מחלקה פסיכיאטרית – ביטוי שמעורר אימה
לאחר שרוקנו מגופי את הכדורים שבלעתי חיפשתי הקלה. ואז הגיעה רופאה צעירה שלא הבינה את מצבי
נלוות ל"אשפוז המיוחד" הזה תחושות כמו: הלם של חבטה, מכה קשה שמזעזעת את כל האיברים הפנימיים, המגיעה בסופה של צניחה מגובה רב עד לתחתית התחתיות; חרדה מעצם ההכרזה על החותמת הסופית: אני חולת נפש.
ויתור בלתי הפיך על ההשתייכות לעולם ההוא, התקין והנורמלי שבחוץ, תוך תחושת השפלה אולטימטיבית של חשיפה לעין כל, כמו להיות עירומה כשמסביב כולם לבושים - עכשיו כולם רואים, כולם יודעים; וכאב המפגש הראשוני עם הסטיגמה שהופכת מאותו רגע המעבר מהמיון למחלקה הפסיכיאטרית, לבת לוויה נצחית.
כששכבתי והמתנתי על מיטה צדדית בחדר המיון, לאחר שרוקנו מתוכי את הכדורים שבלעתי (מספר לא רב של כדורים, לא מספיק כדי למות, מספיק כדי לקבל עזרה), לא מיד חשתי את התחושות הללו במלוא עוצמתן. הייתי קהה מדי. הכאב הנפשי הנורא הפך אותי לאדישה כלפי כל דבר אחר, וכל מה שחיפשתי זה הקלה. רציתי שמשהו ייעשה ומיד.
את נזיפתה של האחות ("כל כך צעירה, עושה שטויות, לא יודעת להעריך את החיים") ספגתי בשקט. ציפיתי שהם יגיעו - רופאי הנפש המיומנים, שבידיהם אפקיד את נפשי. קיוויתי שהם ימדדו את מה שיש לי בפנים, ויראו סוף סוף כמה זה גדול ונורא. קיוויתי שיבינו שיש צורך בטיפול חירום דחוף, מציל חיים, וידעו לחתוך ולהוציא מתוכי את המהות הכואבת הזו בפעולה דרמטית כלשהי, מהירה וסופית, בדיוק כפי שזה עתה נשטפו התרופות מתוך קיבתי.
וכך הופתעתי לא מעט כשניגשה אליי בחדר המיון רופאה צעירה בחיוך עליז, כאילו לא הבינה כלל את חומרתו של המצב, ופתחה בסדרת שאלות תמוהות שנראו לי לא לעניין:
"את שומעת קולות?"
"לא" (קולות של מי? של מה? לא, אל תדאגי, אני לא שומעת שום דבר, בקושי את הקול שלך אני שומעת, יש לי בפנים רעש נורא).
"מתי יותר קשה לך? בבוקר או בערב?"
"בערב" (וגם בבוקר. וגם אחרי הצהריים וגם בצהריים. קשה לי כל הזמן. קשה נורא, כל הזמן אותו הדבר. בלי שינויים, בלי מנוחות ובלי הפסקות. אלא שאני יודעת שזה נשמע יותר מדי, זה נשמע מוגזם ומופרך, ואני לא רוצה להישמע נוטה להגזמות או מתלוננת).
"כמה זמן זה כבר נמשך?"
"כמה חודשים" (שנה, שנתיים, עשר שנים, מאז שהייתי קיימת, מלפני שהייתי קיימת, מאז ומתמיד, ולעולם, לעולם).
"יש לך מחשבות אובדניות?"
"לא" (אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל זה נשמע כמו משהו לא טוב, עדיף שלא ליצור רושם רע כבר מההתחלה).
ולבסוף השאלה המוזרה מכולם:
"את מרגישה תחושה של עצב?"
"לא" (תחושה? כל כך כואב לי שאני לא מרגישה שום דבר בכלל).
נראה שהסתיימו השאלות והגיע שלב הסיכום. היא הפנתה את מבטה כלפי מעלה, לניצבים המבועתים
נראה היה שהיא מתעסקת בדברים טפלים, ולא מבינה את העיקר. כנראה שהיתה כאן אי הבנה. יש לי דיכאון? יש לי מחלה? הזיהום לא היה חיצוני, אלא פנימי, והנגע היה אני עצמי, המהות שלי, החומר שממנו אני עשויה, לא משהו שיש לי. ומה יועילו כאן תרופות?
אלא שלא היה לי זמן רב לתהות. בקול שמרמז על סיום המגע, היא שאלה אם יש לי שאלות. שאלות לא היו לי, רק רציתי להוסיף ולציין שכואב לי, כואב לי חזק, שזה לא יכול להימשך אפילו עוד שנייה אחת, שלא לדבר על דקה, על שעה או על יום, ורציתי להסביר שכוח העמידה שלי הולך ואוזל מרגע לרגע.
אם הם לא ימהרו לפעול, לא תיוותר לי ברירה אלא לעשות את המלאכה בעצמי - להיפטר מהכאב, מהנגע, מעצמי, מהכל, והפעם ביסודיות ובכוונה מלאה. אלא שההתמקדות שלה כבר הלכה והתפוגגה והמבטים שלה התפזרו לכל הצדדים.
"לא". תוך רגע היא כבר מיהרה בעקבות מבטיה, ואני נשארתי שם, שוב בהמתנה, עד בואה של נציגה. שליחה נוספת, בדרג נמוך יותר, שסימנה לי לקום ולבוא בעקבותיה, למחלקה.
הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם