ראשי » חדשות » בארץ

מכל הלב: המנתח שעובד בהתנדבות בשדרות

בכל יום ראשון עוזב 
ד"ר עמי שיינפלד את ביה"ח שיבא, והופך למשך כמה שעות ממנתח לב בכיר לרופא משפחה, שעובד בהתנדבות מלאה בקופת החולים בשדרות. "המערכת חייבת לתגמל רופאים בתגמול הולם כדי שיבואו לכל מקום", הוא אומר

מה שהפתיע במיוחד את ד“ר עמי שיינפלד בנוגע לשדרות היה המרחק. בפעם הראשונה שהיה צריך להיות שם הוא שריין לעצמו שעתיים לנסיעה מביתו שבמרכז הארץ. כשהגיע לשם כעבור חמישים דקות בלבד הוא חיפש איך למלא את הזמן שנותר עד לפגישה.

עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ: "המצע שלנו הוא הפרו-ישראלי אי פעם"
- וי 15 זה קצה הקרחון: הזרוע האמריקאית ארוכה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

ואז נשמעה אזעקה. יחד עם תושבי העיר הוא נמלט אל מאחורי בטונדה עם בתו, שליוותה אותו. “חשבתי לעצמי בלב ‘נו, יורים קצת ותופסים מחסה, לא נורא‘“. כדי להעביר את הזמן הם יצאו לסיבוב בעיר, והאזעקה השנייה תפסה את האב והבת בלתי מוכנים. “עמדנו באמצע שדרה בלי מחסה. האזעקה התריעה ולא היה לנו איך להתגונן. דאגתי לילדה והרגשתי את הלחץ מטפס בחזה. הבנתי באותו רגע מעט ממה שעובר על התושבים בעיר הזו“.

הביקור הדרמטי הזה התקיים לפני כשש שנים, קצת אחרי שד“ר שיינפלד, מנתח לב בכיר בבית החולים שיבא תל-השומר, שמע על עוד התקפות רקטות שניחתה על שדרות והחליט לעשות מעשה. הוא פנה לסניף קופת החולים הלאומית בעיר וביקש לבוא ולהתנדב. הם זימנו אותו לפגישת היכרות, שהחלה כאמור בשתי אזעקות.

“הם ערכו לכבודי שולחן בורקסים, הרופא המחוזי הגיע לפגוש אותי, כל הצוות היה מקסים. הסבירו לי שאם אני רוצה להתנדב אני צריך להתחייב לשנה לפחות“. לימים סיפרו לו שהיו בטוחים שאחרי שבוע או שבועיים ייפרד מהם לשלום ויחזור למרכז, בלי להביט לאחור. אבל שיינפלד התמיד להגיע אל העיר מוכת הרקטות והגראדים, גם בשבועות הקשים ביותר במבצע צוק איתן וגם היום.
 
הוא עוזר למטופליו לזכות ברפואה ברמה גבוהה תוך כדי מאבק בביורוקרטיה של הרפואה הציבורית, וסירוב עקשני להצטרף לרפואה הפרטית ולהכנסה הנאה שבצדה. הוא אומנם מציל חיים ונפש, אך נאלץ לוותר על זמנו החופשי ומשלם על כך מחיר אישי, משפחתי וכלכלי כבד.

הסרט “עניינים שבלב“ (יוצר: גד אייזן. ישודר במוצאי השבת הבאה בשעה 21:00 בערוץ 8) עקב אחרי שיינפלד במשך שלוש שנים, וליווה את הדילמה העיקרית בחייו: האם עליו לעזוב את מטופליו בשדרות ולפנות לרפואה הפרטית כדי לדאוג לרווחתו הכלכלית ולרווחת משפחתו? איפה עובר הגבול בין נתינה לניצול, בין חסד עם הזולת להשתעבדות למענו? בין לבין, שיינפלד לא חוסך ביקורת על מערכת הבריאות, ומצפה מעמיתיו הרופאים לגלות יותר חמלה כלפי מטופליהם.  

אנחנו נפגשים במכון הלב על שם לבייב בבית החולים שיבא. קשה לפספס כאן את שיינפלד, על 195 הסנטימטרים שלו. רק אחרי המשקוף השלישי שאנחנו עוברים במסדרון בלי להתנגש בו אני מצליחה להסדיר את הנשימה.
 

מחלקת הלב היא כמעט ביתו הראשון. זוהי המחלקה הקרדיולוגית הגדולה בארץ, והוא משמש בה מנתח בכיר ומנהל מרפאת האאורטה (אבי העורקים). “בגדול, אני בעצם חי כאן. אני לא שונה בכך מאחרים. אנחנו מתחילים בשבע, ולרוב אני פה כבר בשש וחצי. יש ימי מרפאה, שבהם אני רואה חולים עד שתיים, ויש ימים של חדר ניתוח“.

חצי מהניתוחים נקבעים מראש, ובמחציתם הוא מטפל במנותחים שהגיעו באופן פתאומי. יום העבודה מסתיים רשמית בשש בערב, אבל שיינפלד לא עוזב לפני שמונה, אחרי שווידא מה שלום אחרון מטופליו. למעט יום אחד בשבוע: יום ראשון. בכל יום ראשון בשעה שתיים, לא משנה מה קורה במחלקה, הוא עוזב הכול, נכנס למכונית, ונוסע דרומה לשדרות.
 
שם, במרפאה הקטנה, הוא משמש רופא משפחה פשוט. רושם תרופה לשפעת, מייעץ נגד אולקוס, מודד לחץ דם. כשצריך הוא גם תופר סנטר של ילד שהחליק מאופניו. גם נפגעי חרדה ופוסט-טראומה תופסים חלק גדול מזמנו בשדרות. רבים מהנעזרים בו אינם מודעים לכך שבמרחק חמישים דקות מכאן הוא משמש כמומחה לאבי העורקים. אחרים דווקא שמעו מפה לאוזן על מתקן הלבבות, ובאים להתייעץ איתו בעניינים שבלב, בלי שייאלצו להגיע למרכז או להיפרד מכמה מאות שקלים.

כשאני שואלת אותו אם הוא לא חש פחיתות כבוד כשהוא עוסק בעוד בדיקת גרון, הוא קצת נעלב. “חס וחלילה. ההפך. אני לא מטפל במחלה אלא בחולה שעומד מולי. כשמפנים אליי אדם לניתוח ואני מאבחן ומייעץ לו לא לעבור את הניתוח, אני מאושר. המטרה שלי היא לרפא את האדם, שיהיה שמח ובריא, ולאו דווקא לקחת סכין ולנתח. גם להוציא תפרים ולבדוק גרון במרפאה חשוב לפעמים יותר מכל דבר אחר“. 

כשאני שואלת את שיינפלד, תושב גבעתיים שבקרוב יעבור לגבעת שמואל, אילו דברים רואים משם שאנחנו לא רואים מכאן, הוא נאנח. אלו רק חמישים דקות של נסיעה, אבל עולם אחר לגמרי, לדבריו, “מציאות אחרת“.

לו עצמו נפל האסימון כשניתח בתל-השומר חולת לב שהגיעה משדרות. כמו תמיד הוא הכיר את ילדיה במשך ימי האשפוז, שוחח איתם והרגיע אותם, ולקראת סוף האשפוז הבטיח שיבוא להוציא את התפרים בשדרות, כדי שהחולה לא תצטרך להיטלטל למרכז. “ואז הם עזבו את בית החולים בלי להיפרד, בלי להגיד אפילו שלום ותודה. הם נעלמו כלא היו. נשפכתי בפניהם בכל יום עם סיפורי שדרות, הבטחתי לעשות מאמץ כדי לחסוך להם הגעה למרכז, ובסוף הם פשוט התאדו. האגו שלי נפגע“, נזכר שיינפלד.

כעבור שבוע, ביום ראשון, צלצל הטלפון שלו. על הקו הייתה בתה של האישה, והיא ביקשה ממנו: “אולי תבוא לראות את אמא?“. שיינפלד ענה לה “נראה“, אבל עדיין פגוע לא ניגש לביתה.
 

שבוע לאחר מכן, כשהבת התקשרה שוב והגיע הזמן להוציא את התפרים, לשיינפלד לא הייתה ברירה אלא לעמוד בדיבורו. אחרי שעות המרפאה הוא יצא אל עבר הכתובת שנמסרה לו. “אני כבר מכיר את העיר פחות או יותר, אבל את הכתובת הזאת לא הכרתי. כשמצאתי את האזור הגעתי לשורה של שיכוני רכבת. אני מכיר שיכונים בכל מיני מקומות בארץ, אבל כאלו ‘רכבות‘ עוד לא ראיתי. הכול חול וחול מסביב, שום ירוק. הגעתי לבניין, חיפשתי את השם על תיבות הדואר ולא מצאתי, טיפסתי עד הקומה הרביעית והתחלתי לעבור לאור הטלפון שלי דלת-דלת.

"ואז הגעתי לדירה ונתקלתי בדלת עשויה פח. דלות שאין כמוה. אבל הם חיכו לי שם כולם, ואפו לכבודי עוגיות. באותו רגע אמרתי לעצמי: ‘עמי, אתה מפגר'. איך יכולתי להיפגע? איך יכולתי לשפוט אנשים כל כך טובים, שנמצאים במאבק קיום, שנלחמים על הלחם שלהם? ממה נפגעתי? המקרה הזה פיקס אותי“.
 
מתי הבנת שאתה שם כדי להישאר?
“אחרי חודשיים הרגשתי שאני ממש מחכה ליום ראשון. מחכה להגיע לשדרות ולפגוש את הצוות והחולים. זו אחלה פתיחה לשבוע, ואז כל השבוע רץ לך“.

על התנדבותו בשדרות זכה שיינפלד במהלך השנים להערכה רבה ואף לפרס מסגן שר הבריאות. אלא שדווקא המקורבים אליו מתקשים לראות אותו משקיע יום התנדבות שבועי באופן קבוע. אשתו ציפי מבקשת ממנו לאורך הסרט לפתוח מרפאה פרטית ולעשות סוף-סוף לביתו, מזכירה לו שיש לו שישה ילדים לחתן. אביו תוהה מדוע הלך ללמוד רפואת לב ולא רפואת שיניים, ואחיו דוחק בו להפסיק להתנדב, ולגבות תשלום תמורת הדלק, לכל הפחות.
 

 
רעייתך שואלת אותך בסרט אם כסף היא מילה גסה, ולא ממש מקבלת תשובה ברורה.
“אני מבין שכלתנית שכסף זו לא מילה גסה, אבל קשה לי עם זה. אולי אני צריך לטפל בזה. אם הייתי גובה כסף הייתי מרגיש שלא עשיתי די, אבל זה לא צריך להיות ככה. לכל דבר יש מחיר, גם לרופא. אבא שלי תמיד אומר שהוא היה עצמאי, תעשיין, ואיכשהו יצאו לו שישה ילדים שכירים“.

שיינפלד הוא חסיד גדול של המערכת הציבורית, אף שגם הוא לא יכול להתעלם מתחלואיה. “אתמול הייתי בשדרות ובאו שני חולים מבאר שבע, מרחק של שעה נסיעה. הם אמרו לי שדרושים חמישה חודשים כדי לקבל תור לקרדיולוג דרך הקופה, והתור אצלי, מכיוון שבשדרות אני מוגדר רופא משפחה, היה זמין יותר. אז באוטופיה הייתי רוצה שכולם ישתמשו וייהנו מהמערכת הציבורית, אבל במקום שהרפואה הציבורית לא יכולה לתת מענה לאדם שצריך לראות רופא בתוך שבוע, ברור שאין לו ברירה אלא ללכת לרפואה פרטית“.

עם זאת, קשה להתעלם מהדחייה שמפגין שיינפלד בסרט נוכח רופאים שמשקיעים את מרבית זמנם ברפואה הפרטית על חשבון עבודתם בבית החולים. “מי שהולכים ללמוד רפואה הם אנשים מצוינים, עם חמלה ונדיבות. זה מקצוע של שליחות. אבל אם אתה רוצה להיות עשיר אל תלך להיות רופא“.
 
איך אנשים בעלי חמלה ונדיבות הופכים לדבריך ל“חזירים“, או אם נתנסח בזהירות, ל“תאוותנים“?
“הכול כתוב במקורות. גם הרמב“ם אמר ש‘הטוב שברופאים לגיהינום‘. זה לא מהיום. כולנו בני אדם. רופא אומר לעצמו שיעשה ניתוח פרטי אחד בשבוע, ואז שניים, ואנשים מתחילים לפנות יותר ויותר, ואתה מקבל פניות של וי-איי-פי. קשה לעמוד בלחץ הזה“.

איפה אתה בסיפור הזה?
“מעולם לא חשבתי ש‘הוא נוסע במרצדס אז גם אני רוצה‘. האושר לא טמון בכסף. ההנאות שלי לא קשורות לכסף. אני נהנה לארח את הילדים ביום שישי, לבקר את הנכדים, לרוץ, לחתור בקיאק“.

כדוגמה למי שאיבד את המגע האנושי הבסיסי עם החולה מביא שיינפלד את מייקל דבייקי, אולי מנתח הלב המפורסם בעולם. “הוא ייצר את תחום ניתוחי הלב הפרטיים. מכל העולם נהרו אליו אנשים ליוסטון, והוא החזיק חמישה חדרי ניתוח שבכל אחד מהם היה רופא צעיר. הוא עשה כמה תפרים אצל כל מנותח והמשיך הלאה, העיקר שהמנותח היה מבסוט והיה יכול לומר ‘נותחתי על ידי מייקל דבייקי‘. מיותר לציין שהוא לא הכיר אף אחד מהחולים ולא העניק להם את תשומת הלב החמלתית שאני רואה בה חמישים אחוז מהריפוי.

"רפואה היא לא כמו עריכת דין. לעורך דין גדול יש 20 עורכי דין מתחתיו שיכולים לעשות לו את העבודה, והוא עדיין יהיה מעורב בתיק. אצל רופא זה לא ככה. אם יש לו עשרים חולים הוא כבר לא יכול לתת לכל אחד את תשומת הלב. הוא צריך להגיד: עד כאן“.

“החלום שלי הוא שיבואו עוד רופאים לפריפריה“, אומר שיינפלד. “יש לי תוכנית כמוסה לארגן רופאים שיגיעו בהתנדבות לשדרות ולמקומות אחרים. אני שומע מהרבה רופאים שאומרים ‘איזה יופי, מה שאתה עושה, הייתי רוצה גם‘. זה מעסיק אותי כבר תקופה ארוכה, מפעל כזה“.

מעבר לכך, שיינפלד מאמין שתגמול גבוה יותר לרופאים ישפר הן את איכות הרפואה בפריפריה והן את זמינות התורים. “המערכת חייבת לתגמל רופאים באופן הולם כדי שיבואו לכל מקום. הרופאים שלנו הכי טובים, אבל לא כל אחד רוצה ויכול להרשות לעצמו להתנדב“.

שיינפלד מבקש למחות גם נגד הזמן הקצר שבו הרופא פוגש את מטופליו. “רופא מקציב שבע דקות למטופל, ורוב הזמן הוא שקוע במחשב, בלי ליצור כמעט קשר עין עם המטופל שלו. זה לא מספיק. לפני עשרים שנה דיברו על ‘רפואה מרחוק‘, יעוץ רפואי אונליין דרך המחשב. הסיפור הזה לא הצליח. אנשים רוצים את המגע האנושי“.
 

בסצנה אחת בסרט, שיינפלד הודף מטופל שמנסה להציע לו כסף תמורת הבטחה שינתח אותו. לדבריו תופעת “המעטפות“ דווקא הולכת ונעלמת. “פעם זה היה קורה הרבה יותר. לפני עשרים שנה זה היה רגיל ומקובל, אבל היום התופעה הזו די נעלמה. זה לא שהרופאים השתפרו אלא שהמערכת השתפרה. יש הרבה יותר פיקוח. גם המערכת הפרטית הפכה זמינה יותר. אנשים לא צריכים לתת שוחד, יש להם ביטוח פרטי והם יכולים ללכת לבית חולים פרטי ולבחור מי ינתח אותם“.

בסרט נראה שהגבולות אצל שיינפלד מטשטשים. הוא מכיר לעומק את כל מטופליו, והם אומנם לא משחדים אותו במעטפות כסף, אבל סירי קובה ושניצלים מתקבלים אצלו בברכה. הוא מלווה את מטופליו בשמחות ובעצב. סצנה כובשת לב במיוחד בסרט מראה אותו משתתף בחגיגת החינה של בתה של אחת ממטופלותיו. בשבוע שעבר כתב אות בספר תורה לזכרו של מטופל שנפטר. הוא נמצא עם מטופליו בקשר אישי קרוב, לעתים קרוב מדי, ומוסר את מספר הטלפון הפרטי שלו לכל דורש.

“אנשים אומרים לי, 'השתגעת, מה אתה נותן את הטלפון הפרטי שלך'", הוא אומר. "אבל מעטים האנשים שהתקשרו כשלא הייתה סיבה להתקשר. אנשים יודעים את הגבולות, ואם זה לא קריטי הם לא ינצלו את מספר הטלפון“.

שיינפלד, בן 57, גדל בבני-ברק למשפחה דתית-לאומית ששורשיה בחסידות גור. שני הוריו עלו לארץ בינקותם. הוא זוכר ילדות אוהבת שאת חלקה הגדול העביר בבני עקיבא. בצבא שירת כחובש, ואז התאהב בעולם הרפואה. אף שציוניו לא היו מספיק טובים כדי להתקבל ללימודי רפואה, הוא לא ויתר על החלום ונסע ללמוד באיטליה.

למה דווקא לב?
“קשה לי לומר את זה היום אחרי כל כך הרבה שנים, אבל בלב יש משהו דרמטי יותר. נכון שגם פסיכיאטר מציל חיים וגם פנימאי, אבל כאן זה שחור או לבן. כשאתה מחליף לאדם את אבי העורקים אתה מציל חיים. נקודה“.

החיבור בין יוצר הסרט גד אייזן ובין עמי שיינפלד נוצר בין כותלי בית החולים, כשאביו של אייזן אושפז במחלקה הקרדיולוגית. השיחה המקצועית בין הרופא לבנו של החולה התגלגלה לאחת האהבות הגדולות של השניים: ריצה. הם החלו לרוץ יחד, והפכו לחברים.
 

אייזן ביקש להתלוות לשיינפלד בעבודתו בבית החולים ובשדרות, ובתחילה נתקל בסירוב. “אמרתי לו שיש פה במחלקה רופאים עם סיפור חיים מרתק והסברתי לו שלדעתי אני המשעמם מכולם, אבל הוא התעקש“.

תוצאת ההתעקשות היא סרט דוקומנטרי מעניין החושף צוהר לעבודתו של מנתח בבית חולים על שלל הדילמות שהוא מתמודד איתן. שיינפלד ראה את הסרט לראשונה בפסטיבל דוקאביב. “הייתי מאוד דרוך לפני הצפייה. בהקרנה הראשונה הייתי מופתע מול התוצאה, אבל כשצפיתי בפעם השנייה פשוט ירדו לי דמעות התרגשות. צפיתי בו כצופה מן הצד ולא כגיבור. בכלל, אני לא רואה סדרות שעוסקות ברפואה כמו 'האנטומיה של גריי' או 'האוס', כי אני מאוד רגשן“.
 
בסרט משולבים גם קטעים מחדר הניתוח עצמו. המראות אינם קלים וכוללים את ניסור בית החזה של אחד המטופלים. שיינפלד כבר רגיל לתגובות שונות ומשונות למראות האלו. כשהוא מרצה על ריצה ולב הוא משלב בהרצאתו גם קטעים כאלו. באחת ההרצאות שלו, באולם ובו 400 איש, נשמעה לפתע הקריאה: “יש רופא בקהל?“. באין מתנדבים ירד שיינפלד עצמו מהבמה לטפל בצופה שהתעלף. “הרמתי לו את הרגליים, ראיתי שהוא בסדר וחזרתי להרצאה“, הוא אומר. מאז פותח שיינפלד כל הרצאה בסיפור הזה, ובאזהרה מפני המחזות הגרפיים שיגיעו. 

כשהוא לא מטפל בחולים, לשיינפלד יש תחביב מרכזי שהפך לחלק משגרת יומו: ריצה. הוא אפילו כתב עליו ספר. עד גיל מתקדם, הוא מעיד על עצמו, לא עסק בכלל בפעילות גופנית. בתור ילד בבני-ברק בביתו לא דיברו על ספורט, ואם דיברו זה היה בנימה מזלזלת. “בבית תמיד חזרה הבדיחה שכדורגל אלו 22 מטומטמים שרצים אחרי כדור אחד, וכשהם כבר מגיעים אליו הם בועטים בו“, הוא מחייך.

גיבור הספורט של ילדותו לא היה כדורגלן מפורסם וגם לא כדורסלן, אלא הרב רפאל הלפרין, אלוף העולם החרדי בהיאבקות (ולימים מקים אופטיקה הלפרין - ר"ר). כששיינפלד היה נער הגיע הלפרין להרצות בישיבה שבה למד, ודיבר על אמונה וכוח רצון. שיינפלד זוכר בעיקר את המופע שחתם את ההרצאה: הלפרין שבר בלוקים במכות קרטה לעיני הבחורים. בחודשיים שלאחר מכן עסקו תלמידי הישיבה בעיקר בניסיון לשחזר את הפלא.
 

בתור מבוגר הוא אומנם לא היה שמן, אבל גם לא בריא במיוחד. בגיל ארבעים הביט במראה, והדמות שהחזירה לו מבט הייתה של אדם מבוגר עם גוף בלוי. אחרי משמרת של שלושים שעות בבית החולים, לא היה דבר טבעי יותר מלאכול שווארמה עם צ‘יפס. תפריט המזון המהיר ואורח החיים עמוס העבודה נתנו את אותותיהם, ולאחר שעבר צנתור לב דחוף הבין שיינפלד שיש לו בעיה ושהוא חייב לערוך שינוי מהיר.

הוא שינה את הרכב התזונה שלו והחל לרכוב על אופניים. כך הוא מתנייד גם היום מביתו לבית החולים. אבל לרוץ לא הצליח. לפני כארבע שנים, כשבנו אביהו היה בן 14, התייעץ הילד עם אמציה, אחיו של עמי, איזה יסייע לו לשפר את הכושר ולרזות. אמציה המליץ לו לנעול נעלי ספורט ולצאת לרוץ.

הדיבורים על ריצה פגעו בשיינפלד בנקודה רגישה. הוא אף פעם לא הצליח לרוץ. כשכל הילדים בבית הספר היסודי סגולה בבני-ברק רצו, שיינפלד תמיד נותר מאחור. “הייתי 'לוזר'. פדלאה. כשאביהו החליט לרוץ, אמרתי לעצמי זהו, זה הצ‘אנס האחרון שלי. הילדים לא ידעו על תסביך הריצה שלי“.

השניים החלו לרוץ יחד. בתחילה חמש דקות ביום, אחר כך שש, אחר כך עשר. בסופו של דבר היה מסוגל לרוץ עשרה קילומטרים כדבר שבשגרה. גם כשבנו נטש את הריצה, שיינפלד לא ויתר והמשיך. כשמטופלים החלו לשאול אותו על ריצה ולב, וחברים התעניינו בתהליך שעבר, הוא החליט לכתוב ספר.

 " scrolling="no" frameborder="0" allowTransparency="true">

ב“לרוץ מהלב – יומן ריצה של מנתח לב“ מודגשת המנטרה: כל אחד יכול לרוץ עשרה קילומטרים. לא חייבים להיות אתלטים או ספורטאים, בני עשרים או בני שבעים כדי לקום מכורסת הטלוויזיה, לנעול נעלי ספורט ולרוץ. “סיפרתי לאנשים שאני עומד לרוץ במקצה עשרת הקילומטרים במרתון תל-אביב, וכל כך הרבה אנשים אמרו לי שהיו רוצים לרוץ אך אינם מסוגלים. הבנתי שהסיפור שלי הוא הסיפור של רבים, והחלטתי לכתוב יומן מסע על הריצה“.

כששיינפלד מדבר על הספר, נראה שזה ילד שהוא גאה בו במיוחד. “התגובות שאני מקבל עליו משמחות אותי. אנשים כותבים לי ‘בזכותך התחלתי לרוץ‘, ‘בזכותך העזתי‘“.

אתה רץ באופן קבוע “רק“ עשרה קילומטרים, ובכל זאת רצת לכתוב על זה ספר.
“ככל שנכנסתי יותר לריצה, ראיתי שאנשים שואלים אותי את אותן שאלות. ריצה נהייתה טרנד מטורף, נדמה שכולם רצים, וזה דבר מבורך, אבל אין כמעט ספרי ריצה. מצאתי לנכון לשלב בספר את הידע האישי והמקצועי שלי“.

שיינפלד רץ לעתים גם עשרים קילומטרים, אך גורס שהאימון הטוב ביותר הוא לרוץ עשרה קילומטרים. “זה הוכח כבריא. לרוץ עשרים קילומטר זה טראומתי לגוף ודורש לפנות שעתיים וחצי. שעה ורבע בשביל עשרה קילומטרים זה משהו שאפשר לחיות איתו. כמעט כל אחד יכול“.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg