילים כשזה מגיע לשאלה למה הם אכלו את מה שהם אכלו, או לשאלה מדוע אכלו יותר מדי. הבנתי שאם אמצא דרך לשפוך אור על כמה מהבחירות האלה, אוכל לגרום לאנשים לאכול פחות, לאכול טוב יותר, וגם ליהנות מהאוכל".
אתה כותב על השינויים שכדאי לעשות בבית כדי להגיע לתוצאות הרצויות, אך לא מחלק בין בית שיש בו ילדים ובין זה שמאוכלס רק במבוגרים. מבחינתך אין הבדל?
"לרוב, מה שעובד עם מבוגרים יעבוד גם עם ילדים. אם אתה מתפקד בבית כ'שומר הסף התזונתי', כלומר האדם שקונה את המזון לבית ומכין אותו, ההערכה היא שאתה שולט ב-72 אחוזים מכלל החלטות המזון של המשפחה. השליטה היא לטוב ולרע. גם אם אתה לא מרתה סטיוארט (גורו של לייף-סטייל ומשק בית בארה"ב - א"מ) או אמריל (שף מפורסם – א"מ), יש הרבה דרכים לגרום לילדיך להיות אכלנים טובים יותר".
וונסינק, בעל דוקטורט מאוניברסיטת סטנפורד בנושא התנהגות צרכנים, נולד ב-1960. הוא אב לשלוש בנות ומתגורר באיתקה, ניו-יורק. אשתו היא שפית צרפתייה, ואולי שלא במפתיע הוא אוהב אוכל צרפתי וצ'יפס (French fries). איש מצחיק וונסינק, ויעיד על כך ספרו שופע ההומור. גם תחביב נחמד יש לו: הוא אוהב לנגן מדי פעם בסקסופון בלהקת רוק.
ב-2007 זכה בפרס איג נובל לתזונה - פרפרזה על פרס נובל שמקורה במילה האנגלית ignoble, "נחות". הפרס ניתן בכל שנה לעשרה מחקרים משעשעים, מוזרים וחסרי חשיבות באופן כללי, ומטרתו "לכבד הישגים שגורמים לאנשים קודם כול לצחוק ואחר כך לחשוב". וונסינק קיבל את הפרס על מחקר שפורסם ברב-המכר הקודם שלו (Mindless Eating: Why We Eat More Than We Think), מחקר שבבסיסו עמדה קערת מרק ללא תחתית, ומטרתו הייתה לבדוק אם אנחנו אוכלים עם העיניים או עם הבטן.
"לעתים קרובות אנשים טוענים שהם יודעים מתי הגיע הזמן להפסיק לאכול: כשהצלחת שלהם ריקה", אומר וונסינק. "רצינו לדעת מה יקרה אם הצלחת לא תתרוקן אף פעם. לשם כך יצרנו קערות מרק ללא תחתית, שבכל פעם שאנשים אכלו מהן הן התמלאו לבד בעזרת מתקן שהוסתר מתחת לשולחן". התוצאות הראו שאנשים אכלו 73 אחוז יותר מרק מהקערות הבלתי נגמרות, ובכל זאת לא חשו מלאים יותר. לדבריו, הנסיינים – שלא ידעו על מתקן המילוי המוסתר - שאלו "איך אפשר להרגיש מלאים אם חצי ממנת המרק עדיין נמצאת בקערה".
שינויים הם בדרך כלל עניין קשה לביצוע, הן לאדם הפרטי והן לגופים גדולים כמו מסעדות ורשתות מזון. אצל האדם הפרטי יש צורך בשבירת הרגלים וביציאה מהקיבעון המחשבתי, אצל החברות הגדולות נדרשת היערכות מחודשת ורחבת היקף, שעולה לא פעם כסף רב. אני שואל את פרופ' וונסינק האם הוא נתקל בהתנגדויות כשהוא מבקש לערוך את השינויים הנדרשים לטעמו.
"ברגע שהעסקים רואים שהשינויים האלה הוכיחו את עצמם בעסקים דומים, והפכו אותם לרווחיים יותר או לפחות שיפרו את שביעות הרצון של הסועד או הקונה, הם מוכנים יותר לשמוע. אבל כל עסק הוא שונה. לכן יצרנו שיטה הכוללת מאה שינויים קטנים, שמהם העסקים יכולים לבחור את הקלים ביותר מבחינתם וליישם אותם. השיטה הזאת עבדה במקומות רבים מסביב לעולם, ועזרה להתגבר על הבדלים תרבותיים בין מדינות".
אחת המדינות שבהן נבדק הנושא באופן נרחב הייתה דנמרק. וונסינק וצוותו התבקשו על ידי הממשלה שם לעצב מחדש את כל החנויות באי בורנהולם, כך שהתכנון יסייע לתושבים לאכול בריא יותר בלי לפגוע ברווחיות העסקים.
לפני שממשלת דנמרק פנתה אל וונסינק היא שקלה לערוך שינויים משלושה סוגים: להטיל מס על מזון בעייתי, להוריד מוצרים מהמדפים או לחנך את הציבור. שתי הפעולות הראשונות, מסביר וונסינק, מעוררות בדרך כלל תגובות נגד חריפות בציבור, ואילו הפעילות החינוכית לא באמת עוזרת כשאנחנו רעבים. "הדרך הטובה ביותר לשנות את הרגלי הקנייה בחנויות הייתה לעצב אותן כך שיעודדו קנייה בהיסח הדעת של אוכל בריא – כלומר, להפוך את קניית המזון הבריא לנוחה יותר, מפתה יותר וטבעית יותר".
הצוות של וונסינק עקב אחרי הקונים באי, ניתח את הממצאים ואז הרכיב רשימת שינויים אפשריים לבחירתה של כל רשת קניות. בין ההצעות שהועלו: לספק עגלות מחולקות לשניים, בצורה שתעודד אנשים למלא חצי מהן בירקות ובפירות; להשתמש בשלטי רצפה כדי להנחות אנשים לעבר האזור הבריא; להציב את המזון הבריא במעברים הרחבים יותר ובגובה העיניים; לפתוח תור לקופה נטולת ממתקים; וכן הלאה.
עברו יותר משנתיים מאז החל המבצע בדנמרק. איך הוא מתקדם?
"המבצע מתקדם מצוין. גילינו ששינויים קטנים – למשל תצוגה של פירות במרחק שלושה מטרים מהכניסה והצבת מזונות בריאים במעברים - הגדילו מאוד את המכירות של הפריטים הללו. לא מדברים שם עדיין על רווחים, אבל עכשיו מיישמים את התוכנית בכל דנמרק, אז נראה שזה הצליח".
אתה כותב בספר שרשתות מזון שמנסות לשנות לבד עושות טעויות. באילו טעויות מדובר?
"טעויות שנובעות מתפעול לא נכון שמחטיא את המטרה. למשל, הרשתות מציגות את הפירות בקדמת החנות, אבל מציבות לידם דוכני ממתקים; יש להן תורים לקופות ללא ממתקים, אבל הן לא מחליפות את הממתקים בפריטים אחרים בעלי מתח רווחים גבוה; הן מדביקות את מדבקות הרצפה באופן שגורם לאנשים לצאת מהר יותר מאזור המזון הבריא, במקום להשאיר אותם זמן רב יותר שם. וכך הלאה".
גוגל שהוזכרה לעיל לא נותנת לעובדיה סיבה לצאת מהמשרד, אבל ענקית החיפוש היא כמובן היוצא מן הכלל. ברוב מקומות העבודה, ובטח בחברות שאינן קשורות לענף ההייטק, יש לעובדים מספיק סיבות לצאת החוצה. וונסינק טוען שעיצוב מחדש של חדר המנוחה באותם מקומות הוא קריטי כדי להפוך את עובדי החברה לשמחים יותר, יצירתיים יותר ובריאים יותר.
אני שואל אותו מה האינטרס של החברות הללו לעשות זאת: הרי כך עשויים העובדים להישאר בחדר המנוחה זמן רב יותר, ובחשבון קר מדובר בנזק כלכלי לחברה. "עובדים שיוצאים מהמשרד כדי לאכול ארוחת צהריים נעדרים לזמן רב יותר מהשולחן שלהם", משיב וונסינק. "אנשים שאוכלים ליד שולחן העבודה מתמלאים טינה כלפי מקום העבודה, ולעתים מרגישים כמו קדושים מעונים. עיצוב מחדש של חדר האוכל או חדר המנוחה שומר אותם בסביבת העבודה, אך גם נותן להם את פסק הזמן להתחבר עם עמיתיהם לעבודה באופן חיובי".
למחקרים שערך וונסינק יש לא מעט מסקנות מעניינות ואף מפתיעות. למשל בנוגע למה שתאורה או מוזיקה יכולים לעשות לתיאבון שלנו, השפעתם של המעברים הרחבים בסופרמרקט על זמן השהייה שלנו בהם, או השפעתם של גובה הכוס או צבעו של הנוזל בה על כמות השתייה שלנו. אני שואל את וונסינק מה הייתה תוצאת המחקר שהכי הפתיעה אותו.
"לרוחב מאות מחקרים שעשינו בקרב אלפי אנשים, מה שהכי הפתיע אותי הוא שכמעט אף אדם לא היה מוכן להאמין שהוא מושפע מהסביבה שלו", מספר וונסינק. "כולנו רוצים להאמין שאנחנו חכמים מכדי להיות מושפעים מהתאורה בחדר, או ממה שאדם שיושב מעבר לשולחן עושה. לכן הדברים האלה כל כך מסוכנים לתזונה שלנו, כי יש להם המון השפעה על מה שאנחנו עושים בלי שנדע על זה בכלל".
אתה חש ששינויים מהסוג שאתה מציע בספר הפכו לטרנד אופנתי מאז שיצא לאור בארה"ב לפני כשנתיים?
"זה בהחלט הופך לטרנד. לכן הספר מדבר כבר בפרק השני על השינוי בבית. אנשים שרוצים לבצע את השינויים הללו יכולים ללמוד עוד על כך באתר הספר, SlimbyDesign.com, בקורס של שבעה שיעורים".
וונסינק מתכוון להמשיך לחקור בנושא המזון שכה אהוב עליו, וכבר עובד במרץ על ספרו הבא, שיעסוק בהרגלי תזונה בריאים אצל ילדים. "הספר אמור לצאת לאור בסוף 2017, וייקרא 'מה אוכלים גיבורי-על ונסיכות – טיפים לסופר-אמהות למשפחות ולילדים שמחים יותר ובריאים יותר'", מספר וונסינק. "זה הכיוון שאני שואף אליו".
- בהכנת הכתבה סייעה טליה חסין.
אקו"ם